תשרי כ"ג תשרי - יומא דהילולא של רבי ניסים קרליץ זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

"כתבו בפרקי אבות פרק ב: "'רבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו צאו וראו איזו דרך ישרה שידבק בה וכו' רבי אלעזר בן ערך אומר לב טוב וכו' בכלל דבריו דבריכם'. רבינו יונה מסביר מה הוא לב טוב. ונראה לי כי הדברים הללו של רבינו יונה, היו צריכים להיות חקוקים בליבו של כל מחנך, שישנן לעצמו את הדברים, מידי יום ביומו:

"'נראה לפרש, כי לב טוב רצה לומר זה הסבלן שאינו קצר רוח, ומתרחק ממידת הכעס, ומשיב במענה רך. אף אך כי יעשו לו דבר רע – יסבלהו, ואין מר בפיהו כי חכו ממתקים וכולו מחמדים'.

"חושבני, שלכך התכוון רבי ניסים כאשר אמר 'להיות וותרנים', כי לא העיקר לעשות את הוויתור, אלא להיות ותרן. 'יסבלהו. ומשיב במענה רך'. אלו חיים נעלים.

"שמעתי פעם מרבי אייזיק שר זכר צדיק לברכה, שאם מעוניינים להשפיע על מישהו, כגון רב לתלמיד, או כל אדם אחר, צריך לשפוך עליו דליים של אהבה. בימים ההם לא היו 'מקלחות', אלא שפכו על הגוף דליי מים, לכן התנסח כך, היום היה מתנסח: 'ברזים ומקלחות של אהבה'. ומה הם הדליים הללו? ה'לב טוב' שכותב רבינו יונה הנ"ל שמסיים ומגדיר: :'חיכו ממתקים וכולו מחמדים'".

"וזה היה רבי ניסים זכר צדיק לברכה: כולו ממתקים ומחמדים. כך התרשמתי במשך השנים בכל ההזדמנויות שראיתיו ושוחחנו. 'זה דודי זה רעי'. מימי צעירותי שראינו את רבי אייזיק, לא ראיתי עוד כמותו. הוא היה הדמות הזו, כמו רבותי.

"ההתמדה שלו במידות טובות, נראתה על פניו. המידות הטובות היו משורטטות על פניו, כפי שכתב ה'חזון איש', וכפי שרבי אייזיק הגדיר את החזו"א, כך רצינו להגדיר אותו- את רבי ניסים זכר צדיק לברכה. 'דודי ורעי' נאמר על הקב"ה, אבל המילים הללו יהיו כמשל על תלמיד חכם, שדבק במידותיו של הקב"ה שהיה 'חיכו ממתקים וכולו מחמדים! זה דודי וזה רעי'". (רבי אברהם פולק)

 

[אחד יחיד]

מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל הסביר לי פעם, בעקבות מאורע שאירע בביה"ד, מדוע בביה"ד שלנו אין שולחן נפרד לדיינים ושולחן נפרד ומרוחק יותר למתדיינים, כפי שנהגו בהרבה מקומות:

הכי חשוב זה להגיע לחקר האמת ולנסות להשכין שלום בין הניצים – אמר. כשיושבים בריחוק, נוצר ניכור מסויים, והסיכוי להגיע לאמת. ואילו כשיושבים בקירוב, הסיכוי גדל.

כמו כן מרוויחים עוד כמה דברים:

שהמתדיינים ירגישו 'היימיש', שהרי ביה"ד זה דבר מלחיץ, ויש אנשים שמעמד זה גורם להם להתבלבל בטענותיהם, אבל כשיושבים מסביב לשולחן אחד בנעימות כמו בסלון בבית, זה הרבה יותר נעים – שהרי כולנו יושבים לברר יחד את ההלכה ואת רצון ד' – וכך גם גדל משמעותית הסיכוי להשכין שלום בין הצדדים – דבר שאכן קורה לא מעט במסגרת ביה"ד.

זאת ועוד. כשאדם מרגיש היימיש, הוא גם מספר דברים שתכנן להסתיר ולא לספר, כי פשוט נעים לו, וזה דבר שלא ייתכן כאשר הוא מרגיש במקום קר ומנוכר.

דבר נוסף: לפעמים הדיינים מרגישים שהסיפור לוט בערפל או שמישהו מסתיר משהו. הניסיון מראה שלפעמים בלהט הדברים, הצדדים מתעמתים גם ישירות ביניהם בביה"ד, והם לוחשים סודות כלפי הצד שכנגד – "תדע לך שאני יודע שכך וכך" וכו'… הרבה פעמים בכך טמון פתרון התעלומה, וזה מועיל לדיין רק אם הוא קרוב אליהם דיו, ואם הם אכן מדברים.

וכממתיק סוד הוסיף רבי ניסים ואמר לי: "בשביל זה כדאי לפעמים לדיין אפילו קצת להתנמנם… ואז הלה לא יפחד לגלות סודותיו.

כמה חכמה, כמה ענווה וכמה חתירה לאמת יש כאן! מי יודע מה חשבו בזמנו אותם בעלי דינים שראו את רבי ניסים מנמנם קמעה?… טוב שעכשיו לפחות הם יידעו מהי הסיבה. (רבי אברהם אטיאס)

 

[אחד יחיד]

בעקבות מקרה מסובך נוסף שלובן בביתו, אמר לי: "כדאי שבכל הרכב יהיה גם דיין שבטבעו הוא 'גלאט במחשבתו' וממש לא 'מסולסל ומפולפל במחשבתו' – לפעמים יש מי מהצדדים שבאמת הוא 'גלאט בטבעו ובמחשבותיו', ואם יישבו לדין רק דיינים שבקיאים בסלסולים ובחשבונות רבים, ייתכן שלא יאמינו לו ויחפשו מה היו חשבונותיו, הגם שייתכן שלא היו כאלו. ולכן כדאי שיהיה לפחות דיין אחד שהוא 'גלאט במחשבתו', כך שיאמר דברי פלוני אינם מופקעים כלל ואל לכם לחשדו, כי גם אני הייתי עושה כך וכו'". (רבי אברהם אטיאס)

 

[אחד יחיד]

פעם נשאלה הרבנית קרליץ ע"ה אשת מרן פוסק הדור הגר"נ זצ"ל, מה יש לה לומר על רבינו. והשיבה: "מה יש לדבר בכלל, כולו קדוש וטהור". והוסיפה ואמרה: "תמיד רבינו ראה מה טוב. לדוגמא, כשהגיע הביתה וראה שיש בלגן במטבח, חיפש מה טוב. למשל, החמיא שהילדים כבר הלכו לישון".

נשאלה הרבנית: האם רבינו החמיא על האוכל שהוא טעים? והשיבה: "פעם אחת האוכל נשרף, ואמר שהוא דווקא אוהב אוכל שרוף"… (נשיח בחוקיך)

 

[אחד יחיד]

רבינו תמיד לא היה יוצא מהבית מבלי להודיע לרבנית להיכן הוא הולך. ואפילו כשיצא להתפלל קבוע בשעה מסוימת. גם לעת זקנותו ממש, כשכל פסיעה לקחה לו כוחות, וארע פעם ששכח להודיע, וכבר הגיע לדלת – חזר שוב על עקבותיו, ולא הסכים שמלווהו יכנס להודיע במקומו, אלא הוא עצמו גרר את רגליו במאמץ רב וחיפשה בין חדרי הבית כדי להודיע לה (נשיח בחוקיך)

 

[אחד יחיד]

נשאל רבינו: בתורה נאמר "והוא ימשול בך" (בראשית ג, טז), זאת אומרת שכך גזרה חכמתו שיהיה הטבע בעולם. וברמב״ם (פט״ו מאישות הי״ט) כתב וז״ל: ״וכן ציוו חכמים שיהיה האדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו״. ולכאורה נראים הדברים סותרים זה את זה. מצד אחד ״הבעל מושל״, ומצד שני ״הבעל צריך לכבד ולאהוב״?

והשיב רבינו: דברי הרמב״ם משתלבים היטב עם הפסוק, והסביר: "מה זה קשר נישואין? אם הוא בן תורה, זה קשר נישואין לצורך קשר רוחני, אבל אם אינו בן תורה, אצלו זה רק קשר גשמי״. והמשיך ואמר: ״קשר נישואין הוא קשר של נתינה, כאשר הבעל נותן לאשה את מה שהיא צריכה, הרי הוא גורם שהיא תהיה מאושרת, ובאופן טבעי אם האשה מאושרת, היא גם תתן לו את ה״והוא ימשול בך״. אם הבעל ישקיע בכבוד הראוי לאשה, ובפרט בתחילת הנישואין, האשה בהמשך תעשה בשבילו גם דברים שקשים לה מאוד". (נשיח בחוקיך)

 

[אחד יחיד]

אחד בא להתייעץ בקבלת קהל אצל רבינו בענין שידוכים לבתו, והתלונן שאפילו בחורים ממוצעים דורשים הרבה כסף מהורי הכלה.

אמר רבנו: "החזו"א היה מראה לאנשים שדורשים כסף את הרמ"א באבן העזר סי׳ ב׳ סעי׳ א׳ וז"ל: 'ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וכל העושה כן נקרא נושא אשה בשביל ממון', עכ"ל.

והוסיף השואל לשאול: "אם כן לפי זה, האם לא להתחייב כלום?"

והשיב רבנו: "הגדר הוא, שאם הוא היה מתחתן איתה גם בלי הכסף, מותר לו להתחתן אע"פ שהם נותנים כסף, וזה לא נקרא נושא אשה לשם ממון".

אחד מהרבנים היושבים שם הוסיף ואמר בפני רבינו: "אני זוכר שרבנו אמר פעם לבחור אחד יותר מכך, שבאמת עדיף שידוך בלי כסף בכלל".

הגיב רבינו ואמר: "נכון. כך ראיתי בהקדמה של אחד מספרי גדולי הדור הקודם, שכתב על עצמו שהציעו לו הרבה הצעות של שידוכים, ואחת מהן היתה משפחה עשירה, ואדם אחד נתן לו עצה שלא להיכנס לשידוך הזה אלא לקחת אשה דווקא ממשפחה שאינה עשירה. והגדול הנ"ל שיבח את העצה הזו, ואמר על עצמו שאם היה נכנס לשידוך ההוא, מסתמא כבר לא היה לומד. וזאת כיון שמגיע הזמן שהכסף נגמר, ומאידך הצורך להרבה כסף נשאר, כי התרגל. אבל עכשיו שלא התרגל הוא יכול תמיד להמשיך ללמוד". (נשיח בחוקיך)

 

[אחד יחיד]

נשאל רבינו בשיעורו בפרקי אבות: האם ראוי לאברך להוריד את הפח כדי לעבוד על מידת הענווה? והשיב: "יכול להיות בעל גאווה שמוריד את הפח בגאווה…" (נשיח בחוקיך)

 

[אחד יחיד]

היכרותי עם רבי ניסים היתה מילדותי, כשגדלתי ברמת אהרון והתפללתי בבית מדרשו. מה שתמיד הרגשתי במחיצתו, זה שתמיד התשובה ניתנה לשואל בנועם ובסבלנות, שהשואל חש שהוא ושאלתו הכי חשובים, ויש לרב בשבילו את כל הזמן שבעולם. זאת בזמן שהוא היה מהאנשים העמוסים בעולם, ת"ח ומתמיד עצום שדקותיו מדודות, ובכל זאת 'תלפיות' – תל שכל פיות יהודי העולם פונים אליו ומצפים להכרעתו, אם בהבנת עומק העיון בסוגיה מסוגיות הש"ס, אם בהלכה בכל חלקי השו"ע, ואם בהליכות הקהל והפרט היהודי באשר הוא בעולם.

מידותיו הנפלאות הטעוני מצעירותי לחשוב, שגם עבורי יש לו זמן וזמנים טובא, ולכן במשך השנים ההן, זכיתי ללוותו פעמים רבות מביהמ"ד לביתו לאחר תפילות ש"ק, ולפעמים אף לעלות לביתו, ולנצל זמן זה לבירור שאלות בסוגיות הגמ' וסוגיות הלכתיות שונות. מאור פניו והנועם המופלג בהם השיב לי, גרמו לי לאט לאט להעז יותר ויותר, ולשאול גם מה הנימוק המלא לתשובתו, אולי אפשר לשאול עוד שאלה, מה נכון לנהוג במצב זה ובמצב אחר וכו'. (רבי אברהם אטיאס)

 

[אחד יחיד]

אספר לכם משהו מאפיין: באחת הפעמים שעליתי לביתו לשאול שאלה, הרחתי ריח עז של תבשיל חרוך. היות וכבר הרחתי פעם אחת בבית מרן את אותו הריח השרוף, ניצלתי רגע של המתנה עד שאכנס לרב, ושאלתי את נאמן ביתו המסור, הרב אברהם ישעיה קרליץ הי"ו: "הריח השרוף הזה, מוכר לי, חבל שזה נשרף, האם זה מה שהרב יאכל עכשיו?". והשיב לי: "כן". שאלתי, "האם מאכלו כל כך מסובך שזה לא מצליח ונשרף?", והראה לי שמאכלו של הרב פשוט במיוחד וקל להכנה – דומני דייסת קוואקר מבושלת בחלב, והסביר: "הרבה פעמים אחרי יום עמוס, כאשר סוף סוף אני מצליח לגרום לכך שהרב כבר יתיישב לאכול את מנתו, נשמעות דפיקות בדלת, ואז הרב מצווה עלי לסלק משולחנו בזריזות את הדייסה ולהכניס מיד את השואל, כביכול הוא רק המתין לו ולשאלתו.

"הרבה פעמים השאלה מתארכת, כך שהאוכל התקרר לגמרי, ואז כשפלוני הולך, אני מחממו שוב ומהר כדי שהרב לא יודיע לי שהוא מוותר, וכבר לא צריך לאכול או שמספיק מה שכבר טעם. קורה לא פעם ששוב נשמעות דפיקות וחוזר חלילה. וכשמחממים דייסה שכזו שוב ושוב, או כשמשאירים אותה על האש בתקווה ששוב ניתן יהיה להגישה, זו התוצאה, דייסה חרוכה…".

שאלתי: למה לא להכין לרב תבשיל חדש, זה חרוך בצורה קשה וריחו נודף כשרוף ולא אכיל? וענה לי: "אתה חושב שלא ניסיתי? הרב אסר עלי ואמר לי שהוא אפילו מעדיף את זה ככה, שרוף".

הודעתי שאני הולך ואבוא בפעם אחרת. אמר לי הרב אי"ש קרליץ, שזה כבר לא יעזור. "אמרתי לו שאתה כאן, והוא לא יאכל כעת עד אחרי שתסיים. עדיף שתיכנס ותשאל את מה שיש לך לשאול".

בלית ברירה נכנסתי לרב שקיבלני במאור פניו, והטמנתי את שאלתי הארוכה והמסובכת אותה התכוונתי לשאול, ובמקומה שאלתי שאלה קצרה ופשוטה, וקבלתי תשובה ברורה כתמיד. כאב לי מה שראיתי עם התבשיל, חשבתי להיות קצת 'חכם' והעזתי ושאלתי את הרב שאלה עקיפה: "מה הדין באחד שהכין תבשיל, ותבשיל זה נחרך קשות וריחו נודף וכנראה לא אכיל, אבל מכיוון שהוא מאוד עמוס או לא רוצה להטריח אחרים למענו, הוא אוכל זאת כך כשהוא חרוך – האם אפשר לברך עליו על אף הטעם השרוף העז?"

הרב חייך את חיוכו הבלתי נשכח, והמלמד שהבין היטב את כוונתי הנסתרת – והשיב לי במילותיו המדודות שנצרבו כמכווה בתודעתי: "תלוי מה הסיבה שאדם אוכל. אם אוכלים גם בגלל שזה טעים, זה דבר אחד, אבל אם אין כל עניין באוכל כשלעצמו, ואוכלים רק לקיום הגוף לעבודת השי"ת, אזי אין כבר יחס לטעם וריח ואין שאלה"…

ואז הוא שואל אותי: "מה היתה השאלה האמיתית שבגללה הגעת?", עם דמעות בעיניי ביקשתי את סליחתו, והתנצלתי על כך שלא ידעתי כלל שהרב דחה את ארוחתו בגללי ובאתי בלי תיאום, בקשתי שהרב יחוס עלי ושלא נדון כעת על הנושא הסבוך, ואשוב בהזדמנות אחרת, ובס"ד הוא הסכים. מאז השתדלתי להגיע רק בשעות שאין בהם 'חשש סעודה' או בתיאום.

המצב שאליו הורגלתי במשך שנים לשאול את הרב בפרוטרוט, והנועם והחן בהם השיב לי, גרמו לכך שגם לאחר שנים, כשנהייתי לדיין בבית דינו הגדול, המשיך לאפשר לי להגיע, לשאול וללבן פס"ד שונים, כמו גם לבאר לי טעמן של הנהגות שונות שהנהיג בביה"ד ובענייני הקהל, בהן התגלו לפני ובמלוא הדרן, מידותיו הנפלאות וחכמתו העצומה יחדיו – הכל כמובן לפי הבנת הכלי הקטן שלפניו. (רבי אברהם אטיאס)

 

[אחד יחיד]

היה בביה"ד מצב דברים אחד, בו באופן קבוע ראו שהדברים אצל רבי ניסים שונים לחלוטין וזה – הליכה לערכאות!

כשראה שעומד מולו אדם שמתעקש ללכת לערכאות, או שהלך כבר חלילה ומסרב לחזור בו, אזי צבע פניו הנעים השתנו באחת, החיוך והרוך התמידי נעלמו וגוון פניו סמקו – כשאני כשלעצמי פירשתי את הדברים לפי הבנתי הדלה, שהיה זה מכאב ומבושה:

'כאב' – על עוון המרידה, שאדם חרדי, לכאורה, בוחר לחלל ולעזוב כבוד שמים וכבוד תורתנו הקדושה, ולהמירה בחוקי הבל ובורות נשברים, של ערכאות אסורות אשר לא יכילו המים. ו'בושה' – על שהגענו בדורנו למצב שכזה, בו אדם בוחר בחוקי השפחה הבזויה והנמאסת – ערכאות, וממליכה תחת חוקי הבירה הגבירה – חוקי תוה"ק, חוקי חיים ואמת שניתנו לנו ולאבותינו מהקב"ה בסיני ושמסרו נפשם עליה, ונמצא כבוד האדם נזר הבריאה מתחלל לפניו!

התפעלתי תמיד לראות איך השקט והשלווה המופלגים בכל עת – התהפכו, ועוצמה נשגבת של האדם השלם, שהוא ראה יהודי ההולך לערכאות על כל המשתמע מכך – ואת כל זאת, נפשו השלמה והעדינה, אבל האמונית וההלכתית היוקדת – לא יכלה לסבול. ראו זאת מיד על פניו והכאב גם פרץ החוצה.

יש פן שהרבה פחות ידוע בציבור הרחב על חומרת הערכאות, והוא: על אף הרושם החיצוני, שלכאורה יושבים בערכאות אנשי משפט מלומדים, הרי שעומק נגיעתם, טלאי חוקיהם וכלליהם המעוותים, כמו גם ה'עם-ארציות' וחוסר יכולת ניתוח והבנה בסיסית של הסיפור, אותו יודע לעשות יותר טוב כל בן ישיבה מוצלח שעמל רבות בעיונו בים התלמוד – גורמים לא פעם לחוכא ואטלולא כזה, שצריך להיות 'קרומער' של ממש כדי לחשוב שכדאי ללכת לשם – שלא לדבר על השנים הבלתי נסבלות שעד לפסק שלהם, והעלויות האדירות הכרוכות בכך. (רבי אברהם אטיאס)

 

[אחד יחיד]

היה מצב מיוחד, שבו תמיד פני רבי ניסים הפיקו הנאה מרובה – כשהיו מספרים לו על 'שטות נכבדת' של שופטי הערכאות, או על מבוכה גדולה שהייתה למי מהם בשיקול דעתו וכיו"ב, או אז היה נראה עליו כעין מה שמסופר על מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל, כי בעת שהיה לומד בעיון את עשר המכות שהקב"ה הביא על המצרים, היה שרוי בשמחה ובהנאה מרובה – שהרי במיעוט כבוד הערכאות מתרבה כבוד שמים ובמיעוט כבוד השפחה, מתרבה כבוד גבירתה, וזה עוד סימן ברור ומובהק לאהבת השי"ת שפיעמה במרן זיע"א. (רבי אברהם אטיאס)

 

[אחד יחיד]

פעם הופיעו בביה"ד זוג בעלי תשובה שעמדו להתחתן, ובקשו שביה"ד יערוך ביניהם הסכם. מניסיון – אני מבקש שקודם כל הם ינסחו בעצמם הסכם כרצונם ובכתב ידם, ורק אח"כ אנו נשפר אותו כך שיחול קניינית וכו', כך אכן נעשה גם במקרה זה, כאשר סעיף מרכזי בו שניהם חפצו הוא: שבכל מצב וזמן – חינוך הילדים ומקומות לימודם יהיו חרדים בלבד. הם התחתנו, נולדה להם ילדה והם נהגו כחרדים לכל דבר, לרבות שליחתה לגן או בי"ס חרדי. לאחר כמה שנים האישה חזרה, לצערינו, לסורה, חפצה להתגרש ותבעה אותו בערכאות, שם התגלע ויכוח מר, מכיוון שהאם חפצה לשלחה לחינוך חילוני, והבעל לא יכול היה לחשוב על כך – מה עוד שהרי ישנו הסכם מפורש!

הג' טענה 'כנהוג' שההסכם נכפה עליה ע"י ביה"ד, ושופטת הערכאות קפצה על המציאה והזמינה אותי לדיון פעם ופעמיים. בהוראת רבותיי ובראשם מרן רבי ניסים, נאלצתי להופיע שם, וכששמעתי את הטענות, הצגתי את כת"י של המתלוננת ובו היא דורשת זאת וכו', ותיארתי איך שהיא דרשה זאת בתוקף אף יותר ממנו וכו', ולכן לדעתי זכותו של הבעל לדרוש חינוך ואופי חיים חרדי מובהק.

ואז שאלה אותי שופטת הערכאות: "הרב אטיאס, אני יודעת שיש אצלכם מושג של רוב, ואם כן מדוע לא תבין שרוב חייה של הגב' היא חיה כחילונית והולכים אחרי הרוב?"… בס"ד השבתי מיד: "האם מקובל עליכם שחייל בן 19 כבר נוהג ויורה בנשק ובטנק ומפציץ במטוס? הכיצד? והרי רוב חייו הוא היה קטין? וברור שמה שקובע הוא מועד קבלת ההחלטה ודעתו השלמה שהיתה אז". (היו אז עוד אנקדוטות משעשעות, המשקפות בורות ושיקול דעת תמוה, אותם תיארתי בפני רבי ניסים – לא אשכח את הנאתו וחיוכו למשמע הדברים). (רבי אברהם אטיאס)

 

[אחד יחיד]

סיפר רבינו הגר"נ קרליץ זצ"ל: "לאחד הדיונים בבית הדין הגיע בעל דין שאינו שומר מצוות, שהסכים לקבל דין תורה. לאחר פרק זמן פגשתי אותו, והיה ניכר עליו שהתחיל לשמור מצוות. שאלתי אותו מה השפיע עליו, והשיב: 'אמנם אף אחד לא דיבר איתי על כך, אבל כשראיתי איך מתנהל דין תורה, כיצד הדיינים שוקלים ודנים בזהירות רבה כל פרט ורק האמת עומדת בפניהם, הדבר הותיר בי רושם עז ולכן חזרתי בתשובה". (קובץ גליונות)

 

[אחד יחיד]

פעם נשאל רבינו, מדוע בבית דינו אין משתיקים את בעלי הדין כאשר הם עוברים את הגבול. נענה רבינו הושיב: "כאשר בעלי הדין שקועים בויכוח סוער, בלהט הויכוח נשמעים דברים רבים שלא נאמרו קודם. וככל שהם מדברים יותר, בדרך כלל ניתן לתפוס מי מדבר אמת ומי דובר שקר"… (קובץ גליונות)

 

[אחד יחיד]

פעם נשאל רבינו: כאשר באים לבית הדין שני אנשים שנראים כיראי שמים, איך אפשר לדעת מי הרמאי ומי דובר אמת? בתחילה שתק רבינו, אבל לאחר שהפצירו בו נענה ואמר: "ה' שם בפיו של הרמאי שיכשל בלשונו ויאמר טענות שיש בהן הודעת דין" (עי' פירוש הגר"א על הפסוק [משלי כב יב] "). שאלוהו: "ומה עושים כשזה לא קורה?". לאחר שתיקה ארוכה השיב רבינו: "במקרה כזה הדיין צריך לפשפש במעשיו ולעשות תשובה, בראותו שלא מסייעים לו מן השמים…". (קובץ גליונות)

 

[אחד יחיד]

פעם שח מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל לבנו הגאון רבי אברהם ישעיהו שליט"א: "היום היה בבית דין דבר 'מעניין': לאחר אחד מדיני התורה, ראיתי ששני בעלי הדין קיבלו והבינו את פסק בין הדין, וזה דבר נדיר… בדרך כלל לאחר פסק הדין יוצא כל אחד בהרגשה שהוא הצודק, ומה שקיבל את דברי בית הדין זה 'לפנים משורת הדין'. אבל היום, שני בעלי הדין יצאו מרוצים וקיבלו את פסק הדין

והסביר רבינו: "חושבני, שהסיבה טמונה בכך שאף על פי שזמן מה לאחר תחילת הדיון כבר הבנתי מה צריך לפסוק, בכל זאת נתתי להם להמשיך לדבר, והקשבתי להם במשך כשלוש שעות. ומכיון שהם הרגישו שמבינים אותם באמת, לכן קיבלו את הפסק בלב שלם". (קובץ גליונות)

 

[אחד יחיד]

כשהייתי אברך צעיר בכולל, עסקו שם כמעט כל השנים בסדרי נשים ונזיקין, ופחות התמקדו בחלק ההלכה. פעם אחת נכנסתי לדודי מרן הגאב"ד הגאון רבי ניסים קרליץ (שליט"א) זצוק"ל, והוא התעניין: "במה עוסקים בכולל?", השבתי: "במסכת בבא בתרא דף פלוני".

רבי ניסים הוכיח אותי בעדינות: "זה פלא אצלי שישנם אברכים שנמצאים בכולל שנים רבות, גם עשר שנים מנישואיהם, ועדיין לא התחילו לעסוק בהלכה למעשה. למה הם ממתינים?!…"

לא השבתי מאומה, נאלמתי דום.

אך רבי ניסים מיד הוסיף ואמר: "אין מקום לייאוש, אפשר להתחיל כעת… דודי מרן ה'חזון איש' זצ"ל מדבר על כך בספרו אמונה ובטחון".

אחד המו"צים ששימשו לפניו בהוראה, מיהר להביא את הספר, ופתח בו בפרק ג אות כו, בו כתב ה'חזון איש' בנחרצות אודות חשיבות לימוד התורה וההלכה בכל גיל ובכל מצב, בזה הלשון:

"…אך זה שכבר נתבגר ובא בשנים ולא למד בילדותו כבר נפסל בעיני האדם מלהיות תלמיד, וכבר נדמה להם המבוגר הזה לבלתי ראוי לחכמה בהחלט, גם הוא בעצמו אינו רואה חובה לנפשו להיכנס לבית המדרש לבקש תורה… ואמנם אין הדבר הזה על פי התורה, כי חובת האדם בעולמו כל עוד הנשמה בקרבו להשתדל להיות הולך וגדל… שלא תהיה העדרתם בהלכה להן לקלון…".

בדבריו הכנים והנעימים הצליח רבי ניסים לחרוש חריש עמוק בליבי. חזרתי לכולל סהרורי. פניתי לכמה תלמידי חכמים מחשובי לומדי הכולל ומסרתי להם את דבריו, הם לקחו זאת ברצינות, ובזכות פעילותם בנושא נפתחה מסגרת מיוחדת להלכה, ואכן חלקם צמחו מורי הוראה חשובים.

הכל מכח ההתעוררות שעורר רבי ניסים. הוא נטע באברכים שאיפה עזה והשתוקקות מיוחדת לעסוק בהלכה! (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

מספר בעל המעשה שליט״א: היה זה לפני כ-45 שנה, הייתי אז ילד כבן 12, גרנו בבני ברק ולמדתי בת״ת של 'חינוך העצמאי'. בני ברק של אז לא היתה בני ברק של היום. כמה מבני כיתתי, ואני בתוכם, תכננו ללכת ללמוד בישיבה תיכונית – 'הישוב החדש' בתל אביב. שלא כחברי שהסתירו את תכניתם, אני לא הסתרתי זאת. הבנתי אחר כך, שאחד מחברי, שכנראה היה לו אכפת ממני, סיפר זאת לאביו שהלך ועשה מעשה…

כשהגעתי למבחן היו שם עוד כמה רבנים שלא הכרתי. הרב יהודה קולדצקי זצ״ל שעמד בראש 'הישוב החדש' קיבל אותי, ושאל אותי: ״למה באת לפה?" השבתי לו שברצוני ללמוד ״תורה עם דרך ארץ״… הוא הוסיף ושאל: ״מה תעשה אם לא נקבל אותך?״ והשבתי שאלך ללמוד בישיבה קדושה, ובזה הסתיים המבחן.

כשיצאתי מהחדר, הבחנתי שיחד עמי יצא גם אחד מהרבנים שהיה שם. אבי ע״ה חזר לחדר כדי לברר מה עלה בגורלי. אמר לו הרב קולדצקי: "אתה מכיר את הרב שיצא זה עתה? זה היה הרב קרליץ, הוא בא במיוחד מבני ברק כדי 'להזכיר' לנו את מה שאמרנו תמיד, שאיננו מקבלים לישיבה התיכונית מי שיילך במקום לכאן לישיבה קדושה… בשביל זה הוא הטריח את עצמו ובא במיוחד לפה".

מוסיף הרב הנ״ל ואומר בהתרגשות: המפליא שבמעשה זה, שרבינו הטריח את עצמו כל כך בשביל איזה ילד שכלל לא הכירו, והכל בשביל למונעו מללמוד בישיבה תיכונית במקום בישיבה קדושה (א. ה. כיום הרב הנ״ל הינו אחד ממרביצי התורה באחת הישיבות החשובות, והקים משפחה לתפארת ההולכים כולם בדרך ה'). (נשיח בחוקיך)

 

[אחד יחיד]

שח אחד ממרביצי התורה שליט״א: היינו אז בתהליך הרחבת הדירה. באמצע השיפוצים נתגלע ויכוח ביני לבין שכני על איזו 'מחיצה'. באנו לדין תורה אצל רבינו. למחרת בשעת צהרים התקשר אלי נאמן רבינו הגראי"ש קרליץ שליט״א ואמר שרבינו רוצה לעלות לדירתי כדי לראות מקרוב את ה'מחיצה' המדוברת.

כמובן שמיהרתי מיד לביתי. כשהגעתי, כבר ראיתי את רבינו ממתין לי על יד הבנין. הרגשתי חוסר נעימות גדולה על כך שרבינו מטריח את עצמו ברום שנותיו לעלות כמה קומות בשביל איזה ויכוח עם שכן. הבעתי בפניו את סירובי שאינני רוצה שיטרח, אך רבינו התעקש לעלות.

רבינו עלה מסביב הבנין במאמץ רב, עד כדי כך שהוצרך לטפס על ערימת פסולת בניה ונזקק לתמיכה משני צידיו. לאחר שבדק, הסתכל מהחלון ומכל הכיוונים, פנה אלי ואמר בנעימות מיוחדת: ״באתי לכאן כדי לראות אם אני יכול לבקש ממך לוותר – ואפילו שאתה צודק״.

ואז הוסיף ואמר בחכמה: ״ולמה רצוני שתוותר? כדי שהשכן שלך יראה מה זה 'בן תורה'. שעם בן תורה לא שייך לריב! זה יגרום לשכן שלך מאוד להתרומם, הוא ילמד ויראה שבן תורה הוא מכובד, ואינו בכלל בר פלוגתא״. (נשיח בחוקיך)