תשרי כ"ג תשרי - יומא דהילולא של רבי ניסים קרליץ זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

לפנינו סיפור נפלא על חכמת הנפש הנוראה של מרן הגאון רבי נסים קרליץ זצ"ל, ככתבו וכלשונו של בעל המעשה, משגיח בישיבה קדושה.

"רבינו הגר"נ קרליץ זצ"ל כמובן מימיו לא קרא ספרי חולין וחכמה, ולא יותר מדי דן עם מומחים. שכלו הישר ודעת תורתו עם נקיות מידותיו עמדו לו להגיע לעומקן ודיוקן של דברים בכל תחום שהוא. וכך היה מעשה:

"היה תלמיד שלא היה מדבר בישיבה עם החברים. מצויין גדול. שומע הכל, לומד בשקידה. מבחנים מושלמים. אבל בלי אף מילה. האבא סיפר שבבית הוא כן מדבר. אמרתי לו שזה נראה לחץ מהחברה (חרדה/פוביה חברתית), ובדרך כלל מטפלים בכגון זה על ידי חשיפה איטית לגורם הפחד, ואני יכול ומוכן לנסות. לקרוא לו באחד הסדרים בבית המדרש שיאמר לי משפט אחד, כשכל השטח מסביב יהיה ריק. ויום אחר כך אעשה זאת שוב כאשר מישהו יעמוד בריחוק ד' אמות וכו' וכו'. אבל הדגשתי לאבא כי אין זה על אחריותי, וכדאי שיתייעץ.

"האבא אמר שישאל את רבינו. הוא שב ואמר כי הרב מתנגד, והציע לי לדבר עמו בעצמי. כך עשיתי. ורבי נסים זצ"ל הסביר לי, שלשאר החרדות שבעולם אכן מתאים להיחשף לאט לאט עד שיעברו, אבל לחרדה חברתית זה לא יעזור, ורק יקלקל. כי אם אדם פוחד מחושך למשל, הרי כאשר יהיה ליד החושך ולא יקרה כלום, החוויה שלו תהיה שחושך לא מפחיד. וכן על זו הדרך בפחד גבהים, או ממקומות סגורים וכו' וכו'. אבל בחרדה חברתית, הרי בדמיון שלו לועגים לו. וכאשר הוא ידבר מעט, בראש שלו באמת יקרה אסון. הוא בפירוש יחוש שלעגו לו וכו'. ולכן זה עלול לקלקל במקום להועיל.

"הרב הציע אפוא לטפל בדרך אחרת, בעזרת כח האחריות [לקבוע לבחור חברותא עם ילד תמורת תשלום, וילמדו בביהכנ"ס, כאשר הבחור יהיה המסביר. אני מקצר בחלק הזה].

יש לי ידיד פסיכולוג שעבד אז [אולי גם היום] עם 'עזר מציון' [ר' משה ו']. סיפרתי לו את ההוראה הזו, וראיתי שהוא משתומם ונדהם. הוא אמר לי שעד לא מזמן כל העולם חשב כמוני, שבחרדה חברתית מטפלים כמו בשאר החרדות [כמובן לפי האסכולה שעובדת כך], והנה ממש לאחרונה חוקר אחד יצא נגד זה – ובדיוק מאותו טעם של הרב, וממש רק כעת שיטתו התקבלה "רשמית". הוא לא האמין איך רב בישראל חסר כל השכלה וגישה לנושא, מסוגל לשלוף זאת מהשרוול.

"בשולי הדברים, סיפרתי את זה בשעתו לאחד שעוסק הרבה בשלום בית והדרכה לחתנים, ממש ממייסדי התחום הזה [ר' הערשל ק'], והוא אמר לי שאני לא מחדש לו כלום. הוא בקשר עם הרבה מאד מומחים, וראה כבר שאצל הרב הוא מקבל את העצה הכי ישרה. [באמת אחר כך שמתי לב שהוא מגיע לרב הרבה מאד. אני מקווה שהוא יפרסם מאוצרותיו]".

(גיליון 'אור השבת' ויצא תש"פ)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי יהודה אריה הלוי דינר שליט"א: היתה כאן בבני ברק חנות שמכרו בה רהיטים, ובעלת החנות, שהיתה אלמנה, היתה משאירה חלק מהרהיטים בחצר. כל השכנים טענו שזה מפריע להם, ותבעו אותה בדין תורה אצל רבינו הגדול מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל שתכניס הכל לתוך החנות. בדין התורה נפסק שעל פי דין יש לשכנים זכות לבקש ממנה להכניס את הכל לתוך החנות, אבל רבינו פנה לשכנים ואמר: "תנו לה בבקשה להשאיר את הרהיטים שלה בחוץ".

כל השכנים הסכימו לנהוג לפנים משורת הדין כבקשתו של רבינו, חוץ משכן אחד, שטען שאם בית-דין רוצה לעשות חסד, שזה לא יהיה על חשבונו… אך לבסוף גם הוא הסכים, וכך נשארו הרהיטים בחצר.

והנה כעבור שנתיים, הבן של אותו שכן נפל מהחלון, והודות לכך שהרהיטים היו מונחים בחצר הוא ניצל. אנשי ההצלה אמרו שלולי הרהיטים הילד לא היה נשאר בחיים, ר"ל. אז ראו והבינו שכדאי היה לשמוע בקול רבינו הגדול שביקש לאפשר לאלמנה להשאיר את הרהיטים שלה בחוץ (מתוך דברי הספד על מרן זצ"ל שנאמרו בביהכ"נ 'דברי שיר' בבני ברק, והובאו בגיליון 'דברי השירה').

 

[אחד יחיד]

"בשעתו, בימי החורף של 'מלחמת המפרץ' לא ירדו גשמים, והיה ניכר 'חרון אף' רח"ל (רק עם סיומה של המלחמה, בימי הפורים החלו לרדת גשמי שפע). קרא אפוא מרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל לעצרת התעוררות בעקבות עצירת הגשמים בבית הכנסת ב'רמת אהרון' בבני ברק, והציבור הנכבד מסולתה ושמנה של העיר בני ברק גדש את בית הכנסת לשמוע דברי התעוררות.

מרן הגר"נ, כדרכו, לא היה מאריך בדיבור. הוא עורר בקצרה עם דברי הרמב"ם על החובה לשפר את המעשים ולדעת כי מאת ה' הייתה זאת, ולא לומר כי הצרות הן 'מקרה', וכך הוא כעת בעת עצירת הגשמים, שחובתנו להשתפר במעשינו.

לאחר כעשר דקות לכל היותר סיים את דרשתו והכינוס עמד להסתיים. רבי נסים גופא ירד מארון הקודש, והקהל נעמד על רגליו כדי לצאת. ואז לפתע הושלך הס בבית הכנסת. מתברר, כי רבי נסים מעוניין להוסיף דבר ששכח למר, וכי הוא עולה על מדרגות הקודש שנית. הציבור התיישב על מקומו, מבין כי דבר חשוב יישמע כעת.

מרן הגאב"ד עולה שוב על המדרגות, מוציא נייר מכיסו, ובעודו בידו פותח ומספר: "היום בבוקר מצאתי אצלי בתיבת הדואר מכתב מיהודי, הכותב לי שהיות והלילה תתקיים עצרת התעוררות בבית הכנסת הוא מבקש להעיר ולעורר דבר אחד או שניים, אשר לדעתו יש לעורר עליהם בפני הציבור. ברשותכם אקריא את הקטע הראשון מהמכתב", סיים מרן הגר"נ, והחל לקרוא את המכתב:

"'היות ולאחרונה עורכים שמחות בבתים כמו שבע ברכות ואירוסין, והשמחה מתחילה בשעה מאוחרת, לא לפני עשר בלילה, ומסתיימת לתוך הלילה ואחרי חצות ליל – השירה והקולות מפריעים לשכנים. הרי בכל שכונה ובכל בניין אפשר למצוא ילדים הזקוקים לשינה, מבוגרים, חולים ועוד, שהשינה חשובה להם מאוד. אני מבקש האם הרב מעוניין לעורר על כך שיפסיקו עם ההפרעות הללו".

"עד כאן המכתב ככתבו", סיים מרן הגר"נ את ההקראה הלא שגרתית.

או אז פניו האדימו, ללא גוזמה. הוא הגביה את קולו בקול זעקת כאב עצורה, ואמר: "בעיקרון הוא צודק בהערה שלו. אבל אם השכן שלך עושה שמחה ולך היא מהווה הפרעה – על כך אנו צריכים לערוך התעוררות! כאשר השני עושה שמחה אנו צריכים לשמוח עמו בשמחתו, להרגיש את השני בשמחתו!", סיים את דבריו הקצרים ברעדה, וירד ממדרגות ארון הקודש ופניו חיוורות מצער. הכינוס הסתיים, ואידך זיל גמור. (הגרא"מ שוורץ)

 

[אחד יחיד]

הגרא"מ שוורץ שב ומספר סיפור נוסף, עובדה דבדידיה הווה:

"לפני כחמש־עשרה שנה הגעתי להשתתף בשמחת 'אויפרוף' במשפחת הג"ר שמואל ויינטרויב שליט"א בן ידידו של רבי נסים – הגאון רבי בערל ויינטרויב זצ"ל.

"השמחה הייתה אמורה להתקיים בבית הכנסת המרכזי ב'רמת אהרו'. זמן התפילה נקבע לשעה 7:30, ולכשעצמי הגעתי כבר בשעה 7:00 ללמוד מעט לפני התפילה ולומר קרבנות ועוד.

"והנה אני רואה את מרן הגאון רבי נסים כבר יושב במקומו ומעיין בספר. כיוון שאנחנו – אבלחט"א – קרובי משפחה, והיה לי עמו קשר הדוק, ואמי הצדקנית ע"ה גדלה בבית הוריו, ניגשתי ובירכתיו ב'גוט שבת'.

"לתומי סברתי כי רבי נסים יושב ולומד כמנהגו אחרי תפילת ותיקין שהסתיימה לפני כחצי שעה.

"אלא שהתברר שלא כך. הוא אמר לי כי עדיין לא התפלל תפילת שבת, וכי קרה לו היום דבר חריג: הוא לא התעורר משנתו לתפילת ותיקין, והוא בא כעת להתפלל במניין השני שבבית מדרשו. שמחתי מאוד ואמרתי לו כי זו ממש 'השגחה פרטית' וכולם ישמחו מאוד, כי הנה עוד מעט יבואו המתפללים ותתקיים כאן שמחת ידידו רבי בערל ויינטרויב, ובוודאי שהרב ישמח וגם המחותנים ישמחו מאוד שכבוד הרב ישתתף בשמחתם.

"באותו רגע", נזכר הגרא"מ שוורץ בהתרגשות ובכאב", התכרכמו פניו". עננה נחה עליהן בכאב רב. ברגע הראשון לא הבנתי מה קרה. הוא הרהר לעצמו ומיד הסביר לי: 'הרי יש כאן שאלה של 'גניבת דעת'. כי בני המשפחה יחשבו שבאתי במיוחד להשתתף אתם בשמחה, ולא כן הדבר, שלא התעוררתי לוותיקין ולכן אני כאן…!".

מאותו רגע היה נראה מרן זצוק"ל במתח של ממש, עד כי כבר לא יכולתי להמשיך לדבר אתו. עזבתי את כותל המזרח, אבל עקבתי בדריכות כיצד ייפול דבר – 'תורה היא וללמוד אני צריך'. המתנתי לראות מה יעשה הגאב"ד בצדקותו והכרעתו, כיצד יתמודד עם ה'בעיה'.. וכעת, הסכיתו ושמעו כיצד התמודד גאון התורה עם שאלת גניבת הדעת הזו.

"במשך השעתיים הקרובות, כאשר ניגשו אליו מתפללים ובני משפחה לפני התפילה ולאחריה, עמד בעל ה'חוט השני' וסיפר לכל אחד ואחד (!) את האירוע הלא מצוי שקרה לו, שלא התעורר הבוקר לתפילת ותיקין ולכן הזדמן לו להתפלל במניין השני! וכשאני אומר 'כל אחד ואחד' כוונתי אפילו לילדים שלחצו לו יד כדי לקבל את ברכתו! עמד רבי נסים ואף להם סיפר את התקלה שקרתה לו הבוקר, והכל כדי שלא יחשבו שהוא הגיע במיוחד לשמחה ונמצא גונב את דעתם!

"הפלא התעצם, והיה מדהים וחריג לראות כיצד האיש השתקן הגדול מספר לכל נער, מבוגר וזקן את מה שקרה לו הבוקר שלא התעורר מהשינה… רבים באמת הביטו כתמהים מה קרה לו לרבי נסים שמספר סיפורים על מה שאירע לו בבית שלא התעורר…

"הם לא ידעו את מה שאני ידעתי וראיתי. ראיתי, השתוממתי ולמדתי אורחות חיים ומידות טהורות".

 

[אחד יחיד]

אצילות מידותיו של רבינו זצ"ל, והנהגתו הייחודית בכלל ובבית הדין בפרט, היו ניכרים לאורך כל שנות חייו והנהגתו. מסירותו של רבינו לציבור הייתה עד קצה היכולת.

בעבר לא הסכים רבינו לקבוע בביתו זמני קבלת קהל כלל, כדי לאפשר לבאים להיכנס בכל שעות היום. גם אחרי שקבעו שעות מיוחדות לקבלת קהל (אחרי הפצרות רבות למען בריאותו), דאג רבינו להדגיש בכל הזדמנות שהשעות הרשמיות הן רק למען הסדר הטוב, אבל מי שיש לו שאלה יכול לבוא בכל שעות היממה. לא אחת היה מתבטא ואומר: "אצלי הדלת פתוחה כל היום!".

 

[אחד יחיד]

כשאמרו לרבינו שיש אנשים המנצלים את טוב לבו, ומגיעים גם בשביל שאלות שאינן דחופות, בשעות מאוחרות או בזמנים שרבינו עסוק בתלמודו ובהכנת שיעוריו, השיב ואמר: "הרי צריכים גם קצת לסבול"…

 

[אחד יחיד]

רבנו קבע עם יהודי שיבוא לביתו בשעת לילה, ולבסוף הלה לא הגיע. למחרת בבוקר, פנה רבינו אל נאמן ביתו הרה"ג ר' אברהם ישעיהו קרליץ שליט"א ואמר: "לא ישנתי כל הלילה; חששתי שמא לא פתחו לאותו יהודי את הדלת. הייתכן שבבית שלי לא יתנו למישהו להיכנס?!" (הליכות שני).

 

[אחד יחיד]

"בערך בשנת תשמ"ז", פותח רבי משה זינגר, "התחלתי לקחת את רבי נסים למקומות ציבוריים רבים, בהם בריתות ואירועים ציבוריים שונים, בין השאר עסק רבי נסים אז בפגישות עם רבנים ואישי ציבור, בשל הסוגיות הציבוריות הרבות בהן הוא היה מעורב.

"במהלך הנסיעה הוא אף פעם לא היה פותח בשיחה מצדו, כיון שסבר שבשעת הנסיעה על הנהג להיות מרוכז לחלוטין בנסיעה, וחשש שאם יתחיל לדבר עמי הרי שהדבר יבלבל אותי ויוציא אותי מריכוז.

"רק אם אני הייתי פותח בשיחה, הוא היה מדבר, שכן מעצם הדבר שאני הוא שפתחתי בשיחה, מוכח שאני מספיק מרוכז בנהיגה. אני הייתי שואל אותו שאלות רבות, והוא היה משיב בסבלנות דבר דבור על אופנו. הוא גם היה מתעניין בשלומי ובשלום משפחתי, ומייעץ בכל דבר שהצריך ליבון ובירור, תוך ירידה מדהימה לעומקם של דברים. יוצא מן הכלל היה, כאשר היינו חוזרים בשעות מאוחרות של הלילה, שאז היה פותח עמי בשיחה מצידו, הוא עשה זאת כדי לעורר אותי – הנהג, שלא אהיה עייף ואירדם חלילה במהלך הנסיעה".

 

[אחד יחיד]

"את רוב תורתו בשנות ילדותו – כך סיפרו לי – קיבל מאביו הגאון רבי נחום מאיר קרליץ זצוק"ל, ששימש בשנים מאוחרות יותר כרבו של בית-הכנסת 'הליגמן' – מראשוני וחשובי בתי הכנסת בבני ברק, ובראשם כולל 'חזון-איש'. כילד, כאשר התחיל ללמוד, כדרכם של ילדים רצה רבי נסים להתחיל הישר מהגמרא, אך אביו לא נתן לו 'לקפוץ' ישר ללימוד הגמרא, אלא אמר לו שבשלב הראשון יעסוק בלימוד משניות, ויזכה לסיים את כל ששת סדרי המשנה, ואז יוכל להתקדם ללימוד גמרא, אביו אף השתמש עבור זה בלשון חז"ל (בבא מציעא ל"ג ע"ב) 'לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד'.

"בענין זה הוא סיפר, כי דודו ורבו מרן ה'חזון איש' זיע"א, היה מתעניין אצלו באופן תדיר באלו משניות הוא עוסק, ותמיד כאשר דיבר עמו בלימוד, היה שואל אותו בענין המשניות". (רבי משה זינגר)

 

[אחד יחיד]

"מרן זצוק"ל אמר לי, שכדאי לנצל את זמני ההמתנה בכל המקומות אליהם אנו מגיעים, הוא הציע, שכדי שלא נתבטל בזמנים אלו, יש לקבוע זמן קבוע ללימוד משניות, כך שכאשר נגיע למקום וניאלץ להמתין – יהיה אפשר להמשיך את החברותא ללימוד המשניות.

"כמה שנים לאחר מכן, התחלנו ללמוד לפני ואחרי התפילה – תלוי בזמן שבו החלה התפילה, בקיץ ובחורף וכדו'. התחלנו ללמוד מתחילת מסכת ברכות. הלימוד היה שבעה ימים בשבוע, כולל שבת. הוא רצה לסיים את כל הש"ס משניות כל שנה. הוא ערך חשבון, שבשביל לסיים ש"ס משניות בשנה, צריך ללמוד בכל יום 2 פרקים.

"במסכתות יש פרקים ארוכים יותר וארוכים פחות, וכן ישנן משניות שהלימוד בהן מורכב, קשה ועמוק יותר, ומשכך – לימודן נמשך זמן רב יותר. לכן, למדנו בכל יום בין שעה לשעה ורבע: היו ימים שלמדנו קצת יותר והיו גם שפחות, אך שמרנו על רצף עקרוני של לימוד 2 פרקים ביום.

"הלימוד שלו היה בריכוז רב מאד. היינו לומדים לפני תפילת שחרית. וכשהתחילה התפילה הוא הפסיק באחת. כאשר חזרנו ללמוד לאחר התפילה, ואפילו ביום שלמחרת, הוא היה שב מיד למקום המדויק בו הפסקנו, שכן הריכוז שלו בלימוד היה מבהיל". (רבי משה זינגר)

 

[אחד יחיד]

"היו שנים שבקיץ הוא היה נוסע למשך מספר ימים לדאצ'ה בירושלים, ואז הייתי נוסע אליו בכל יום כדי לשמור על רצף הלימוד. גם בימים בהם לא יכולנו ללמוד מסיבות שונות – כאשר היו בריתות ושמחות של נכדים למשל, ומיד לאחר התפילה היה צריך לנסוע אל מקום הברית, ולאחריה להמשיך לסעודת המצווה – רבי נסים היה מקפיד מאד, למצוא זמן אחר במהלך היום ללימוד הקבוע, כדי שלא לפספס אפילו יום אחד.

"צריך להבין, שהתקשורת באותם ימים לא היתה קלה ונגישה כמו היום. אפילו טלפון לא היה, לא אצלו ולא אצלי. לכן הוא היה דואג לקרוא לי, ואף מחפש אותי באופן אישי, על מנת להודיע לי על זמן הלימוד.

"גם בשנים מאוחרות יותר, כשהוא כשלעצמו לא היה מכניס טלפון לבית [בין השאר בגלל שלא רצה לענות תשובות דרך הטלפון, שכן היה מעונין לראות את השואל בעיניו], הסיבה בעטיה הכניס את הטלפון היתה רק בשביל שהרבנית תוכל לעמוד בקשר עם ילדיה. הוא אף לא היה מוסר את מספר הטלפון בלי רשות מהרבנית, והסביר: 'הטלפון שייך לה – לא לי'…

"כשכבר היו טלפונים, הרבנית היתה מתקשרת לביתי, ושואלת בענווה בערך בזו הלשון: 'שלום מדברים מקרליץ. הרב מבקש ללמוד. האם זה אפשרי??'…" (רבי משה זינגר)

 

[אחד יחיד]

"סדר הלימוד התקיים באופן, שהוא היה קורא את המשניות ומסביר לי אותן. הוא לא היה ממשיך עד שהיה בטוח שאני מבין. הוא היה קורא כל משנה ומסביר אותה, ואז – לאחר שסיים את כל המשנה במלואה – עובר לפירוש ה'ברטנורא'.

"כשהיינו מגיעים לקטע שנוגע להלכה, הוא היה מסכם את פרטי ההלכה בענין. זה היה בעיקר עבורו, כדי להזכיר לעצמו את הענין – בעיקר בסדרי מועד, נשים ונזיקין שיש בהם יותר הלכות הנוגעות למעשה.

"כידוע, בכל הקשור לתקשורת עמו בדברים שאינם נוגעים ללימוד עצמו, הוא היה רגיל לקצר ותמצת את משפטיו ואת מילותיו באופן מדוד וספור. גם בתשובותיו לשאלות ההלכתיות הרבות שהופנו אליו, הוא אחז במידה זו, והיה חותך את פסק ההלכה במספר מילים בלבד.

"אך כאשר הוא היה לומד, הנהגתו הייתה שונה לחלוטין: בזמן הלימוד הוא היה מדבר באריכות ולא חוסך במילים, כדי להסביר ולבאר את המשנה באופן הברור והנהיר ביותר. כשהיה לומד את סדרי לימודיו הנוגעים להלכה למעשה, הוא היה מאריך עוד יותר בדבריו.

"אגב, הצעתי פעם להביא לו משניות עם ציונים וביאורים, או שאני אכתוב ואסכם על דף את פרטי המשניות הקשות. הוא לא רצה לשמוע על כך, והסביר, שצריך לחשוב עם הראש ולהבין לבד באופן עצמאי – בעזרת ביאורי המפרשים החשובים על המשנה". (רבי משה זינגר)

 

[אחד יחיד]

"יום אחד במהלך הלימוד, עלתה לי שאלה שחשבתי שהיא שאלה טובה. שאלתי אותו, הוא שמע אותה, חשב לכמה רגעים, ואז המשיך ללמוד בלי לומר מילה. אני התביישתי, וחשבתי שמסתמא השאלה כל כך לא נכונה, עד שאין צורך להגיב עליה.

"אלא שלאחר יומיים-שלושה, בתחילת הלימוד הוא אמר לי: 'רק אתמול היה לי זמן לחשוב על השאלה ששאלת לפני כמה ימים. השאלה טובה, ונראה לי שההסבר והתשובה עליה הם כך וכך'. זה החיה את נפשי! כעת ראיתי שלא שאלתי שאלה לא ישרה! אך גם למדתי מזה, שגם כשיש שאלות טובות שיש מקום לחשוב עליהן, הרי שבזמן הלימוד אין להתעכב עליהן, אלא ללמוד הלאה, ורק כאשר נמצא זמן מתאים לעיון בשאלה, מעיינים בה". (רבי משה זינגר)

 

[אחד יחיד]

"באופן קבוע, היו אנשים ממתינים לאחר התפילה, כדי לשאול אותו שאלות בזמן של קיפול הטלית והתפילין וההליכה לבית.

"באחת הפעמים בא אברך לשאול שאלה הלכתית, וקיבל תשובה. בלימוד שלפני כן בדיוק יצא לנו לדון בנושא הספציפי הזה, ומזה הוא הסיק את התשובה באופן מיידי. נדמה לי שהשאלה הייתה אם אפשר לתת לגוי תנור ישן, והוא השיב על פי דיוק מהלימוד במסכת שביעית. נהרה היתה שפוכה על פניו מכך, שבדיוק זימן לו ד' ללמוד את הענין לפני ששאלו אותו את השאלה". (רבי משה זינגר)

 

[אחד יחיד]

"פעם היה צריך להיפגש עם מרן שר התורה, הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, על מנת לשוחח עמו על נושא ציבורי חשוב", מעיד הרב זינגר. "הם תיאמו ביניהם שהזמן המתאים ביותר הוא לאחר תפילת הותיקין. כמובן שלאחר התפילה חשבתי לקחת אותו מיד לרבי חיים, אולם הוא עצר אותי ואמר לי: 'דבר ראשון אנחנו לומדים, אחר כך ניסע!'". (רבי משה זינגר)

 

[אחד יחיד]

"הוא הקפיד מאד לערוך סיום בכל סוף סדר. הוא היה נכנס לבית ואמר לרבנית: 'היינט א סיום' (- היום עושים סיום). הרבנית היתה מקפידה להכנס לסלון, ולפרוס מפה לבנה קטנה על חלק מהשולחן. את השולחן היא כיבדה בדרך כלל בעוגה שהכינה בעצמה, ושמה גם יין וכמה כוסות, וכן שקדים. אם היו שם אנשים שבאו לשאול שאלות, היה מזמין גם אותם להצטרף לסיום. למרות שהיה קשה לו לאכול ולשתות, לפני שסעד את ליבו בפת שחרית, הוא היה שותה קצת יין לכבוד הסיום, ואומר 'בורא פרי הגפן' ו'לחיים'. בסיום עצמו היה קורא את החלק האחרון במשנה, אומר את כל נוסח ה'הדרן', ואז מתחיל כמה מילים בסדר החדש". (רבי משה זינגר)

 

[אחד יחיד]

"פעם בשנה היינו מסיימים את כל הש"ס, ואז היה מקפיד לערוך סיום מכובד במנין, ואף לשאת דברים לרגל האירוע המיוחד.

"בכל שנה הוא דאג שהסיום ייצא ביום היארצייט של אבי ז"ל, שנפטר בכ"ב אדר א' תשנ"ב. למרות שבחודש טבת היה היארצייט של אביו, ויכול היה לדאוג שסיום הש"ס יהיה עד אז, הוא ביקש לסיים עד היארצייט של אבי, כנראה כדי לכבד את אמי ע"ה, ולהרנין ולשמח לב אלמנה.

"בשנה הראשונה של פטירת אבי, סיימנו את הש"ס בחודש תמוז, והוא ביקש לערוך את הסיום בבית אמי. אני אפילו לא הייתי מעז לבקש זאת מעצמי, אבל כנראה שכוונתו גם כאן היתה לשמח את אמי ולכבד אותה. הזמנתי גם את הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל, וכל הילדים של מרן הגר"נ הגיעו אף הם.

"בשנים הראשונות הייתי עורך את הסיום בבתי כנסת ובאולמות. בשנים מאוחרות יותר הסיומים היו אצלי בבית, וממש עד שנת תשע"ד – אז עבר לביתו של בנו שיבדלחט"א, רבי מרדכי שליט"א מחמת חולשתו העצומה – למרות שקשה היה לו מאד ללכת, היה עולה במיוחד לביתי בשביל לסיים. באותה הזדמנות גם היה מברך את אמי ואת משפחתי.

"אם עד היארצייט לא הספקנו ללמוד את כל הש"ס, הוא ביקש ממני להגיע בליל שבת לבית הכנסת צא"י, בכדי להספיק לסיים את הש"ס עד למועד המיועד. לא למדנו בבית, משום שלא היה בו חשמל והוא לא רצה ללמוד לאור הנר. לכן הלכנו לבית הכנסת צא"י, שם היה גנרטור". (רבי משה זינגר)

 

[אחד יחיד]

"בחג השבועות היינו לומדים מאמצע הלילה, בסביבות השעה 2:00 בלילה, עד התפילה. שנה אחת, הגנרטור 'קפץ' מיד לאחר שהתחלנו ללמוד. הוא אמר לי להיכנס לבית, לקחת קופסת נרות – אריזה של 16 נרות קטנים – והדליק כמעט את כל הנרות לצורך הלימוד. למדנו אז לאור הנרות, והיה זה מחזה מופלא ומרומם, לראות אותו הוגה בלימוד התורה בשעות הקטנות של ליל חג מתן תורה, לאורם של הנרות המרצדים". (רבי משה זינגר)

 

[אחד יחיד]

בשנת תשנ"ז, ביום ראשון ז' באב, עבר מרן הגר"נ זצוק"ל אירוע לבבי חמור ביותר, עד שנשקפה סכנה ממשית לחייו.

"במשך כמה ימים הוא היה מורדם ומונשם. מיום רביעי בבוקר החלו להפחית את כמות חומרי ההרדמה ומשככי הכאבים. במהלך השעות הללו הוא החל לחזור להכרה באופן הדרגתי, והחל ללחוש: 'איפה הרב זינגר?'

"ביום שישי הייתי שם, ביחד עם חתנו הגאון רבי אהרן אוסטרן שליט"א, והרופאים ביקשו שאכנס, כיון שהרב אומר משהו, וחשוב להיכנס אליו ולדבר עמו. כשנכנסתי מעבר למחיצת הזכוכית, הוא פקח את העיניים וראה אותי, ומיד שאל היכן אנחנו אוחזים במשניות…

"לאחר מספר רגעים הוא נרדם, ומשפקח שוב את עיניו, שאל: 'מה עם הבחור?'

כוונתו היתה לבחור שפנה אליו בימים שלפני האירוע הלבבי, וביקש עזרה בנוגע לישיבה שרצה להתקבל אליה. הרב ביקש ממני אז לפנות לראש הישיבה ולטפל בענין, וכעת התעניין מה התקדם בנושא…".

רבי משה ממשיך לספר את קורות אותה תקופה: "בתקופה שלאחר אותו אירוע, הייתי נוסע איתו בכל יום לטיול על יד הים – ליד 'רידינג'. או לחילופין, הולך איתו בגינה ברחוב שדרות רמז. לפעמים הלכנו בגינה שבאזור 'בית יד לבנים' ברמת -גן, שנמצא בהר גדול ויש שם נוף יפה ואויר מעולה.

"בדרך כלל ההליכה היתה לפחות שעה, זאת מחמת הוראת הרופאים המפורשת, שעליו לעשות פעילות גופנית באופן יומי. נחיצותה – כך אמרו – לא פחותה מאשר לאכול ולשתות. בתקופה הראשונה, עוד לפני שחזר לכוחותיו, כאשר היינו הולכים הוא היה שותק. הסיבה היתה בגלל ש'עכשיו הולכים – בגלל הוראת הרופאים ללכת'.

"בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שכוחותיו שבו אליו, הוא דיבר איתי גם בדרך. כאשר היינו הולכים או יושבים, הוא היה משוחח על דא ועל הא, ומתעניין בענייני הציבור ומתעדכן באירועים שעוררו שיח ציבורי באותה תקופה. באחת הפעמים העזתי את פני ושאלתי אותו, מה היה שכל כך התעניין היכן אני בתקופה שלא חש בטוב, והאם הוא זוכר את זה?

"הוא ענה, שאת האירוע בעצמו הוא לא זוכר, אבל הוא כן זוכר שברגעים ספורים לפני שאיבד את ההכרה, חשב על כך שהוא צריך עוד ללמוד איתי. לכן כשהתעורר הוא נזכר בדבר האחרון שעסק בו.

"כמו כן, בענין הבחור שרצה להתקבל לישיבה, אף שאין לי מושג אם הכיר אותו בכלל באופן אישי, כיון שהתעסק בזה ממש קודם, חשב על כך מיד כאשר התעורר…

"גם בשנותיו האחרונות", מעיד הרב זינגר שליט"א, "כשכבר נחלש מאוד והתגורר בביתו של בנו רבי מרדכי שליט"א, היינו לומדים כל יום לפני מעריב. כשהוא לא ראה אותי, היה שואל איפה אני נמצא. הפרט הזה גם כן מוכיח כמה לימוד המשניות היה חשוב לו. בסיומים גם כן היה מדבר על גודל מעלת לימוד המשניות בפרט, ועל לימוד התורה באופן כללי". (רבי משה זינגר)

 

[אחד יחיד]

ידועה אמרתו של החזון איש שיש בדורו שלושה אנשים שיכולים לחזור בהם בפומבי ממה שאמרו, ושנים מהם: הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל ובעל ה"שרידי אש". והוסיף על כך הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שכיום שמכירים את הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל אפשר להוסיף גם אותו שהיה "מודה על האמת" שאין כדוגמתו. (איש לרעהו)