אב כ"א אב - יומא דהילולא של הגר"ח מבריסק (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי חיים סולובייצ'יק.

חידש שיטה יחודית בלימוד, שנתקבלה בכל כלל ישראל.

נפטר בכ"א אב תרע"ח.

הערך עליו במכלול:

רבי חיים הלוי סולובייצ'יק – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל נהג לומר שיש לו ׳חקירה, בענין שבין אדם לחבירו, והעיד על עצמו שעד סוף ימיו עדיין לא הגיע להכרעה ופתרון. וזו חקירתו: הנה כשהבעל קורא עומד על הדוכן וקורא בתורה, לפעמים קורה שטועה בניקוד התיבה, או דילג תיבה אחת, וכדומה. מנהג העולם בכל אתר ואתר שמיד נזעקים כולם, ומכל קצוות בית הכנסת נשמעים קריאות לתיקון הטעות.

וחקר רבי חיים, מה הסיבה והטעם שכולם נזעקים כאחד: אפשר לומר שהסיבה מקורה ממקום טהור, נשמות ישראל עמדו בהר סיני, ושמעו את עשרת הדברות; קדושת מעמד קבלת התורה השפיעה על הנשמות שאינן מסוגלות לשמוע טעות בתורה. או ־ הפטיר רבי חיים – אפשר והדבר נובע מהתולעת שבלב, היצר הרע הספון במפתחי הלב, הוא זה שמעורר את האדם לקפוץ על המציאה בכשלון חבירו…

ולפי זה נראה לפרש כי מה שאמרו חז״ל ׳לפי שהיו השבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה, פירושו כי השבטים אמרו שמה שפינחס הרג נשיא ישראל היה מתוך יצר רציחה שנבע מהשפעתו של אבי אמו המפטם עגלים לעבודה זרה. לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, לומר לנו שכל כוונתו היתה לשם שמים; בקנאו את ׳קנאתי – קנאתו של הקב"ה.

(לב ישראל)

 

[אחד יחיד]

גדולתו העצומה בתורה של מרנא הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל בלתי ניתנת לתיאור. ה'עבודת ה" האישית שלו ועמידתו האיתנה על כל קוצו של הלכה בדקדוק רב הן לשם ולתהילה. אך לא פחות מכך היה רבי חיים ענק שבענקים במידות ומעשים טובים. הוא הפקיר את כל ישותו למען הכלל, וצרכיו האישיים כלא היו אל מול צרכיהם של נזקקים ונדכאים.

אחד הנכדים אמר פעם במליצה: "אצל סבא לא היה שום דבר 'לכם', מלבד המצוות שיש בהם דין 'לכם' כ'ארבעת המינים', ואולי גם מצה…".

ביתו היה כ'רשות הרבים', אפילו 'לוח מודעות' היה בו, שם היה כל חפץ תולה כל מודעה שתעלה על רוחו, החל מ'השבת אבידה' ועד מודעה מסחרית.

ביתו היה מופקר לכל חסרי הבית. לבניו לא הייתה מיטה קבועה, ופעמים רבות כל המיטות היו תפוסות ע"י עניים והבנים ישנו בשמחה על ספסל.

 

[אחד יחיד]

פעם אירע שבנו הצעיר מרן הגרי"ז זצוק"ל נשכב על מיטה לנוח בצהרים, וכעבור כמה דקות העיר אותו אחד העניים וטען שהמיטה הזו שלו… למותר לציין שהגרי"ז קם בלא אומר ודברים.

מספרים שפעם שאל אחד האורחים את רבי חיים: "היודע אתה כמה ימים אפשר להישאר כאן?", "אינני יודע", השיב לו רבי חיים, "אני כבר נמצא כאן כמה שנים ומעולם לא אמרו לי מילה…".

 

[אחד יחיד]

כאשר ראו פרנסי העיר 'בריסק' כי העוברים והשבים בביתו של רבי חיים טורדים את מנוחתו, ואין לו אף רגע אחד בכל היממה ללימודיו וענייניו, החליטו – מבלי שנועצו עמו – להעמיד שומר בפתח הבית שישמור שיהיו כמה שעות שקטות, ויכוון את הפונים לשעות מסודרות.

והנה מבחין רבי חיים שהבית שקט, ממש לא היה אופייני לביתו שעד היום היה מרכז גועש ורועש לעני ונצרך ולכל דורש ומבקש. וכשיצא החוצה לבדוק האם אירע דבר־מה בעיר, הוא פגש את השומר מסתובב מחוץ לביתו כשעל פניו ארשת של 'בעל הבית'.

"וואס ווילט איר?" (מה אתה רוצה?), שאל אותו ר' חיים. היהודי נבהל קמעה, להפתעה כזו הוא לא ציפה, ובקול נרעד הסביר לר' חיים שהגבאים ביקשו ממנו לעשות קצת 'סדר', לשמור על בריאותו ולאפשר לו לנוח בחלק משעות היום.

כאשר שמע זאת רבי חיים זעק בקול גדול: "וואס…?! די גבאים פון בריסק ווילן מיר מאכן פאר א'אוטם אזנו מזעקת דל'…?" (מה…?! הגבאים של בריסק רוצים לעשות ממני 'אוטם אזנו מזעקת דל?).

 

[אחד יחיד]

רבי חיים נולד בט"ו באדר ב' שנת תרי"ג ב'וולוז'ין', לאביו הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל בעל ה'בית הלוי'.

נשא לאשה את מרת 'ליפשא' בתו של הגאון רבי רפאל שפירא זצ"ל חתנו של מרן הנצי"ב ראש ישיבת וולז'ין.

בשנת תר"מ נתמנה רבי חיים לראש ישיבת 'וולז'ין', אחר הראש ישיבה הראשון הנצי"ב זי"ע, והוא אברך כבן עשרים ושבע שנה בלבד, וכבר היה גאון עולם, וישב על כסאו כ-12, עד שנת תרנ"ב, אז סגרה המלכות את דלתות הישיבה, ונתיישב על כסא רבנות העיר 'בריסק'.

רבי חיים נפטר בכ"א באב תרע"ח ונטמן לצד סב רעייתו הנצי"ב זי"ע בבית הקברות היהודי בוורשה.

דברי תורתו התפרסמו בספרי 'חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם', 'חידושי הגר"ח' (סטנסיל) 'שיעורי רבינו חיים הלוי' ועוד.

 

[אחד יחיד]

בתקופת כהונתו כראש ישיבה ב'וולז'ין', יצאו עוררין על שיטת הלימוד בישיבה, ונמנו וגמרו שהענין ידון אצל גדול הדור, הגאון רבי ראובן דננבורג'ר זצ"ל רבה של 'דוינסק'. הנהלת הישיבה החליטה שראש הישיבה הגאון רבי חיים יסע ל'דוינסק' לברר את הטענות ולהשיב עליהן.

שליחות זו לא היתה נעימה עבור רבי חיים, היה עליו, כביכול, להיבחן אצל רבי ראובן בלימוד, כי הרי הטענות היו על דרך הלימוד, ובכל זאת אמר רבי חיים: 'כיון שאני מקבל משכורת מהישיבה, אם לא אסע אחשב לגזלן…!'

טרם הנסיעה, רצה רבי חיים להכיר את שיטת הלימוד של רבי ראובן, אלא שמעולם לא נפגש עם ה'דברי תורה' שלו, הוא אף פעם לא שמע ממנו שיעור, לא קרא מאמר שכתב, ואף ספרו 'ראש לראובני' לא יצא בחייו.

לפתע, נזכר רבי חיים שאחד מתלמידי הישיבה הינו תושב 'דוינסק'. הוא הלך לחדרו ושאל אותו אם שמע פעם איזה 'דבר תורה' או 'קושיא' מרב העיר, רבי ראובן? משנענה בשלילה, ביקש רבי חיים מהבחור שיכתוב לרבי ראובן מכתב ובו קושיא בלימוד בענין שאמר לו, והוסיף: 'מיד כאשר תקבל תשובה מרבי ראובן, תודיעני…!'

כעבור שבועיים הגיע המכתב המיוחל עם תשובתו של רבי ראובן. הבחור עשה כמצוות רבו והראה לו את המכתב. לאחר שעיין בו רבי חיים ולמד את התירוץ, השיבו לבחור, והנה הוא כבר מכיר את שיטת לימודו של רבי ראובן, וכעת הוא מוכן לנסוע ל'דוינסק'.

כשהגיע רבי חיים ל'דוינסק', פנה מיד לבית הרב, ובדיוק באותה שעה התקיים שם 'דין תורה' בין שני בעלי דינים. רבי ראובן קבלו בכבוד הראוי והושיבו לשמוע את טענות הצדדים. לאחר שגמרו טענותיהם אמר להם רבי ראובן שכאשר יהיה לו 'פסק דין' יקרא להם. הבעלי דינים יצאו. רבי ראובן שוחח מעט עם רבי חיים וביקש ממנו שישוב אליו אחר הצהריים.

אחר הצהריים, כשנכנס רבי חיים לרבי ראובן, מצא אותו רכון על גמרא, רמב"ם, טור ושולחן ערוך, ומעיין בנושא ה'דין תורה' שהיה בבוקר. "נו… רבי חיים… שמעתם הבוקר את הצדדים… עתה אני מעיין בנידון…" – אמר לו רבי ראובן.

רבי חיים השיב לו: 'מסתמא אתם רוצים להביא ראיה מהגמרא הזו, אלא שקשה לכם מהרמב"ם ההוא, ואתם רוצים ליישב כך וכך…', רבי חיים פרס לפניו מהלך שלם בסוגיא, בדיוק כפי מהלך מחשבתו של רבי ראובן, ואת כל זה הוא למד מהתירוץ ששלח על הקושיא שהבחור שלח לו…

רבי ראובן השתומם כיצד גאון כה צעיר, כבן שלושים, מחשבן בגאונות אדירה את כל הסוגיא ומכוון בדיוק לפי דרך לימודו, הוא קם בהתרגשות ממקומו ואמר: "אומרים שב'וולז'ין' יש את כל דרכי הלימוד… זה נכון…!'

 

[אחד יחיד]

גבורה, חכמה וצדקות היו בו בג"ר חיים זצ"ל, ועל כך יעיד הסיפור הבא:

רבי חיים היה גבאי צדקה גדול, וכספי צדקה רבים היו מופקדים אצלו. גם אינשי דלא מעלי ידעו על כך, ומידע זה גרם לאחד מהם לבוא ולשדוד כסף מרבי חיים בצהרי היום…

"רב'ה… תן לי מיד את כל הכספים שברשותך…" – פקד עליו שודד, כשהוא מנופף בידו בכלי משחית.

רבי חיים לא איבד את עשתונותיו, ובקור רוח הכניס את היד לכיס, הוציא ממנו מטבע עבה, כופף אותו לעיני השודד, חצה אותו לשנים, והגיש לו את שני החצאים: "הנה לך… בבקשה…"

השודד ההמום שחשב שיהיה לו קל לשדוד רב זקן, שאין לו כל מושג כיצד מתעסקים עם מפוקפקים שכמותו, הבין מיד עם איזה גיבור יש לו עסק, וברח מן הבית באימה ופחד…

 

[אחד יחיד]

את הסיפור הבא על גאונותם וידיעותיהם בתורה של מרנן הגאון רבי חיים בריסקר וה'חפץ חיים' זי"ע, סיפר הרב מחרקוב זצ"ל לרב מבריסק זצ"ל וזלגו עיניו דמעות, כפי שמספר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל:

הרב מחרקוב היה עד לפגישה בין החפץ חיים ורבי חיים מבריסק. ה'חפץ חיים' ישב בחדר ורבי חיים עמד בפינת החדר והתפלל תפילת שמונה עשרה. כשכבר עמד בתפילת 'אלוקי נצור', נכנס בבהלה אדם לחדר ופנה לרבי חיים: "רב'ה! יש לי שאלה… למה רוב האיבעיות בש"ס לא נפשטו…?"

רבי חיים לא השיב לו מיד, ורק לאחר שפסע שלוש פסיעות לאחור, הוא פנה אל השואל המבוהל ואמר לו: "זה לא נכון, רוב האיבעיות שבש"ס כן נפשטו…!"

ה'חפץ חיים' ישב בחדר ושמע את שאלת השואל ואת תשובת רבי חיים. לאחר מכן שוחח עם רבי חיים, ונפרדו לשלום.

החפץ חיים נסע בחזרה לעיר מושבו 'ראדין' והרב מחרקוב התלווה אליו, ויהי לפלא! למרות שה'חפץ חיים' בדרך כלל היה מרבה לשוחח עם בני לווייתו בדברי תורה, השקפה ומוסר, בנסיעה זו לא דיבר מאומה, כל הדרך היה שקוע בהרהוריו. כך היה כשנסעו בעגלה עד לתחנת הרכבת, וכך היה גם כאשר עלו על הרכבת, שתיקה מוחלטת, אחוז בהרהוריו…

לפתע, באמצע הנסיעה, אמר ה'חפץ חיים' לרב מחרקוב: "אוי, רבי חיים גאון!"

או אז, הבין הרב מחרקוב את פשר שתיקתו של ה'חפץ חיים', כל הדרך הוא עבר על האיבעיות שבש"ס והעלה שאכן רבי חיים צודק, רוב האיבעיות נפשטו….

 

[אחד יחיד]

ערב עמוס במיוחד עבר על הגאון רבי חיים בריסקר זצ"ל. צרכי ציבור רבים נערמו על שולחנו. בני העיר נכנסו ויצאו מביתו, אחד בא להתייעץ בענין אישי והשני טרוד בשאלה הלכתית מכרעת, ולכולם היה לרבי חיים אוזן קשבת ולב רחום לרפא את שברונם ולמלא אחר מבוקשם.

אלא שהטרדות דחו את תפילת ערבית, שהיתה בדרך כלל מתקיימת בביתו תוך כדי ההתעסקות בצרכי ציבור, והערב, מעומס הטרדות, נדחתה התפילה עד שכאשר פנה רבי חיים להתפלל, לא נמצא בביתו מנין יהודים להתפלל איתם.

"צא אל הרחוב וקבץ מנין אנשים" – ביקש רבי חיים מאחד מהאנשים שנשארו בביתו. הלה עשה כמצוותו, אלא שמפני השעה המאוחרת, לא מצא אף יהודי שבשעה כה מאוחרת עדיין לא התפלל…

"לא היה לך לחפש כאן, בלב העיר" – אמר רבי חיים ליהודי – "כאן בוודאי כולם כבר התפללו, לך אל הרחובות המרוחקים, היכן שיושבים ה'ריקים' של בריסק, שם תמצא בשפע יהודים שעדיין לא התפללו…"

אלא שגם משם חזר היהודי בידיים ריקות: "יהודים שלא התפללו אכן מצאתי בשפע, אך יהודים שיסכימו לבוא לבית הרב לא מצאתי אף אחד…"

"חזור אליהם" – צווה עליו הרב –"ואמר להם כי בשעה טובה מתכוננים בבית הרב לערוך 'תנאים'…."

העצה הועילה, וכעבור כמה דקות, חזר היהודי עם מנין גדול של יהודים… הריקני שבהם נגש אל הרב והתלונן: "כך עורכים תנאים…?! אפילו כזית מזונות אין כאן… ואף לא רביעית משקה…?!"

"קודם נתפלל מעריב…" – הרגיעו הרב

לאחר תפילת מעריב, עמדו כולם והמתינו לתנאים, "נו… עכשיו, מה עם ה'תנאים'?" – העז לשאול שוב אותו אדם.

באחת הרצינו פניו הקדושות של רבי חיים, ואמר: "וכי לא שמעתם את ה'תנאים' שערכנו עכשיו? וכי לא שמתם לב למה שפיכם דיבר? 'והיה אם שמוע תשמעו… ונתתי מטר ארצכם בעתו… ואכלת ושבעת… ולעומת זאת: 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם… וחרה אף ה' בכם…' וכי אלו לא תנאים כדת וכדין…?!"

אף את זאת סיפר רבי משה מרדכי, והוסיף, שכאשר נכדו של רבי חיים הגאון רבי מאיר זצ"ל סיפר זאת, הסביר: "שמא תאמרו שרבי חיים עשה 'קונצים…?!' חלילה… אצל סבא באמת נערכו תנאים אלו שלוש פעמים ביום… כך הוא הרגיש בכל עת שקרא 'קריאת שמע', שהקב"ה עושה איתו 'תנאים' כדת וכדין…."

 

[אחד יחיד]

ידועה קושיית ה'בית יוסף' (שו"ע סימן תרע), מפני מה קבעו חכמינו את שמונת הימים זכר לנס חנוכה, הרי בפך הקטן שמצאו היה די שמן להדלקה עבור יום אחד? אם כן, לכאורה הנס היה רק שבעה ימים ולא שמונה? אחד התירוצים שכתב ה'בית יוסף' הוא, שמיד כשמצאו את הפך הקטן, החתום בחותמו של כהן גדול, חילקו את השמן לשמונה חלקים ובכל לילה נתנו במנורה חלק אחד. ולמרות שבכל חלק הייתה כמות מועטת של שמן, נעשה נס ודלק עד אור הבוקר. נמצא שבכל הלילות נעשה נס, וגם ביום הראשון.

על תירוצו זה של ה'בית יוסף', מפורסמת בעולם הישיבות קושיא המיוחסת למרן רבי חיים מבריסק זצ"ל: כיצד יצאו ידי חובת מצוות ההדלקה בצורה כזו, הרי התורה ציוותה להדליק את המנורה בשמן זית זך כתית למאור, ואילו שמן זה אינו שמן זית, אלא שמן שנוצר בנס? מקורה של הקושיא בשמו של רבי חיים, הובאה לראשונה בקונטרס 'שערי תבונה' שחובר על ידי מרן ה'סטייפלער' זצ"ל, בבחרותו בשנת תרפ"ה. כמו כן הובאה הקושיא באותן שנים בקונטרס 'יגדיל תורה', במאמרו של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', שכידוע עוד זכה לקבל תורה מפי רבי חיים.

אולם שמעתי מהגאון רבי פנחס זַיוֹנְס שליט"א, ששמע מרבו, ראש ישיבת בריסק, הגאון רבי יוסף דוב סולוביצ'יק זצ"ל, נכדו של רבי חיים, ששאל את אביו מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, ואמר לו שלא שמע קושיא זו מאביו ר' חיים, ומסתמא אין השמועה נכונה. וכעין זה כתב הגאון רבי ישעיהו שכטר שליט"א, בקונטרס 'ימי החנוכה', שכן שמע מרבי יוסף דוב.

הגאון רבי מנחם בן מנחם שליט"א, מראשי ישיבת 'תושיה' בתפרח, חיזק גירסא זו וסיפר ששמע כן לפני שנים רבות, מזקן אחד שזכה לראות את רבי חיים מבריסק, ואמר לו כי בילדותו הזדמן לו להיות באכסניא אחת עם רבי חיים, ושוחח עמו על קושיא זו, ומיד הגיב רבי חיים: "אִיך הָאבּ דָאס קֵיינְמָאל נִיט גִיפְרֶעגְט! (אני לא שאלתי זאת מעולם)"…

לעומת זאת, מספר הגאון רבי יצחק סולובייצ'יק שליט"א, ראש ישיבת 'שערי שמחה', שאר בשרו של רבי חיים, שבשנת תשל"ו כשנפטר מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, פגש זקן מופלג אחד מתלמידי ישיבות טעלז וקמניץ, וגם הוא סיפר שרבי חיים הכחיש ששאל קושיא זו, ומאוד התפלא אותו זקן, כי הוא עצמו שמע מפי מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל' קושיא זו בשם רבו רבי חיים.

אלא שמתוך דבריו הבין רבי יצחק סולובייצ'יק, שרבי חיים שאל בצורה מעט שונה, הוא אינו שאל שמחמת ששמן זה נוצר בנס- כיצד מדליקים בו, אלא שאל ששמן כזה חסר בו את דין עשיית ה'כתית', והרי בתחילת פרשת תצוה נאמר ששמן הזית למנורה, עליו להיות כתות במכתשת, ורק טיפה ראשונה כשרה למנורה. ואילו שמן שנוצר על ידי נס, גם אם נאמר שהוא כשמן זית לכל דבר וכשר להדלקה, מכל מקום עדיין לא הייתה כאן כתיתה.

ולפני מספר שנים, כאשר פגשתי את הרב בן מנחם, מסרתי לו את דברי רבי יצחק סולובייצ'יק, ושמח על הדברים שמחה עצומה כמוצא שלל רב.

● ● ●

לעצם השאלה, הוכיח נכדו של רבי חיים, הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל, ראש ישיבת בריסק, הוכחה נפלאה מסוגיא ערוכה בגמרא (מנחות ס"ט, ב') אודות ספינה מלאה חיטים שטבעה באוקיינוס, והעננים העלו עמם את החיטים. הגמרא דנה אם החיטים הללו כשרות להבאת מנחות וללחם הפנים, ותוספות פירשו שם שהיה זה בדרך נס. לכאורה, כיצד שייך לצאת בהן מצוות מנחות, הרי אינן חיטים רגילות אלא חיטים של נס שבאו על ידי העננים? בהכרח שגם דבר שנעשה בנס נחשב כדבר בעצמו, ובהתאם לזאת גם שמן זית שבא בדרך נס הוא שמן כשר להדלקה.

(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')

 

[אחד יחיד]

סופר על הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל: היה זה אחרי השריפה הגדולה ב'בריסק', כאשר חלק גדול מתושבי העיירה איבדו את קורת ביתם. רבי חיים לא ישן על מיטתו, אלא על הרצפה בפרוזדור המשופע של בית הכנסת, וכל הפצרותיהם של בני משפחתו שיבוא לישון על מיטתו בביתו, לא הועילו. הוא הסביר: "איך אוכל לישון על מיטה נוחה וטובה, כאשר לחלק מאחיי, תושבי בריסק, אין קורת גג להניח את ראשם?"…

 

[אחד יחיד]

מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל רגיל היה לספר לתלמידיו, כדי לחזקם בענין הכבוד לזולת, את הסיפור הבא: רגיל היה רבי חיים מבריסק זצ"ל לצאת מביתו תוך כדי לימודו, כדי לשאוף מעט אויר צח, ובכך תתברר לו הסוגיא היטב. ביציאות אלו לא היה לובש את הכובע והחליפה, אלא היה יוצא מביתו תוך כדי לימודו, בצורה בה היה לומד – ללא כובע וחליפה.

פעם אחת עבר רבי חיים בטיולו ליד תחנת הרכבת, באותה עת ירד מן הרכבת אדם שלא הכיר את רבי חיים, ופנה אליו כדי לברר כתובת מסוימת, שהיא האכסניה אליה היה צריך האורח להגיע. רבי חיים הסביר לו כיצד עליו ללכת כדי להגיע אל הכתובת, אך הנוסע לא הבין את הסברו. משראה רבי חיים שאינו מבין, ליווה אותו אל הכתובת המיועדת.

בדרך פנה האורח אל רבי חיים בבקשה: "עייף אנוכי מהדרך הארוכה, התוכל בבקשה לעזור לי ולשאת את מזוודתי?" "בוודאי" ענה לו רבי חיים, ותיכף נטל את מזוודתו מידו ונשא אותה, לאחר כמה דקות ביקש רבי חיים מהאיש שכעת ישא הוא את המזוודה הכבדה, אך האיש ענה לרבי חיים "הרי כבר אמרתי לך שאני עייף מהדרך ואין לי כח, הואיל נא בטובך להמשיך לשאת את המזוודה". ורבי חיים בענוותנותו המשיך במשא הכבד, כך המשיכו בדרכם עד שהגיעו מעט לפני הכתובת של האכסניה, אז אמר רבי חיים לאורח: "הנה בעוד כמה מטרים תגיע אל המקום אשר חפצת, עד כאן, יותר אינני מלווה אותך ולא נוטל את חפציך", לא עזרו לאיש כל הפצרותיו כי ימשיך רבי חיים לישא את מטלטליו, רבי חיים בשלו, "עד כאן ולא יותר".
למחרת היום לקח המארח בעל האכסניה את האורח לבקר את רב העיר, הלא הוא רבי חיים מבריסק – מי שליווה את האורח ואף נשא את מזוודתו, והנה כאשר הגיעו אל ביתו, חשכו עיני האורח, הוא נדהם לגלות כי האיש שכ"כ הטריח לשאת את חפציו, הוא לא אחר מאשר גדול הדור רבי חיים מבריסק, הוא לא ידע את נפשו מרוב בושה ומיד ניגש להתנצל בפני רבי חיים על קורות יום האתמול, רבי חיים בטוב לבו מחל לו בלב שלם, והרגיע אותו על שזיכהו במצווה.

אחר ההתנצלות פנה האורח אל רבי חיים: "תורה היא וללמוד אני צריך, ילמדני רבנו, מדוע לא יכול היה לעזור לי בצורה מושלמת וליטול את המזוודה עד הכתובת אליה ביקשתי להגיע?", ענה לו רבי חיים: "חששתי שמא בעל הבית יראה שהטרחת אותי לסחוב את המזוודה, והוא בודאי יגער בך על שהעזת להטריח את הרב, לכן העדפתי שתקפיד עלי ותגער בי על שאינני עושה את המצווה בשלמות, ובלבד שלא תתבייש מהמארח שלך!".

 

[אחד יחיד]

מסופר על רבי חיים מבריסק ועל הדיין רבי זעליג שהלכו ביחד לבקר במקום מסיום בבריסק, ותוך כדי הליכתם הגיע ה"חפץ חיים" לדבר עם רבה של בריסק, ואז התפתח ביניהם 'ויכוח ' מי יכנס ראשון. ה"חפץ חיים" טען: רבי חיים צריך להיכנס ראשון כי הוא רב העיר וגאון הדור, אחריו יכנס רבי זעליג שהוא אב"ד בעיר, ואני – שהנני רק בגדר אורח – אכנס שלישי.

כמובן שרבי חיים והדיין לא קיבלו זאת והחל ויכוח. לבסוף אמר רבי חיים מבריסק שיעשו פשרה: ה"חפץ חיים" שהוא כהן יכנס ראשון, מצד דין "וקדשתו", לאחר מכן אני אכנס שהנני לוי, ולבסוף יכנס רבי זעליג שהוא ישראל.

(ומתוק האור)

 

[אחד יחיד]

בקובץ 'הבאר' (שנה ח' סי' כה, וכן מובא במקראי קודש חנוכה להגרצ"פ סי' ז), מובא שבועידה הראשונה של אגודת ישראל, שהתקיימה בקטוביץ, התקיים דו שיח בנידון זה בין הרבי מגור ה'אמרי אמת', לבין הגאון רבי חיים סולוביציק מבריסק, ששאל הרבי מגור את השאלה הנ"ל כיצד קיימו את המצוה היומית של הדלקת המנורה? וענה לו רבי חיים שהגמ' אומרת (ביצה כב. וכן פסק הרמב"ם שבת יב,ב), שמי שמוסיף בשבת טיפת שמן לנר שדולק, חייב משום מבעיר, ולפי"ז אפשר לומר שבבית המקדש הוסיפו קצת שמן במנורה בכל יום, וכך קיימו את המצוה של הדלקת המנורה.

(קב ונקי)

 

[אחד יחיד]

בוקר אחד, כאשר חזר מרן הגאון רבי אהרן לייב שטינמן זצ"ל מתפילת ותיקין בבית הכנסת "איצקוביץ", אמר אחד המלווים למרן זצ"ל: "אני מוטרד".

מרן תמה: "מה מפריע לך? איזו סוגיא אינך מבין?"

האיש שתק, לבסוף שאל: "זה דבר שלא היה בהיסטוריה. אבא, בן ונכד, שלושה דורות שהם גדולי הדור, מנהיגי ישראל: ה'בית הלוי' רבי חיים מבריסק, והרב מבריסק, איך זה?!"

מרן זצ"ל עצר מהילוכו, היה נראה כי הוא חושב עמוקות, ואז אמר: "הבית הלוי ספג בזיונות רבים והמשיך לעבוד את ה' בשמחה, על אף הבזיונות, והקשיים. על דבר כזה זוכים לשכר הרבה!…"

(אוצר פנינים ועובדות – נר לשולחן שבת)

 

[אחד יחיד]

הגה״ק רבי חיים מבריסק זי״ע בעודו צעיר לימים, שימש כר״מ בישיבתו המפורסמת של הנצי״ב מוולוז׳ין זי״ע, ובתקופה ההיא, התנכלה הממשלה ללומדי התורה והחליטה להגביל את מספר התלמידים בישיבה, רק מאתיים מהם הורשו לשהות בהיכל הישיבה ותו לא, והכול ידעו שעבירה על חוק ממשלתי זה כרוכה בעונש חמור. ולמרות זאת המשיכו כל הבחורים (הרבה יותר ממאתיים) ללמוד בישיבה ולשהות בין כתליה. כאשר היה מגיע מפקח מטעם הממשלה לבדוק האם מקפידים בוולוז׳ין על קיום הצו, שלשלו לידיו שלמונים הגונים והמפקח דיווח לממונים עליו שהישיבה עושה כמצווה עליה… אבל, יום אחד הודיע השר הממונה שברצונו להגיע בעצמו להיכל הישיבה ולבדוק את העניינים מקרוב. עכשיו היה ברור שיש לנקוט בדרך אחרת, שכן לא הרי פקיד זוטר כהרי השר בעצמו ובכבודו, אותו אסור כמובן לשחד בממון…

ההנהלה לא ידעה לשית עצות בנפשה, אבל ר' חיים בריסקע'ר, שכאמור בגיל צעיר מאוד כבר התמנה לר״מ בישיבת וולוז'ין, ניגש אל הנצי״ב ואמר לו: יניח לי ראש הישיבה לסדר את העניינים על הצד הטוב ביותר, ובעז״ה תבוא הישועה במהרה. הרבה ברירות לא עמדו בפני הנהלת הישיבה ולכן הסכים הנצי״ב להצעתו של הגר״ח, ונתן לו הסכמה לבקשתו.

והנה, כאשר הגיע השר להיכל הישיבה, ביקש ר' חיים מאנשי הפמליה להתקבל לראיון אצל השר. באותו יום שרר מזג אוויר קייצי, אבל הגר״ח, בהיכנסו אל השר, עטה על עצמו לא מעיל חורף אחד אלא מעיל על מעיל, וכולו מכוסה בגדי חורף חמים. כשראה אותו השר, מיד שאלו: מה קרה? מדוע הנך לבוש בבגדים אלה? השיב לו הגר״ח: ״תראה, אדוני השר, סבתא שלי נגלתה אליי אמש בחלום הלילה ואמרה לי שהיום ירד גשם עז ורוח זלעפות תישוב בחוצות״… השר החל לגחך למשמע הדברים, ואז אמר לו ר' חיים: ״מה אתה צוחק? אני מוכן להתערב עמך על סך חמש מאות רובל שהיום ירד גשם כפי שסבתא שלי אמרה״!

ואכן, השניים התערבו. ומה אתם חושבים ? – ירד גשם באותו יום? כמובן שלא… ואז בא ר' חיים לשלם לשר את סכום הכסף שעליו התערבו. ובתוך המעטפה הוסיף לו על הסכום שנקבע מראש עוד כהנה וכהנה, כשהוא נותן לשר להבין שאת היתרה מוסיפה לו הנהלת הישיבה… לא עבר זמן קצר מאז שקיבל את הכסף לידיו, וגם השר יצא בהודעה רשמית מטעם המשרד הממשלתי בראשו הוא עומד שבישיבת וולוז׳ין אין יותר ממאתיים תלמידים!… מיד לאחר מכן התאספו כולם אצל הגר״ח ואמרו לו בהתפעלות: איך הצלחת לעשות זאת? ענה להם הגר״ח ואמר: שכאשר שמע שהשר עצמו אמור להגיע לישיבה, הוגיע את מוחו בשאלה כיצד ניתן יהיה בכל אופן לשחד גם אותו בממון, ואז העלה את הרעיון המפוקח להתערב אתו על דבר כזה שיאלץ אותו, את ר' חיים, לשלשל כסף – שלא בתורת שוחד – לידיו של איש השלטון, ומשיגיעו ה'מצלצלים' לכיסו, תהיה כבר אפשרות להוסיף עוד ועוד, ולרמוז באוזנו שהישיבה היא זו המעניקה לו את המצלצלין… כך ראו כולם את הפסוק הנ״ל מתקיים – ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ולכן ויראו ממך, כי אדם שמתנהג בתורה ויר״ש אז הקב״ה נותן לו פיקחות מיוחדת בכדי שגם הגוי הרשע ביותר יתמוסס מפניו…

 

[אחד יחיד]

פעם שאל שר רוסי אחד: איך היהודים חושבים להם, שכשהמשיח יבוא הם ימשלו על כל הגויים?! הרי לגויים יש צבאות של מליוני חיילים, והיהודים הם מעטים וחלשים. איך באמת הם יתגברו על הגויים וישלטו עליהם?!

השיב על כך רבי חיים מבריסק במשל:

באחד הימים הכניסו תרנגלת קטנה וחלשה לתוך לול שבו המון תרנגולים חזקים. התרנגלת היתה מבוהלת ומפוחדת – היא פחדה שכל התרנגולים יתנפלו עליה בבת-אחת. מרב פחד היא ברחה לצד, ולא זזה מפינתה.

התרנגולים באמת התלהבו מהתרנגולת החלשה שנכנסה ללול – כי הנה תהיה להם ארוחה מכבדת ומדשנת, הם יאכלו את התרנגולת המסכנה ויהיו שבעים. ואז התחילו כל התרנגולים לריב בשצף קצף, מי יזכה לאכול את התרנגולת.

"קוקו! ריקו! קוקו! ריקו!" – הלול היה מלא בקולות כועסים וזועמים. באכזריות נוראה נלחמו התרנגולים זה בזה, עד שבסופו של דבר היו כלם מוטלים על הרצפה של הלול, פגרים מתים. רק התרנגולת החלשה שעמדה בצד לבדה נשארה בחיים בריאה ושלמה, אף על פי שהיא לא עשתה שום דבר כדי להנצל. את כל העבודה עשו האויבים שלה, התרנגולים, כשרבו בינם לבין עצמם.

כך יפלו הגויים אמר הגר"ח מבריסק, בזמן ביאת המשיח. הם יריבו בינם לבין עצמם, בלי שהיהודים יצטרכו להתערב ולעשות משהו. ועם ישראל ישאר חי וקים.

(גליון נר רחמים)

 

[אחד יחיד]

מסופר שאביו הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, היה שולח את בנו לשליחויות שונות, אף כשהיה עסוק ראשו ורובו בלימוד התורה.

פעם שאל אותו בנו הג"ר יצחק זאב לפשר מנהג זה, 'מדוע אבא שולח את בנו לשליחות בעת שהוא טרוד בגירסה?', השיב לו רבי חיים: 'רוצה אני שתתרגלו ללמוד בכל עת, אף במצבים קשים ובלתי שגרתיים. אל להם לטרדות הזמן ונסיבותיו, להניא אתכם מטרדות הלימוד. עליכם ללון תמיד בעומקה של הלכה, באין מפריע'.

 

[אחד יחיד]

פעם בעת שהתכונן הגרי"ז לשמחת הברית לבנו, הכין לעצמו כלי עם מים חמים כדי לרחוץ את פניו וידיו, לפתע הגיע אביו רבי חיים ושאל אותו שאלה בדברי הרמב"ם, הגרי"ז יישב מה שעלה בדעתו, ובין האב והבן התפתח דיון מעמיק, זה אומר בכה וזה אומר בכה, כדרכה של סופת התורה.

בינתיים, החלו האורחים להגיע לשמחת הברית, וראו את הגרי"ז דן עם אביו בדברי תורה, כשספל המים בידו. כשהגיע חותנו של רבי חיים, הגאון רבי רפאל שפירא זצ"ל, שכובד לשמש כ'סנדק', מחה בחתנו ואמר לו: 'מה אתה רוצה ממנו…? תן לו להכין עצמו לברית!'. גם שאר הנוכחים הביעו תמיהתם: 'וכי זה הזמן המתאים לדון בדברי הרמב"ם?!'.

רבי חיים ניצל אף הזדמנות זו והסביר לבנו: 'אתה חייב להתרגל שאין טרדה בעולם שצריכה לבטל אותך מעיון בדברי תורה!, אף 'שעת הדחק' אינה באה על חשבון שעת עסק התורה!'.