תמוז כ"א תמוז - יומא דהילולא של האדמו"ר האחרון משטפנשט (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי אברהם מתתיהו פרידמן, נפטר בכ"א תמוז תרצ"ג.

נקבר בתחילה ברומניה, וקברו הועבר בה' חשוון תשכ"ט לגבעתיים.

הערך עליו במכלול:

רבי אברהם מתתיהו פרידמן – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

מנעוריו היה מקובל ואהוב על החסידים. אביו היה מעיד עליו: 'בני מתתיהו, הוא אדם השלם'. סבו הרוז'יני אמר בהולדתו: 'שמו מתתיהו, מפני שהוא ממש כמו מתתיהו הזקן של חנוכה, ויהיה בעל כח להושיע כמתתיהו בעל הנס'.

עם הסתלקות אביו בשנת תרכ"ט, בהיותו בן עשרים ואחד, מילא את מקום אביו באדמו"רות שטפנשט שברומניה.

חסידיו נאמדו באלפים והשפעתו על יהודי רומניה, מבין כל החוגים, היתה עצומה. היה לדמות לאומית ליהדות זו. קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ובחום לבבי.

בתשובה להלכה, כותב רבי בצלאל זאב שפרן: 'ומי לא ידע כמה גדול כוחו של אותו זקן, קדוש ישראל, בן מלכי קדם, מאן מלכי רבנן, העובד את ה' ביראה ובאהבה וירא את ה' מאד, וגם נשיא אלקים הוא בתוכנו, פאר מדינתנו… ולא יהין שום אחד מאחינו בני ישראל לעבור על דבריו הקדושים' (שו"ת הרב"ז ח"א, יו"ד סימן קטז).

המעיט באמירת דברי תורה וגם שיחות כמעט שלא נשמעו ממנו.

אגדות סופרו על תפילותיו, שארכו שעות, מבלי שהיה משמיע קול.

בתפילת מוסף של ראש השנה, עמד שחוח שתי שעות רצופות, מבלי שהניע אבר. כך גם ב'נענועים' של חג הסוכות.

התפרסם בנדיבותו לצדקה, ולא אחת הלכו כל כספי הפדיונות לאלמנות ויתומים.

בהלוויתו בעיר שטפנשט השתתפו רבבות. אחיינו, רבי מנחם נחום מאיצקן (ע"ע), אמור היה למלא את מקומו, אולם הוא נפטר כחודש לפניו, בכ"א בסיון.

 

[אחד יחיד]

הצדיק משטפנשט נולד ביום הראשון של חנוכה בחצר - קודשו של זקינו הקדוש מרן הסבא קדישא רבי ישראל מרוז'ין זי"ע. אביו היה רבי מנחם נחום, בנו הרביעי של מרן הריז'ינער, אשר לימים הנהיג את עדתו בעיירה שטפנשט ומצודתו היתה פרושה על כל יהדות רומניה.

שמחת הכנסתו של הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו ע"ה נערכה ברוב פאר וחדווה ביום "זאת חנוכה". שמו נקרא בישראל "אברהם מתתיהו" על פי הוראתו של זקינו הרבי מרוז'ין, שאמר לאבי הילד: "כשתכניסו לבריתו של אאע"ה, תקרא את שמו 'אברהם מתתיהו'; 'אברהם' ע"ש זקיני הקדוש 'רבי אברהם המלאך' זי''ע, ו'מתתיהו' כי הזמן גרמא, והוא יהיה בעז"ה בעל כח כמו מתתיהו כהן גדול".

זקני החסידים היו מציינים, כי דברי ברכתו של רבינו הריז'ינער זי"ע נתקיימו במלואם.

רבינו זי"ע, רבי אברהם מתתיהו משטפנשט, הוכר ברבות הימים כעובד ה' בקדושה ובטהרה וביגיעה עצומה מתוך הסתגפות יתירה ורוב עמל עד כלות למעלה משכל האנושי. והפרט המעניין היה, שאם כי עבודתו היתה במיעוט אכילה באופן קיצוני, עם כל זאת זכה להגיע לגבורות ולהסתלק כבן פ"ו שנים, ועד תקופה קצרה לפני הסתלקותו היה עובד את עבודתו בכח ובגבורה בבריאות מתמדת, כפי שצפה סבו הרה"ק מרוז'ין.

בשנותיו האחרונות נחלש רבינו זי"ע וכוחותיו הלכו והתדלדלו, אך הוא לא שינה מאומה מהנהגותיו וסדריו ולא התאונן על מכאוביו, מלבד מה שהביע את צערו בעת שהיה מופרע מעבודת-קודשו.

בחודשי הקיץ תרצ"ג התגברה חולשתו, וכאשר נודע לרבים דבר חולשתו הגוברת והולכת, נתעוררו המוני חסידיו ובאי-ביתו לתפילות רבים להזעיק שמים וארץ, למען שלומו ובריאותו. בימיו האחרונים הופיעו גדולי הרבנים והחסידים ועלו למעון קודשו, לבקרו ולעקוב מקרוב על מצב בריאותו.

אך למגינת ליבם של כל חסידיו ואוהדיו נצחו אראלים את המצוקים ב"ימי בין המצרים", ונשבה ארון - האלוקים ביום שבת -קודש פרשת פנחס, כ"א תמוז, בשעה העשירית. סביב למיטתו עמדו מקורביו והצדיקים מבני משפחת בית רוז'ין ברומניה זי"ע.

 

[אחד יחיד]

אל רבנו נכנס יהודי בקול בכי תמרורים ובפיו סיפור נורא: שכיניו הגויים העלילו עליו עלילת שקר וכי עומד הוא בפני משפט קשה ביותר, אשר גזר דינו הצפוי הוא קשה ביותר. השיב לו אדמו"ר שיסע לעיר שבה יערך המשפט וישכור לעצמו את העו"ד הבכיר ביותר שיכין ויכתוב לו כתב הגנה וישלם לו כמה כסף שידרוש.

הלה לא המתין לרגע ויצא מיד לדרך להגיע לעיר הגדולה בה אמור התנהל משפטו והגיע לשם לפנות בוקר. מיד עם הגיעו התענין על מקום מגוריו של העו"ד, ומיד פנה לביתו והעירו משנתו, ושח בפניו את מבוקשו שיכתוב לו את כתב ההגנה.

כאשר שמע העו"ד המכובד את בקשתו המוזרה בשעה שכזאת רגז עליו - על דברי פעוט כזה שאף הפקיד הזוטר ביותר יכול לכתוב לך אתה בא לעוררני משנתי בשעה מוקדמת כזו?! אך היהודי בשלו, שכן, מצווה הוא ועומד כי רק העו"ד יכתוב לו את כתב ההגנה, כשראה העו"ד כי אינו יכול להיפטר ממנו. אמר לו אם אתה מתעקש שאני אכתוב לך הרי זה יעלה לך ביוקר, ונקב סכום גדול.

היהודי הנידון הסכים מיד לשלם את הסכום הגבוה כפי שנצטווה ע"י הרבי, והעו"ד נעתר לבקשתו וישב לכתוב לו את כתב ההגנה.

באותו לילה מת השופט שהיה עתיד לערוך את המשפט של מיודעינו, ובבוקר עם פתיחת בית המשפט התמנה לא אחר מהעו"ד הנכבד שהיהודי השתמש בשרותיו כממלא מקום זמני לשופט שמת.

היהודי שלא ידע מכלום הגיע לבית המשפט בשעה היעודה, ושם גילה להפתעתו כי את משפטו ינהל לא אחר מאשר אותו עו"ד. כמובן שהשופט -העו"ד היטה חסדו ליהודי הנידון והוציא צדקתו לאור.

 

[אחד יחיד]

מזל טוב!", נשמעו קריאות השמחה מכל עבר. עם שבירת הצלחת נחתמו התנאים לשידוכי בתו של ר' משה-אברהם גריסרו, מהעיר גלץ. המחותנים נראו שמחים ומאושרים, אך לא-כן הורי הכלה. הללו ידעו היטב כי כל עוד לא יהיה בידם לשלם את הנדוניה שהתחייבו לתת, לא ייצא השידוך אל הפועל.

שלוש שנים חלפו ועדיין לא פרע ר' משה את הנדוניה. המחותנים כבר מדברים בגלוי על ביטול השידוך, והוא ואשתו אובדי עצות. בצר להם החליטו לנסוע אל הצדיק רבי אברהם מתתיהו פרידמן מהעיר שטפנשט, לבקש שיתפלל בעדם ויברכם. הם יצאו לדרך הרחוקה, מגלץ שבדרום מולדובה ועד שטפנשט שבצפון. עם כניסתם אל הצדיק החלו לגולל את מצוקתם. "אם יתבטל השידוך, מה יהיה על בתנו?! עלולה היא להישאר רווקה זקנה, חלילה?!", אמרו ההורים המיוסרים.

בעיניים טובות הביט בהם הצדיק, פנה לר' משה ושאל: "מה עיסוקך?". השיב ר' משה כי בחורף הוא סוחר בנוצות אווז ובקיץ מכין גלידות. הצד השווה בשני העיסוקים הוא הפרנסה הדלה. הוסיף הצדיק להתעניין: "מניין אתה משיג את הקרח להקפיא את הגלידה?". ר' משה השיב כי הוא קונה את הקרח מסוכן, וזה קונה את הקרח מבית-חרושת. שוב שאל הצדיק: "וכיצד יש לבית-החרושת קרח בקיץ?". כאן הסביר ר' משה בפרוטרוט את תהליך תעשיית הקרח: בחורף יוצאים להרים וחוצבים משם גושי קרח גדולים. אחר-כך מנסרים אותם ללבנים, וטומנים אותם בבורות מיוחדים בקרקע, שם הם נשמרים קפואים לאורך זמן. בקיץ מוציאים אותם מהבורות ומשווקים לסוחרים.

"אם-כן", הפטיר הצדיק, "סעו לביתכם והקימו בית-חרושת לקרח. ה' יהיה בעזרכם ותהיה לכם פרנסה בשפע". בני-הזוג היו המומים למשמע הדברים. מפיו של הבעל נעתקו המילים, אך האשה אזרה עוז ואמרה: "רבי קדוש! האמן לנו כי אפילו את דמי הנסיעה לכאן נאלצנו ללוות… מניין ניקח את הסכומים העצומים הנחוצים כדי לפתוח בית-חרושת?!".

הצדיק האזין לדבריה, וכשסיימה קם ממקומו, הביט בהם במבט החלטי ואמר: "הלוא אמרתי לכם, שובו לביתכם והקימו בית-חרושת לקרח. אל תשנו מדבריי אף לא כחוט השערה!". דבריו התקיפים הבהירו כי הצדיק איתן בדעתו ובני-הזוג קיבלו זאת באמונה שלמה. נותרה רק השאלה – כיצד עושים זאת.

חלפו הימים. ערב אחד נשמעו דפיקות חזקות על דלת ביתם. ר' משה פנה לחלון הבית לראות מי הבא פתאום לבקרם, וכמעט חשכו עיניו מרוב פחד. בחוץ עמדה קבוצת גברתנים חסונים וגרזינים בידיהם. הוא לא העז לגשת אל הפתח. בקבוצה היה גוי אחד ממכריו, אשר ניגש אל החלון, הציג את עצמו בידידות והבהיר לו כי רצונם להציע לו הצעה עסקית.

בעל-הבית נרגע אט-אט, ובינתיים נכנסו האורחים והתיישבו סביב השולחן. הם החלו להציג את העניין: "אנחנו עובדים בבית-חרושת לקרח בעיר הסמוכה. בעליו של בית-החרושת הוא אדם קשה ואכזרי, אשר רודה בנו ללא רחם. באחרונה אף הפסיק לשלם את משכורתנו. החלטנו שאיננו מוכנים עוד לעבוד אצלו. שמענו ממכרך שאתה עוסק במכירת מוצרים קפואים, והחלטנו להציע לך להקים בחצר ביתך בית-חרושת לקרח. אנחנו נביא את כל הידע והציוד הדרוש, ונהיה פועלים בבית- החרושת שלך. היהודים ידועים כמעבידים נוחים וישרים".

בתדהמה גמורה האזין ר' משה לדבריהם, וכמעט דחה את ההצעה על הסף. לפתע הבזיקו במוחו דברי הצדיק: "הקימו בית-חרושת לקרח". הלוא כך בדיוק אמר הרבי! ר' משה פנה אל אורחיו ואמר: "מצבי הכלכלי ירוד מאוד עכשיו, ולעת-עתה לא אוכל לשלם לכם מאומה. רק בבוא הקיץ, אם וכאשר יצליח ה' דרכי והסחורה תימכר כראוי, אוכל להחזיר לכם את משכורתכם על החודשים שחלפו. האם תסכימו לעסקה כזאת?".

הפועלים נראו מאוכזבים, אך לפתע נענה אחד מהם וקרא: "חברים, הלוא בלאו-הכי אין לנו לאן לחזור, בשעה שמעבידנו הפסיק לשלם את משכורתנו ומשפחותינו סובלות עוני ומחסור. מוטב שנקים כאן בית-חרושת, ולשנה הבאה נהיה מסודרים במקום עבודה ראוי ומעביד הגון ואנושי".

שוב הפתיעו אותו הפועלים בנכונותם ובאמונם בו, כאשר הצעת חברם התקבלה על דעת כולם, ופה אחד אמרו: "מסכימים אנו לעסקה. נעבוד אצלך בחורף, ואנו סומכים ובטוחים עליך שתשלם לנו את כל משכורתנו בבוא הקיץ".

בית-החרושת קם במהירות. אחרי הכנת הבורות, חצבו הפועלים גושי קרח בנהר והובילום לחצר הבית. בהגיע הקיץ החלו לנהור אליו סוחרים רבים מהסביבה ואף ממקומות רחוקים. זה היה פלא כיצד נפוצה כל-כך השמועה על בית-החרושת החדש, ומדוע מעדיפים סוחרים ממרחקים דווקא אותו. עד מהרה שילם ר' משה את חובותיו לפועלים, והוסיף לצבור רווחים נאים. בית החרושת 'גריסרו' נהפך לאחד המפורסמים ברומניה.

והחתונה? – עוד באותו קיץ התקיימו הנישואין, לשמחתם הרבה של שני הצדדים, כאשר ר' משה בקושי התפנה לה מרוב הביקוש במכירת הקרח.

(פניני הצדיקים פנחס תשע"ט)

 

[אחד יחיד]

הצדיק מריבניץ סיפר, שהצדקנית מרת גיטל, בתו של הרה"ק מרוז'ין, אמרה פעם אחת ש"ברכת האתרוג" של אביה נמצא אצל הצדיק משטפנשט, והיא אמרה את זה על ר' אברהם מתתיהו, שהוא כבר היה הנכד של הרבי מרוז'ין.

 

[אחד יחיד]

סיפר הצדיק מריבניץ שהסתלקותו של הצדיק משטפשנט, אירע ביום השבת והיה שם בביתו שעון, שהתקבל בירושה מהרה"ק הצדיק מרוז'ין, שהיה נוהג למתוח את הקפיץ בשעון זה פעם ביום, מדי יום. ובדיוק כשהסתלק הצדיק משטפנשט, נעצר השעון הזה מלכת.

 

[אחד יחיד]

כשהיה הצדיק מריבניץ אצל רבו הצדיק משטפנשט, שבועיים לפני שנסתלק מזה העולם, אמר הצדיק משטפנשט, שנזכר בסבו הרה"ק מרוז'ין, למרות שהוא היה בפטירתו בסך הכל בגיל שלש שנים. הוא הוסיף ואמר שזוכר את הרה"ק הצדיק מרוז'ין והוא למד איתו את ה"אלף בית" עד אות "יוד". וכשהגיע לאות י', אמר הרה"ק הצדיק מרוז'ין לצדיק משטפנשט שהיה אז ילד קטן: יו"ד, זה מה שאתה… (דאס ביסט דו). ועוד אמר עליו הצדיק מרוז'ין, שבזמנו יוושעו היהודים.

 

[אחד יחיד]

פעם היה קצב בשטנפשט שהגיע אליו פקיד מס לא יהודי שבא לדרוש ממנו תשלומי מס. הקצב עמד אז עם סכין הקצבים וכשניגש הגוי לתבוע את המס, התרעם עליו הקצב ומתוך כך נבהל פקיד המס וקיבל התקפת לב ומת מיד בתוך החנות. וירץ הקצב תיכף לצדיק משטפנשט והתחיל לזעוק בקול בכי שח"ו הגויים עוד יכולים להעליל עלילה על כל היהודים ומי יודע אם הדבר לא יכול להסתבך ולהגיע לכדי פוגרום חלילה. הצדיק משטפנשט ענה בקול רגוע שיעזוב את העיר במשך יומיים וכל הענין ישתכח, וכך הווה. מעשה המופת הזה נודע לרבנית משטפנשט, וכידוע לא היו לה ילדים, היא הגיעה מייד בטענה לצדיק משטפנשט, שאם הרבי יכול לעשות ישועות כאלה לאחרים, מדוע אינו עושה ישועה להם עצמם שיהיו להם בנים? ענה על זה הצדיק משטפנשט, "איפה יש לכם האמונה שיש לקצב הזה".

 

[אחד יחיד]

בתפילת השחר האריך עד לשעות הצהריים ורק אז הוכנס אוכל לחדרו. המגשים שהוכנו לו, היו מלאים בכל טוב – וכך מידי יום ביומו, אולם אכילתו היתה מועטת ביותר והמגשים המלאים, היו מועברים ל'יושבים' בבית המדרש.

מלבד התבודדותו בתפילה במשך שעות מרובות, התבודד עוד שלוש שעות ואלה היו קודש ללימוד תורה וקבלה ואיש לא ידע במה עסק, כי תמיד דאג להחזרת הספרים למקומם, לפני שפתח את דלתות החדר.

תיאורים נפלאים נותרו לנו, מאמירת 'שלום עליכם' וסדר ליל שבת. בלשונו של הגאון רבי נחום שמריהו שכטר רבה של הוש ודראבאן, חסידו המובהק, שחיבר עליו הספד בשם 'עניית אמן': 'בליל שבת קודש, באמרו 'שלום עליכם', נהם כארי וחיל ורעדה אחזתו בכל גופו'.

במוסף של ראש השנה, עמד על מקומו במשך שעתיים רצופות ובלשון הרב שכטר בהספדו הנ"ל 'עניית אמן': 'וממש לא היה זה בכח אנושי, כי נשברו עצמותיו מכף רגל ועד ראש'.

האדמו"ר מרימניץ ששימש את רבינו בשנותיו האחרונות, מספר שהעמידה על המקום, היתה בדומיה מוחלטת, רק גניחה אחת היתה מושמעת ובשנה שלפני הסתלקותו השמיע שתי גניחות.

עבודה מיוחדת היתה בנענועי הלולב בחג הסוכות.

מעדות הרב שכטר: 'מי שראה עבודתו הקדושה ב'נענועים', ראה שהוא למעלה מדרך הטבע ואין זה בכח אנושי, כי עמד שחוח כמה שעות רצופים, כמעט כפוף עד לארץ, והיה מכוסה בטליתו על פניו, עד החגורה, רק ידיו – שאחז בהם הד' מינים – היו מגולים, והכל ראו את אגלי הזעה שנטפו מידיו'.

על מעשה פלא בעת ה'נענועים', סיפר האדמו"ר מרימניץ, שאף שאגלי הזיעה היו נוטפים מידי רבינו אז, עם כל זה ה'אתרוג' היה תמיד יבש.

בשמחת תורה היה רוקד עם הספר תורה, בשמחה עצומה – אף בעת זקנותו המופלגת – כאיש צעיר ועול ימים ופניו צהבו כמלאך ה' צבאות, והיה לפלא בעיני כל רואיו.

 

[אחד יחיד]

ענין מיוחד היה, בנסיעתו בכל שנה אל קבר אביו ביאס. נשתמר לנו תיאור מלא, מעדותו של ר' ברוך בלומנפלד, מזקני חסידי שטפנשט. (נתפרסם במסילות, גליון כ"ח, ניסן תשנ"ח).

"כל שנה, ביום שני שלאחר 'שבת מברכים' – חודש כסליו, היה הרב משטפנשט, רבי אברהם מתתיהו, נוסע ליאסי, לרגל היא"צ של אביו רבי מנחם נחום, בנו הרביעי של מרן הסבא קדישא מרוז'ין זיע"א, שנטמן ביאסי. נסיעה זו של רבינו לשם, היתה מלווה ברעש גדול. בכל מקום אשר דבר הרבי ושמעו מגיע, צהלה ורינה להמוני החסידים, שאגב נסיעה זו, זכו כי פמליית הצדיק תעבור דרך עירם. ביאסי היה לחסידי שטפנשט, בית מדרש מפואר במרכז העיר".

וכה היה סדר מסלולם:

"לפנות ערב היה מגיע לסוליצא".

"יהודי שטפנשט היו מלוים את הרבי בראשית הדרך, ואילו כעשרה ק"מ לפני העיירה סוליצא, היו כבר ממתינים שם יהודי העיר, לקבלת פנים, טרם הגיעו לעיר. רבים, רבים, השתרכו ברגל ובעגלות, למקום קבלת הפנים, וכן באו לקראת הרבי, חסידים רוכבים על סוסים ולבושים במדי צבא, כלגיונו של מלך. עד צהרי יום רביעי, נשאר הרבי בסוליצא, אשר הפכה פניה לכבוד הביקור וכל חיי העיירה נסובו סביב הרב ואכסנייתו".

"ביום רביעי בצהריים, יצאה שיירת הרבי ל'פרומושיקה', מרחק שעתיים נסיעה מסוליצא".

"בחצי הדרך, כבר ממתינים יהודי פרומושיקה, לקבל את פני הרבי בתופים ובמחולות ובקול רעש גדול. במקום זה שהה הרבי רק יממה אחת, היינו עד יום חמישי בצהריים, אך היממה הזו נתנה את אותותיה בעיירה, במשך שנה שלימה! ביום ה' בצהריים יצא הרבי להארלוי, המרוחקת 18 ק"מ מפרומושיקה. הדרך כולה היתה סואנת ומליאה ביהודים מפרומושיקה ומהארלוי, שליוו את הרבי ופמלייתו החשובה, ואפילו גויים מאצולת הארץ, כל האינטליגנציה החברתית, ראשי העיר והמשטרה וכו', היו בין מקבלי הפנים. הרבי בירך לשלום, באורך רוח, לכולם, הן לבני ברית והן לשאינם, והיה נשאר בהארלוי לשתי שבתות".

"לפני בית האכסניא של הרבי, היה נמצא משמר כבוד של המשטרה, יום ולילה, כאות הוקרה וכבוד, וגם כדי לשמור על הסדר של הציבור הגדול שהיה מגיע לאכסניית הרבי. מעניינת התייחסותו של הרבי לאותם שוטרים, שהיה מחלק מטבע כמתנה, למשמר, בכל פעם שהיה יוצא מהבית לתפילת שחרית, והשוטרים היו משתדלים להיות בדיוק באותה שעה במשמרת, כדי לזכות במתנת ידו".

"מהנהגתו של הרבי אז, זכורה לי במיוחד העובדה, כי הוא עצמו מעולם לא חילק שיריים. בעת עריכת השולחן בליל שבת קודש באכסניה, היה הרבי מזיז את הצלחת שלו קמעא מלפניו, ומיד היו החסידים חוטפים שיריים, והרבי היה מתבונן ומחייך. רק בשבת בבוקר, הרבי היה עושה קידוש בבית הכנסת הגדול. אך בסעודה ג', מלוה מלכה, וכאמור, בליל שבת קודש, הרבי ערך את שולחנו באכסניה, שהיתה צרה מהכיל את מאות האנשים, שכיסו כל פתח וחלון, כדי לזכות להביט בצורתו הקדושה".

"בשנת תרצ"ג, בעת ביקורו 'האחרון' של הרבי בהארלוי, כחצי שנה לפני הסתלקותו, ראו שינוי בהנהגתו, בעת הקידוש בצפרא דשבתא".

"וכך היה הסדר ה'פראוין', כשהיו נכנסים לחדר קדשו של הרבי, על השולחן היו תמיד, שני פמוטי כסף ובהם שני נרות דולקים. כשהיה בא לבית הכנסת, היה ניגש לפינת בית הכנסת בקרן דרומית מזרחית, שם סגרו לו עם מחיצה, 'דאוין שטיבל', כמנהג בית רוז'ין, והיה יוצא משם, רק כשעלה לתורה 'שלישי', כמנהגו הקדוש".