תשרי כ"ג תשרי - יומא דהילולא של רבי ניסים קרליץ זצ"ל (3 צופים)

[אחד יחיד]

רבי שמריהו יוסף ניסים קרליץ, אחיינו של החזון איש וגאב"ד בית דין בני ברק.

נפטר בכ"ג תשרי תש"פ.

הערך עליו במכלול:

רבי נסים קרליץ – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי נסים קרליץ לא היה באופרוף של חתנו שנערך בירושלים.

סיפר לי אותו חתן, ידידי הרה"ג צ"ז: "שנים לא ידעתי מה פשר העדרותו של חמי, התפלאתי על מה ולמה?

לימים הסבירה לי אשתי, כי לרבינו היתה אמא זקנה שחששה להשאר שבת שלימה לבדה, לכך ויתר רבי נסים על השתתפות בשמחת האופרוף ונשאר לשבות בבני ברק".

("נר לשולחן שבת")

 

[אחד יחיד]

'ברשותי היו מטעים רבים של פירות הדר, אבוקדו ושסק'. מספר ר' שמחה ברק הי"ו מחדרה וכיום בירושלים. 'מסרתי הכל לאוצר בית דין וקיימתי את הלכות השמיטה במלואם. יש דרגות בשמירת שמיטה אבל אני שמרתי שמיטה עם כל החומרות. אתן דוגמה כדי להבין מהו גודל ההתמסרות לקיים דיני שביעית בהידור:

באחד השמיטות מסרתי את הפירות במחיר חצי שקל לקילו… כאשר יכולתי למסר לגופים אחרים ולקבל חמשה שקלים…

כל פעם שהגעתי לרבינו רבי ניסים קרליץ, הרגשתי את היחס הלבבי והמכבד. אף פעם לא הרגשתי ממנו שום ריחוק. הוא לא הסתכל עלי מלמעלה למטה. לא היה אצלו מושג של 'אני' ו'אתה', אלא 'אנחנו ביחד' חושבים. בשנים האחרונות, כשכבר נחלש מאד, פגשתי את רבינו באיזו חתונה. כשנשאל האם הוא זוכר אותי, השיב במאור פנים: "וודאי שאני זוכר אותך"… (מתוך הספר 'גבורי כח').

 

[אחד יחיד]

ר' שמחה נזכר בסיטואציה מיוחדת ואינו מוותר להשמיעה: כידוע במשך שנת השמיטה הפירות ברשות האוצר בית דין, וכידוע ראש בית הדין היה רבינו זללה"ה. הנוהג בעולם שבאופן טבעי מביאים לראש בית הדין פירות, אשר מגיעים לו כדין. ואכן במשך שנת השמיטה הייתי מביא לבית רבינו ארגזי פירות, לו ולמשפחתו.

בסוף השמיטה, בגמר עונת הפירות, ישבתי אצל רבינו, ולהפתעתי פתאום הוא הוציא חבילת שטרות מהכיס ומגישם אלי ואומר: "זה עבור ההוצאות על הפירות שביעית שהבאת לכאן במשך השנה"…

הייתי בהלם, לא האמנתי למראה עיני. כמובן שסירבתי לקבל, אך רבינו בשלו. עד שבסוף אמרתי שזה יהיה תרומה לכולל [חזון איש]. (מתוך הספר 'גבורי כח')

 

[אחד יחיד]

בהזדמנות מסוימת נכנס ר' שמחה למרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זללה"ה עם ארגז פרות, [אולי זה היה מיץ], הוא שאל "מאיפה הפירות?"

וכששמע שזה מפירות האוצר בית דין שמח מאד ואמר: "על פירות האוצר בית דין של ר' נסים אין שום פקפוק". (מתוך הספר 'גבורי כח')

 

[אחד יחיד]

סח בן רבינו רבי שמואל הלל שליט"א: כשהביאו האחראים – חברי הנהלת יקב 'כרמל מזרחי', שלוחי בית הדין – לרבינו, ארגז מיץ ענבים ויין מפירות האוצר בית דין, הוציא רבינו כסף מכיסו לשלם את ההוצאות. הנוכחים במקום יצאו בהתפעלות מיוחדת ולמדו פרק במידת הנקיות.

כמו כן כשהיו מביאים לפניו אתרוג לסוכות מפירות האוצר בית דין, תמיד היה מוציא כסף ומשלם. גם לא הסכים אף פעם לקבל אתרוג באריזה פתוחה, רק באריזה סגורה. וכפי שהנהיג על פי הוראתו, שאין אפשרות לבחור אתרוגים מהאוצר בית דין. (מתוך הספר 'גבורי כח')

 

[אחד יחיד]

כשחגגו את חנוכת בית הכנסת 'צא"י יד אהרן' – בית מדרשו הנוסף של רבינו ברמת אהרן (תשנ"א). בית הכנסת היה אז עדיין ללא מדרגות טיח ריצוף, ואף ללא חלונות. במקומם פרסו יריעות ניילון… העירייה דאז הפתיעה וסידרה תאורה ארעית על גבי חוטים…

שח רבי יצחק אנגלסברג שליט"א משגיח בישיבת סלבודקא וממייסדי בית הכנסת: בשבת הראשונה כשהגיע רבינו לבית הכנסת החדש, הוא קרא לי אחרי התפילה ואמר: "תראה, בקופת האוצר בית דין נשאר עודף [משנת השמיטה תשמ"ז], שלושים אלף שקל וצריך להביאו לצרכי רבים. אני רוצה להביא את הכסף לבית הכנסת כדי שיעשו בזה חלונות".

כששמעתי זאת כמובן ששמחתי, אך מיד אמרתי לרבינו: הרב, למה דווקא לחלונות!? הרי חסרים כאן דברים הרבה יותר דחופים… חשמל טיח וכו' וכו'.

אבל רבינו נשאר בשלו והסביר: "'חשמל', אני רואה שכבר סידרו. ו'טיח' אפשר בדוחק להסתדר גם בלעדיו. אבל 'חלונות' חייבים לעשות שהרי בחורף ישנם רוחות. לכן תזמין חלונות בכסף הזה".

כשהלכתי להזמין את החלונות, אנשי המקצוע צחקו עלי ואמרו, אי אפשר להתקין חלונות לפני ששמים טיח. אך הרגשתי שאם רצונו של רבינו שבכסף זה יקנו דווקא חלונות, בסוף זה יקרה. ואכן לא עבר זמן רב, ויד ההשגחה סיבבה שקבלנו בהפתעה גדולה ושלא כדרך הטבע, סכום הגון של 'מאה אלף שקלים' מוועדה 'בין משרדית', בהשתדלותו של ח"כ הרב משה גפני הי"ו, היה זה בעיני אות ופלא, כיצד ה' עושה רצון יראיו. וכמאמר הגמרא (סוטה דף יב ע"א) "צדיק בוודאי גזרתו מתקיימת, שנאמר (איוב כב-כח) "ותגזר אמר ויקום לך". (מתוך הספר 'גבורי כח')

 

[אחד יחיד]

סיפר בנו של מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל, הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ שליט"א, רב ביהכ"נ 'הליגמן' ב"ב: "כשהייתי ילד שוחחתי עם חבריי בזמן התפילה, אחרי התפילה אמר לי רבינו: "אל תבוא לבית הכנסת במשך חודש, אתה עדיין מדי קטן ולא יודע להתנהג כראוי". כך חינך רבינו באופן חיובי בלי לפגוע, וגם לתת את האתגר לרצות להיות גדול. (גיליון קדושת בתי מקדש מעט)

 

[אחד יחיד]

סיפר מו"ר חתנא דבי נשיאה הגרמ"מ לובין שליט"א: ידוע שיש מחלוקת איך להכריע במחלוקת הגר"א והמג"א לגבי סוף זמן קריאת שמע, בספר חזו"א מצדד כהגר"א ולא הכריע, אמנם יש שמועות שגם למעשה הקל בזה, שנתן שבחורים ימשיכו לישון עד זמן הגר"א.

מו"ח זצ"ל מאד חרה לו דבר זה, לא יתכן שתהיה הנהגה של בן תורה לכתחילה כסוף זמן ק"ש של הגר"א – אף אם כך הדין. ואצלו בבית הכנסת לא נתן שיהיה מנין בזמן ק"ש הגר"א, כי היה ברור לו שהנהגה של בן תורה לא יתכן שתהיה באופן שלפי המג"א עובר בדאורייתא בכל יום. ובפרט שזה קובע את כל צורת הנהגת היום של האדם שצריכה להתחיל עם מה שכתב ברמ"א 'שויתי ה' לנגדי תמיד', ואילו ללכת לישון מתוך ידיעה שהולך לקום בזמן ק"ש המאוחר, זה מטביע חותם לא ראוי על האדם. האמת נשארה אמת, הוא לא התפעל מהטענה שהחזו"א עשה מעשה אחרת [ואדרבה: אתה רוצה להיות כמו החזו"א?! תקום להתפלל כוותיקין כמו שהחזו"א היה קם!]. (גיליון קדושת בתי מקדש מעט)

 

[אחד יחיד]

סיפר בנו הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ שליט"א: ההנהגה שלו שאני זוכר מאז שהייתי ילד, וכך היה תמיד – כשהיו קוראים לו לעלות לתורה הוא היה רץ לבימה, כיון שכתוב שצריך לרוץ וזה כבוד התורה. יש כאלה שכשקוראים להם 'יעמוד' הם לא מזדרזים, זה לא נכון, כשקוראים לעלות לתורה צריך לרוץ מיד.

סיפר לי הרב אליהו שלזינגר רבה של גילה, שבילדותו היה מתפלל עם אביו בביהכ״נ 'הליגמן', וזה נחרט לו ההנהגה הזאת של כבוד התורה, איך שאבא היה רץ לעלות לתורה, וכך הוא הנהיג בביהמ״ד שלו. (גיליון קדושת בתי מקדש מעט)

 

[אחד יחיד]

סיפר נכדו הרה"ג רבי יעקב ישראל קרליץ שליט"א: הוא תמיד הקפיד בכל תפילה לבוא לבית הכנסת כמה דקות קודם, לפחות עשר דקות, רבע שעה ולפעמים אפילו יותר, כדי להתכונן לתפילה. הוא היה יושב במקום שלו ומתכונן לתפילה, בינתיים הוא היה מוציא מהארון שלידו כרך מהטור והיה לומד עד שמגיע הזמן של התפילה. לפעמים כשכבר היה יותר סמוך לתפילה הוא לא היה מוציא ספר מהארון, הייתי שואל אותו להביא איזה ספר בינתיים, הוא היה מצביע לי על הסידור ואומר לי: אני מתכונן לתפילה. לפעמים הוא היה לומד בהלכות שכתובות בסידור, אבל רוב הפעמים היו רואים אותו מרוכז ומתכונן לתפילה.

וכמובן שהתפילה היתה בהתאם. הקריאת שמע שלו, כמו שכולם מספרים, זה היה ממש מעמד של קבלת עול מלכות שמים. אני זוכר פעם אחת שהוא התעכב לפני שיצא מהבית, זה היה כבר עשר דקות לפני מעריב. הוא עמד לצאת מהבית וראה את השעה, אז הוא אמר "כבר איחרנו". שאלתי אותו: הרי הדרך לוקחת לכל היותר עשר דקות, אז אנחנו נספיק. הוא אמר לי: "צריך לבוא לתפילה לכל הפחות כמה דקות קודם,. בסוף היה שם אחד מבני הבית שהציע להסיע אותו ברכב וזה יקצר את הזמן, והוא יוכל לבוא כמה דקות קודם. וכך הווה.

והוסיף לנו (לגיליוננו) נכדו הגאון רבי נחום מאיר אוסטרן שליט"א, ששמע פעם מאחד השכנים מהבניינים הסמוכים לבית מרן זצוק"ל, שפעם אחת ראה את מרן בעוד ליל כשעה לפני תפילת שחרית הולך לבדו ברחוב, ניגש אליו ושאלו מה עושה הרב בכזאת שעה מוקדמת? ענה לו מרן, שהוא התעורר, ומפחד לחזור לישן שמא לא יקום בזמן לתפילת שחרית ולכן החליט לילך לביהכ"נ מוקדם. והוסיף לנו נכדו, שמרן זצוק"ל היה מאוד מקפיד על כבוד התפילה, והנהיג שהש"ץ יגש ל'עמוד' כבר החל מפסוקי דזמרה ולא רק בישתבח. (גיליון קדושת בתי מקדש מעט)

 

[אחד יחיד]

מעשה שהיה כאשר באו לבקש מרבי ניסים להספיד דמות שהכיר היטיב, וזו היתה תגובתו: "עדיף שיספיד אותו מי שיכול יותר לעורר את הצבור, אני לא יודע לעורר מספיק טוב…" למדנו שמהותו של הספד הוא כדי שהצבור יתעורר, אך יותר מכל למדנו על ענוותנותו, פשטותו וישרותו של רבי ניסים… (רבי שמעון גלאי)

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי שמעון גלאי: פעם באו אליו גבאי אחת מקופות הצדקה ורצו לצלמו כשהוא תורם כסף לקופה, וכיון שלא היה בידו כסף, ביקשו הגבאים לתת לו משלהם, רק בשביל התמונה. אך רבי ניסים ממש כעס וזעק מנהמת ליבו: "אמת…אמת…" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

כוח הריכוז שלו היה עצום, מספר רבי שמעון גלאי, כשהתעסק בדבר אחד היה כל כולו בתוך הענין, ואי אפשר היה להפריע לו עם ענין אחר…

פעם עסקתי איתו בענייני גירות, והיה שם עיכוב שמנע את המשך תהליך הגירות, עד שיסודרו כמה עניינים. הצעתי לו שבינתיים יתפללו מנחה, "עכשיו מנחה…?", פנה אלי בתמיהה רבתית, "אנחנו באמצע מצוה…"

לא היה אצלו מושג לעבור מדבר לדבר, כשעסק בענין אחד היה כל כולו משועבד לאותו ענין, כך גם היה כשעסק בלימוד או בשיעור משניות, כל השאלות היו צריכות לחכות לסיום הענין…

הנהגה זו, מסביר רבי שמעון גלאי, נובעת משלמות נפלאה ב'אחרי מצוותיך תרדוף נפשי', ושלמות זו באה אחרי שהשלים עצמו ב'נפשי כעפר לכל תהיה', סבלנותו האדירה לכל פונה בכל שאלה שהיא, הרי לא ידעה גבולות, פעמים היה זה ילד בן שבע ששאל אותה שאלה פשוטה עשרות פעמים, וסבלנותו לא פקעה, הילד קיבל תשובה בפעם העשירית בדיוק כמו בפעם הראשונה, עם אותו יישוב הדעת ואותה סבלנות מפליאה…

כאשר ישב רבי ניסים שבעה על אחותו ע"ה, ביום השלישי לפני השקיעה, לפתע אמר: "כתוב בחז"ל 'ג' לבכי…', עכשיו נגמרו הג' ימים של הבכי, מכאן אילך ראוי להשליט את השכל ולא לבכות עוד…"

זו שליטה עצומה בכוחות הנפש, לחשבן בכל רגע נתון בדיוק מה הרגש המתבקש כעת, לא לתת לעולם הרגשות לנהל את האדם, אלא השכל והדעת שולטים על הרגש… כעת נגמרו ימי הבכי… הרגש צריך להיות אחר… (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

בעל גמ"ח שאל אותו אם לעשות שעות קבלת קהל בגמ"ח, "אינני יודע" – ענה לו רבי ניסים – "אני הפקרתי עצמי לציבור…" (רבי שמעון גלאי -הרב ישראל ליוש)

 

[מנורה בדרום]

יצא לאחרונה ספר על הגרנ"ק בשם "מילה בסלע" אחד המוצלחים ממליץ בחום.

 

[אחד יחיד]

פעם ביקש לעלות לבית של אדם כדי לעזור שם ב'שלום בית', אמרו לו שהוא גר בקומה רביעית וקשה לעלות לשם, אמר רבי ניסים: "מה חשוב הקושי הזה מול עזרה ליהודי…" ועלה ארבע קומות. (רבי שמעון גלאי -הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

פעם שאל אותו אדם מה לא טוב ב'ערבי שירה'? רבי ניסים הסביר לו בנועם במשך כמה דקות, אך הלה התעקש ושוב שאל, ואחרי שניסה שוב רבי ניסים להסביר לו, התעקש השואל ואמר: "הרב, אני לא מבין…", או אז הפטיר רבי ניסים בתקיפות: "אתה לא מבין… אני כן מבין…" (רבי שמעון גלאי -הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

ושוב מספר רבי שמעון גלאי מעשה בדידיה: "פעם לא הרגשתי טוב בחג השבועות, ואמרו לרבי ניסים שמתמהמהים להתקשר לרופא מפאת קדושת יו"ט. מיד הגיע רבי ניסים לביתי ופסק שצריך להתקשר לרופא, רעייתי הרבנית אמרה: "עוד מעט אתקשר", אמר רבי ניסים: "אני יושב כאן ומחכה עד שתתקשרו לרופא…" (רבי שמעון גלאי -הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

מעשה ביהודי שהיה רגיל לנסוע לחו"ל לצרכי פרנסה, מנהג היה לו שלפני כל נסיעה היה עולה להתברך אצל אביו. באחת הנסיעות כאשר הגיע אל אביו, בדיוק עבר ביניהם חתול שחור, אמר לו האב: 'חתול שחור – מזל שחור, אל תיסע…" הבן ניסה לשכנע את האב שאסור לנחש 'כי לא נחש ביעקב', אך האב בשלו: 'חתול שחור – סימן שחור…'

עתה, הסתפק הבן, מצד אחד רצה לשמוע בקול אביו, אך מצד שני כיון שיש בזה איסור ניחוש, אולי אינו מחויב לשמוע בקולו, כי זה כמו שאביו אומר לו לעבור איסור, שאינו מחויב לשמוע בקולו.

"אני נטיתי לפסוק שאינו צריך לשמוע בקול אביו", מספר רבי יצחק זילברשטיין, "שהרי באמת יש כאן איסור ניחוש, אך הבן רצה שבכל זאת אמצא לו היתר לשמוע בקול אביו. אמרתי לו ששאלות כאלו אני צריך לשאול את רבי ניסים. תשובתו של רבי ניסים פתחה לי את הראש והמחישה לי ביותר את דברי ה'חזון איש' על מי שהשיג ביגיעתו את סגולת התורה, 'טהרת הלב וההכרה שלא בשר ודם האדם', וכך הוא ענה לי: 'רצונו של הבן לדחות את נסיעתו, היא לא בגלל הניחוש, אלא בגלל חששו של אביו ורחמיו על אביו שיפחד כל זמן נסיעתו. מקרה זה אינו דומה כלל ל'אמר לו אביו חלל את השבת', ואף אם אביו עבר באיסור ניחוש, הבן ודאי אינו עובר בזה, כי אינו עושה זאת בעבור הסימן, אלא בעבור כבוד אביו ורצונו שלא יחשוש…'" (הרב ישראל ליוש)