תשרי כ"ג תשרי - יומא דהילולא של רבי ניסים קרליץ זצ"ל

[אחד יחיד]

במעשה הבא הייתי זקוק ל'רוח הקודש' של רבי ניסים, מספר רבי יצחק זילברשטיין, ואכן זכיתי לזה…

אחות בבית חולים הזריקה בטעות לוורידו של חולה חומר 'ונטולין' במקום להכניס אותו למכשיר האינהלציה. טעות חמורה זו כמעט עלתה בחייו של החולה, שרק אחר מאמצי החייאה מרובים שב לבריאותו.

מנהל בית החולים אמנם פיטר את האחות מעבודתה, אך כיון שבסך הכל היתה עובדת מסורה במשך כחמש עשרה שנה, הבטיח שלא יספר זאת לאיש.

לאחר תקופה, הציעו לאחות עבודה בבית חולים אחר, ובישרותה וצדקותה באה לשאול האם מותר לה לא לספר על הטעות החמורה שבעטיה פוטרה מעבודתה הקודמת, שהרי לו היו יודעים על כך, לא היו לוקחים אותה לעבודה…

לא ידעתי את נפשי… הפניתי את פניי אל הקיר והתפללתי אל הי"ת שיאיר את עיני ויורה לי כיצד לומר לה לנהוג, הרי באמת מעשה חמור הוא, שיש בו סכנת חיים ממשית, להזריק לחולה חומר שמסומן עליו שחור ע"ג לבן שהוא רעל, האם מידת אחריות היא לתת לאחות זו להמשיך להתעסק עם חולים….?!

פניתי לרוח קדשו של רבי ניסים, וכך הוא ענה לי: "ראשית, תשאל את האחות אם היא בטוחה שמקרה כזה לא ישוב, לאחר שענתה שבצירוף ברכתו של הרב, היא חושבת שלא יקרה שוב, ביקש שאשאל אותה אם היא מוכנה לפצות את החולה בדמי הבראה ובכל הנצרך, ואחר שאף על זה ענתה בחיוב, אמר רבי ניסים שיכולה ללכת לעבוד במקום החדש, בלי לספר להם על טעותה, אך בתנאי שתשוב בתשובה שלמה ותקבל על עצמה ללמוד ענייני פקוח נפש ושמירת הנפש, ולהוסיף ביראת שמיים, ואף בירכה בסייעתא דשמיא.

"אני מלווה את האחות הזו כבר כמה שנים", מספר רבי יצחק, "ודומני שברכתו של הרב מלווה אותה. ביררתי אצל מנהל בית החולים והוא אמר לי שהיא עובדת להפליא ומלווה בסייעתא דשמיא מיוחדת…" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

עוד סיפר רבי יצחק: "בספור הבא, רוח הקודש השורה בפסקיו של רבי ניסים הולידה מחשבה בכיוון שלא חשבתי עליו…

"מוצאי שמחת תורה, ועל שולחנות בית הכנסת פזורים ספרים רבים. הגבאי ניגש לאחד הבחורים והציע לו תשלום עבור סידור הספרים, הלה הסכים, אך בהתחכמותו דפק על השולחן בגמר תפילת ערבית והכריז שכיון שספרים רבים פזורים על השולחנות מתבקש הקהל לסייע בסידור הספרים במקומם, וכצפוי, עם ישראל נתבע ונענה, ותוך כמה דקות סודרו כל הספרים ושבו למקומם…

עתה בא הבחור לגבאי וביקש את הכסף שהובטח לו, אך הגבאי אמר שעל כך לא מגיע לו כסף, שהרי הוא לא אסף את הספרים. מנגד, טען הבחור שכיון שהוא דאג שהספרים יסודרו כפי שסוכם, מגיע לו מלוא הכסף ואין זה משנה כלל וכלל כיצד דאג לכך.

אני נטיתי לפסוק שהכסף מגיע לו עבור העצה, וביקשתי להוכיח זאת מגמ' בירושלמי (ברכות פ"ז) שעצה וחכמה שווים כסף. אך כששאלתי את רבי ניסים, הוא שינה את כיוון המחשבה, ואמר מיד שאכן בנידון בין הבחור והגבאי, יתכן שמגיע לו תשלום עבור העצה, אך יש גם את צד המתפללים, הרי הוא רימה אותם, לו הם היו יודעים שהוא מקבל על כך תשלום, הם לא היו עוזרים לו, הם הרי חשבו שהם אוספים את הספרים למצווה ולא לצרכו של הבחור…" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

"פעם שאלתי אותו אודות אשה שהתלוננה על בעלה שאינו תכליתי ואינו עושה דבר. 'תאמר לה שאני רוצה ללמוד חברותא עם בעלה כל יום' – הציע לי רבי ניסים. עצתו הועילה להפליא, באת לאשה ואמרתי לה: 'כיצד תאמרי כך על בעלך, הרי רבי ניסים מבקש ללמוד איתו חברותא כל יום…?! אם לא היה תכליתי, רבי ניסים היה מבקש זאת ממנו..?!'

ואכן רבי ניסים למד איתו כל יום רבע שעה, והשלום שב לביתם. (רבי יצחק זילברשטיין - הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

תלמידו, עורך ספריו 'חוט שני', הגאון רבי חיים אריה הלוי הוכמן שליט"א, סיפר בהספדו אודות שלוותו אף כאשר בא לביתו בעל דין שהפסיד בדין תורה שפסק. הלה דיבר בגנות רבי ניסים ובגנות בית הדין, אך רבי ניסים נשאר שליו ורגוע, וכדרכו לא ענה כלום, עד שהלה עזב את ביתו בכעס.

תלמיד חכם שהמתין בחוץ כל העת ושמע את דברי הנאצה של אותו אדם, התפלא באזני רבי ניסים: "וכי לא היה מן הדין להעמיד אותו על מקומו, ולו משום כבוד התורה וכבוד בית הדין?!"

"אם הייתי מעריך את עצמי כמו שהציבור מעריך את עצמי", ענה לו רבי ניסים, "בוודאי הייתי נפגע, שהרי כבודי תלוי במחשבתם ובדעתם של הציבור, אך כיון שאני משתדל להעריך את עצמי כמו שמעריכים אותי בשמים, כמה הקב"ה מרוצה ממני וממעשיי, אם כן מה נפקא מינה אם ההוא חושב עלי כך או כך, אם הוא כועס עלי או מדבר בגנותי…?!" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

"פעם הגעתי אליו", מספר הרב הוכמן, "והיה שרוי בשמחה עצומה, והסביר את פשרה של השמחה: 'היום היה דין תורה רציני והתעורר ויכוח גדול בין הדיינים, הדין הוכרע כפי הרוב שלא כדעתי, שהיתה כדעת המיעוט. כשהגיע העת לחתום על פסק הדין, עשיתי כך למרות שהייתי בטוח שהם טועים, אך כיון שהם הרוב, אף שהיה קשה לחתום, חתמתי משום שהתורה צוותה 'אחרי רבים להטות', ע"כ אני שמח שמחה גדולה…'" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

פעם נכנס אחד האברכים להיכל הכולל עם כוס קפה בידו, ראה אותו רבי ניסים וממש הזדעזע, הוא רעד בכל גופו ופניו הסמיקו, לא היה זה מדרכו להעיר לאברכים, אך כשראו את תגובתו, היתה זו הערה חזקה מכל דיבור. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

בשיעור מוסר שמסר, יותר מהדברים עצמם, היתה שפת הגוף שלו שיעור בפני עצמו. כאשר הקריא את דברי הרבינו יונה 'למען יכספו הלבבות בתורה' היה מתרגש עד שדמעות זלגו על לחייו, כך הראה את חיבתו וצמאונו העז לתורה ועמלה.

זו היתה תביעתו מאיתנו, תלמידיו, להתרומם, לדעת שאנו לומדים תורת ה', להכיר ולידע את מעלתנו, ששולחן לומד תורה גדול משולחנם, שאנחנו נזר הבריאה, ולשנות עפי"ז את התנהגותנו. (הרב הוכמן - הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

פעם הוזמן לסדר קידושין, ומשום מה החתן או הכלה התעכבו, וזמן החופה התאחר מאוד, ורבי ניסים ראה שאם ימתין ויסדר קידושין הוא לא יספיק להגיע לשיעור בכולל חזון איש שהיה אמור למסור באותה שעה לעשרות אברכים.

רבי ניסים חכך בדעתו כיצד עליו לנהוג האם ללכת למסור את השיעור ולחפש רב אחר שיסדר קידושין, או לבטל את השיעור ולסדר קידושין. לבסוף הכריע שישאר לסידור קידושין, והסביר: שהאברכים בכולל חזון איש ימשיכו ללמוד כאשר יראו שהוא מאחר לשיעור, ומנגד למשפחה ולחתן והכלה תהיה עגמת נפש גדולה אם לא אשאר לסדר להם קידושין.

ואכן מהרגע שכך הכריע, שלווה נסוכה על פניו והוא נרגע לגמרי, הרי זהו רצון ה'… כך עלי לנהוג… (הרב הוכמן - הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

אמונתו בדברי חז"ל היתה מוחשית ממש, פעם אירע שבערב סוכות היה מעונן מאוד והחזאים חזו שיירד גשם בחג הסוכות.

א' מבני משפחתו הציע שכיון שכך אולי כדאי ללמוד את ההלכות הנוגעות ל'ירדו גשמים', מתי צריך לאכול בסוכה, ומתי צריך להיכנס לבית, אך רבי ניסים סירב, והסביר: החזאים אכן בדרך כלל צודקים, כי הם יודעים לחזות בטבע העולם, אך התחזית אצלנו לגבי חג הסוכות היא אחרת לגמרי, גשמים בסוכות משול במשנה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, אנחנו צריכים לבדוק אם זה מצבנו כעת של שפך קיתון על פניו או לא, ואם כן, אז יירדו גשמים גם בלי עננים, ואם לא, אזי לא יירדו גשמים אפילו עם עננים, ואכן לבסוף נתפזרו העננים וזכו לישב בסוכה בשלווה ונחת… (הרב הוכמן - הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

שנה אחת ירדו גשמים ביו"ט לפנות בוקר, ובעקבות כך הרבה אנשים התעוררו מוקדם והקדימו לבוא להתפלל במנין הנץ.

אחר התפילה דברו איתו אודות 'גשמים סימן קללה בחג', אך הוא הביט על הדברים בצורה אחרת, אדרבה בזכות הגשמים אנשים התפללו בנץ, שזה ודאי הרבה יותר מהודר עפ"י ההלכה, וכי אפשר לקרוא לזה סימן קללה…?! (הרב הוכמן - הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

פרק מיוחד במינו היא ההנהגה המיוחדת עם רעייתו ע"ה. תמיד כשהיה יוצא מהבית, אף לעת זקנותו כאשר באו לעזור לו בהליכתו, היה הולך קודם לרבנית ומודיע לה אני הולך לכאן או לכאן. ואף כאשר ניסו המלווים להציע לו שהם יודיעו לרבנית, סירב ואמר: "זה תפקיד שלי".

וכך גם נהגה הרבנית, גם לעת זקנותה, כשהלכה לחתונה עם נכדותיה, הייתה באה ושואלת את הרב: "האם אני יכולה ללכת לחתונה של זה וזה באולם ההוא?" הרב היה מחייך לאות הסכמה, ורק אז בירכה אותו לשלום ויצאה. (הרב הוכמן - הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

כח הוויתור שלו היה מפליא מאוד, פעם סיפר לאברך שהיו לו מריבות רבות עם שכניו ובא עמם לעיתים קרובות לבית הדין, שאחד משכניו תבע ממנו לשלם עבור סתימה בביוב, שעפ"י טענתו נגרמה מהצבע שצבענו את ביתנו. מיד שלמתי לו בלי כל היסוס את מלוא הסכום שדרש ממני, למרות שהיו לי שלוש סיבות שאינני חייב, א. צבע הוא חומר דליל שאינו גורם לסתימות, ב. דירתנו אינה שייכת כלל לקו הביוב שבו ארעה הסתימה, ג. כבר עשרים שנה שלא צבענו את דירתנו, אך בכל אופן שלמתי לו כפי דרישתו, כי עם שכנים צריכים לחיות בשלום, הרי חיים איתם שנים רבות… (הרב הוכמן - הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

מעשה נפלא מפי תלמידו הגאון רבי משה קפלן שליט"א, פעם נתבע יחד עם רבי ניסים לבית משפט. ועל פי חוקי המשפט בזמן מסוים היה על כל הנוכחים לעמוד בפני השופט, והשופט הכריז שעל כולם לעמוד, אלא שעם הכרזתו, הורה השופט לרבי ניסים לשבת: "הרב לא צריך לעמוד…"

הדבר לא מצא חן בעיני התובע שייצג את הפרקליטות, והעיר על כך לשופט, שאסור לו להפלות בין הצדדים, ומשסרב השופט להיענות להערתו, איים על השופט שיגיש עליו תלונה. השופט לא חשש מאיומיו, ואמר לו: "אתה יכול להגיש תלונה כרצונך, אבל הרב הזה לא יעמוד…"

"הרבה רבנים היו כאן וכולם עמדו!" התעקש התובע. אך גם השופט התעקש: "הרב הזה לא יעמוד…!" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

דודי, מרן הגאב"ד הגאון רבי נסים קרליץ זיע"א סיפר, כי בצעירותו הלך פעם לחלות את פניו של מרן שר התורה, הגאון רבי דוב בעריש וידנפלד מטשעבין זצ"ל, והושיט לו את ידו לשלום וברכה. אולם הגאון מטשעבין נמנע מלהחזיר לו יד, ורק הנהן בראשו…

ומיד נימק: "אמנם אני רוצה להשיב לכם יד, אך היות ואינני בקו הבריאות, והרופא טוען שאני עלול להדביק את סובבי בנגיעה, אני מוכרח להודיע על כך מראש, כי יותר יש לאדם להיזהר בעצמו שלא יזיק משלא יוזק".

רבי נסים התפעל עד מאד מתשובתו של הגאון מטשעבין, וציין לשבח את מידת הנקיות וההגינות שישנה בהנהגה זו! (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

שו"ת עם ר' ניסים בענייני גזל:

ש: מדוע דווקא גזל מקטרג בראש?

ת: חז״ל אומרים ״סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש – הגזל״. והטעם הוא כי יש כאן מקטרג. כאשר יש נגזל, יש מקטרג. קיים בעולם מישהו שמקפיד עליו, וקטרוגו של הגזלן עולה.

ש: ישנם גזילות קלות שאדם דש בעקבו והן שייכות לגזל הרבים, ואמרו חז״ל שהגוזל את הרבים יעשה בהם צרכי רבים. מהם צרכי רבים?

ת: שיתרום לבית הכנסת (ולכאורה עדיף לבית הכנסת שיש בו ציבור גדול של לומדים ומתפללים), ואפשר גם לתרום לעוד מקומות, כמו בית חולים.

ש: הנוטל כלי מגמ״ח כלי עבודה, או כלי רפואה, ואינו משיב את הכלי בזמן, האם משום כך שיהודים אחרים יכלו להשתמש באותם ימים, נחשב לו הדבר כגוזל את הרבים, ועליו לעשות צורכי רבים?

ת: הוא בכלל גוזל את הרבים אך אין זה גזל ממש, והווי כעין גזל, אבל בהחלט זה דבר חמור מאוד.

ש: הנוטל ספר ולא השיבו למקומו ואחרים טרחו מחמת כך לחפשו ולא מצאו ונאבד מזמנם, האם ישנו מושג של גזל זמן שאיבדו לרבים, וא״כ איך שייך שיעשה על כך תשובה?

ת: זה גרמא, שעי״כ נגזל זמנו. ומרן הסטייפלער זצוק״ל כבר כתב על חומרת הדבר שלא משיבים את הספרים למקומם, וראוי שיעשה משהו לצורך הרבים לתשובה.

ש: בחור ישיבה נטל מנה נוספת בחדר אוכל ונגרם מכך שנחסרה מנה לבחור אחר. האם עליו להשיב לבחור או לישיבה?

ת: הוא גזל את שניהם.

ש: תלמידים מגיעים לישיבה בתחילת הזמן ותופסים מקום לחברותא או לחבר – האם מותר, או שנכלל בחב לאחריני?

ת: כאשר תופס לחברותא מותר, כי משמעות הדבר שתופס לעצמו, אך אין לתפוס לאחרים.

ש: המוכר דירה לחבירו ומספר לו רק את המעלות שלה ולא מזכיר את החסרונות, האם אפשר לטעון אח״כ מקח טעות?

ת: אם הלוקח לא שאל אודות החסרונות אינו יכול לטעון מקח טעות.

ש: המבקש לתלות מודעה בלוח מודעות ברחובה של עיר, ואין לו מקום אלא על מודעה של חבירו, האם מותר?

ת: הרי יש להמתין לזמן שרגילים לתלות על המודעות הישנות, כגון שבוע ימים.

ש: ומדוע שלא נאמר כי התולה של המודעה הראשונה לוקח סיכון שאפשר שיכסו את המודעה שלו או יורידוה גם לאחר יום אחד, ואם כן, התולה השני יהיה זה שקיים את הסיכון שההוא לקח מראש?…

ת: מרן מביט בתמיהה בעיניים חודרות: אבל הוא מקווה שיש בעולם גם אנשים ישרים…

ש: האם מותר להסתכל בעיתון שבתיבת דואר של השכן, הצצה קלה? המדובר בעיתון כשר מצד עצמו.

ת: מסתבר שאפשר, כי מה איכפת לו שמסתכל. ואמנם יש שמקפידים על כך, אבל באופן רגיל אין צורך לחשוש לכך.

(נשיח בחוקיך נח תש"פ, נלקט מתוך ראיון שנתן רבינו זצוק״ל למוסף שב״ק יתד נאמן תשע״ג)

 

[אחד יחיד]

הייתה שאלה בעניין טיפול רפואי לחולה בסכנה, ותכננתי להציגה בפני רבינו, ובדיוק פגשתי את רבינו ברחוב, ניגשתי ושאלתי. תגובתו היתה: "על שאלות מסוג זה לא עונים ברחוב, לזה צריך יישוב הדעת מיוחדת, ולכן תבוא לביתי". יש לציין שהשאלה היתה די פשוטה, ובוודאי שידע להשיב עליה גם ברחוב. אך הבנתי אז שרצה להדגיש לי שהשאלות בענייני "פיקוח נפש" הן מהחמורות. (הרב הופנר)

 

[אחד יחיד]

דעת רבינו הייתה שבבית חולים לא צריכים לעשות עירוב. אך היו כאלו שהפצירו שבכל זאת נעשה. באתי לרבינו, והוא סירב בכל תוקף. הוא הסביר את טעמו, מה אכפת לו לרצות את הרוצים להחמיר, אך הרגשתי שהוא חושש שאם יחמירו בדבר מיותר, זה יגרום שבמקומות אחרים שלא יעשו זאת, יהיו כאלו שיימנעו מלטלטל גם במקום הצורך, ובמקום פיקוח נפש. (הרב הופנר)

 

[אחד יחיד]

שאלתי פעם איזו שאלה על הטמנה בבקבוקי תינוקות. הוא הסתכל עלי בזעזוע ואמר בתמיהה: "שאלות כאלו שואלים בבית חולים?!"… (הרב הופנר)

 

[אחד יחיד]

היתה קבוצת אברכים שהפריע להם שבשעות של החלפת משמרות יש תנועה ערה בכניסה לבני ברק, עקב בואם של הצוות הרפואי, מי ברכבם הפרטי ומי בהסעות. הם באו לרבינו. רבינו היה מזועזע מאד מעצם המחשבה, ואמר להם: "אינני מבין אתכם בכלל…" וכמעט וסלקם מביתו. (הרב הופנר)

 

[אחד יחיד]

מעשה באחד שבנו היה מאושפז בבית החולים לשבת וקיבל אינפוזיה, וכאשר נגמרו הנוזלים באינפוזיה התחיל המכשיר לצפצף כדי להודיע זאת להורים [ – במקרה זה היה הטיפול בענין מוטל על המשפחה], ולא היה שם גוי לומר לו להפסיק את הצפצוף.

ואמר רבינו, שהוא בעצמו [האבא] היה יכול לכבות את הצפצוף בשבת, וזאת מכיון שיש בביה"ח חולים שיש בהם סכנה, וכששומעים צפצופים שאין האחיות צריכות לגשת לזה, הרי זה יכול להטעות אותם ולהביאם לזלזל אף כשהן שומעות צפצופים של פיקוח נפש, ויגרום שלא ילכו לשם בזריזות.

ועוד, שהרי ידיהם של הצוות הרפואי עמוסות בעבודה והצפצופים המיותרים מפריעים להם, ויש להשתדל במידת האפשר למעט להעמיס ולהעסיק אותם בדברים שאינם מוכרחים לעשות, וק"ו שיש להסיר אף בשבת את המפריעים לעבודתם, כדי שיהיו פנויים לעסוק ביישוב הדעת בפיקוח נפשות. וכבר ידוע על מקרים שמחמת העומס וההפרעות לא היה להם פנאי להתעסק כראוי בהצלה בפיקוח נפש (שיחה עם רבו של בית הרפואה 'מעייני הישועה' – הרב הופנר שליט"א. והובא גם ב'חוט שני' שבת ח"ד עמ' קנז).