אלול כ"ד אלול - יום פטירת החפץ חיים (3 צופים)

[גרינפלד]

מרן ה״חפץ חיים״ זצ״ל שנא את הכבוד, והיה משתדל בכל הדרכים לברוח מזה. הוא לא נתן לכבדו או לשמשו, ולא הסכים מעודו לקבל איזו נשיאות או לעמוד בראש איזה מפעל או מוסד. אף בישיבתו לא ניכרה כלל ראשותו. הוא נהג בה כאדם העומד כאילו מבחוץ, והיה מדגיש תמיד שאיננו ראוי לכך.

כשהיה נכנס לישיבה היה רץ מהר שלא ירגישו בו ולא יקומו מפניו. בימי החגים כשהחדווה בישיבה היתה מגיעה לשיאה והכל רקדו וצהלו. גם פניו הזהירו משמחה. אבל הוא לא השתלב בעיגולים ובריקודים ועמד מהצד, וכשהיו מזמינים אותו להשתתף היה משיב: ״מה אני כאן? אינני כדאי לרקוד בישיבה״.

פעם בעת התלהבות השמחה, הרימו התלמידים את ראשי הישיבה למעלה לאות כבוד והערצה כנהוג. בחור אחד הרהיב עוז, והרים גם את ה״חפץ חיים״. ה״חפץ חיים״ הקפיד מאד על זה, ונזף בו, באומרו: ״אדם לא צריך לתת לנשאו לגובה שהוא למעלה משיעור קומתו״.
​

(אוצר פנינים ועובדות – המאורות הגדולים״ עמו׳ ש״ל)​

 

[גרינפלד]

מספרים כי החפץ חיים הזמין אצלו זוג תפילין. עד היום שכבר עברו כתשעים שנה מאז פטירתו עדיין מהדהד שמו בהערכה של קדושה בירושלים. יחידי סגולה שיש בידם תפילין של ר' נתנאל סופר, מספרים שהם נשמרים כאילו נכתבו אתמול. שם משפחתו האמיתי היה תפילינסקי, אולי משום שכל המשפחה שלו עסקה במקצוע הזה עוד לפניו. אנשי ירושלים אמרו כי העיקר הן הכוונות והייחודים שהוא מייחד בזמן העבודה על התפילין. התפילין שלו הפכו למושג נדיר אף באותם הימים בעיקר בגלל הדיוק שלו בביצוע ובגלל ההקפדה שלו על ההלכות. נדירות היו התפילין, כי מי יכול היה להרשות לעצמו לשלם בעד טירחה כה רבה כמו של ר' נתנאל.​

 

[גרינפלד]

הגאון ר' בן ציון פלמן זצ"ל סיפר על יהודי שעובד בבנק בספירת כספים, נסע פעם לראות את החפץ חיים. הוא התיישב ממולו בעת התפילה. אחרי התפילה ניגש אליו החפץ חיים ואמר לו "אתה לא יודע לספור כסף". נבהל האיש והשתומם. א' כיצד החפץ חיים יודע שהוא עובד בספירת כספים, ב', לפי דברי החפץ חיים, אינו יכול יותר לעבוד בתפקידו.

היהודי ניגש לשאול את חתן החפץ חיים, שחייך ואמר, אתה התפללת במרוצה והחפץ חיים התכוון שלא קיימת את ההלכה לומר פסוקי דזמרה כמונה מעות, ולראיה שזו אכן הייתה כוונתו, תתפלל מחר שוב לידו ובמתינות, ותראה מה יאמר לך.

כך עשה למחרת. לאחר התפילה ניגש אליו החפץ חיים ואמר לו: "עכשיו אתה יודע לספור כסף…".​

 

[גרינפלד]

בפתח תקווה התגורר יהודי, ר' שמואל שמו, שזכה ללמוד בצעירותו בראדין בישיבתו של ה'חפץ חיים' זצוק"ל זיע"א. קומה מתחתיו גר בחור בשם דוד, שלמד בישיבה קטנה באחת הישיבות בארץ. זה מכבר רצה דוד לגשת לר' שמואל ולשוחח עמו על ה'חפץ חיים', אך מחמת הבושה הדחיק את רצונו. כאשר עלה דוד לישיבה גדולה חש עצמו גדול, ועם עזות דקדושה עלה קומה ונקש על דלתו של ר׳ שמואל. לאחר שהלה שמע את בקשתו, חשב מספר רגעים ואמר לו:

"ראה, אני הגעתי לראדין בשנתו האחרונה של ה'חפץ חיים', לישיבה כבר לא נשאוהו, והוא ישב ספון בביתו. אנשים כבר כמעט ולא זכו להיכנס אליו, מפאת חולשתו, כשכל מאמץ היה קשה לו מאוד, כך שבעצם אין לי מה לספר לך עליו".

אך לאחר מספר רגעים אמר: "עתה נזכרתי במעשה מצמרר שראיתי וחוויתי, בדידי הווה עובדא, ואת זה אספר לך". הם נכנסו פנימה, ור' שמואל החל בסיפורו.

"כידוע, עקב חולשתו של ה'חפץ חיים' ערכו בישיבה תורנויות בין כל הבחורים, וכל זוג בחורים קיבל יום ושעות, שבהם עליהם להתייצב בבית הצדיק לשרתו ולשמש. יום אחד היתה התורנות שלי עם עוד בחור, וכמובן, התייצבנו בבית ה'חפץ חיים', נכנסנו לחדרו בחרדת קודש, כשהצדיק יושב ליד השולחן ומעיין בספר.

"בעוד אנו עומדים לידו על מנת לשמשו נשמעו קולות של אנשים מחוץ לבית, זוג הגיע ממקום רחוק וביקש להיכנס דחוף אל ה'חפץ חיים'. הגבאים מטבע הדברים סירבו לתת להם להיכנס עקב חולשתו (היה זה זמן שכבר לא נתנו להיכנס אל הקודש).

אולם בני הזוג לא וויתרו, הם נלחמו וצעקו, ולבסוף פרצו בכוח פנימה לחדר בו ישב ה'חפץ חיים', כשאני וחברי עומדים לידו. האשה החזיקה בידה מעין חבילה, ורק אחרי שנכנסה הבחנתי כי זהו תינוק קטן שישן.

היא התקרבה למיטה, שעמדה בחדר, הניחה עליו את התינוק ואמרה בעצב בקול חנוק: 'אני לא צריכה אותו!' – – –

היא סיפרה כי התינוק הזה הוא ל"ע עיוור, חירש ואילם, והיא מוותרת על דבר שכזה. באותו רגע פרצו שני ההורים בבכי נורא וקורע לב.

מרן ה'חפץ חיים' הקשיב לכל דבריה, וברגע שפרצו בבכי נעצמו עיניו הקדושות של הצדיק, ונראה היה, כאילו נרדם. כעשר דקות (!) הייתה בחדר דממה. גם הגבאים נכנסו פנימה ועמדו נפעמים נוכח מה שקורה בחדר.

לפתע פתח ה'חפץ חיים' את עיניו ואמר: 'כשהייתי בחור צעיר למדתי בישיבה שהעומד בראשה היה רב גאון וצדיק בשם ר' שלמה. הוא היה מאוד מסור לכל בחור ובחור, והכניס הרבה חשק ורצון לבחורים לעלות ולהתעלות בלימוד ובעבודת ה'.

"לאחר ימים ושנים הסתלק לבית עולמו, ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ועמדה לפני בית דין של מעלה. תורתו אותה השקה לעדרים, ומידותיו המיוחדות והנפלאות, שבהן ניחן, ושהחדיר בתלמידיו, הביאו את בית דין של מעלה לשלחו ישר לגן עדן כיאה לצדיקים ועושי רצונו יתברך.

"והנה ברגע שהגיעה נשמתו לשערי גן עדן, נעמד מלאך שחור קטן עם שקית קטנה בידו של כמה עבירות קלות שעבר ר' שלמה, וטען שלנשמה כה גדולה וקדושה מעכבות עבירות שכאלה את כניסתו לגן עדן עד אשר יתכפרו לו.

החזירו את דינו לביה"ד, ולאחר דין ודברים קיבלו ביה"ד את טענות המקטרג ופסקו שנשמתו תרד שוב לעולם הזה לתקופה מסוימת, ואז יתוקנו עוונותיו ויזכה להיכנס לגן עדן. אך כאן התנגד ר' שלמה, והוא זעק ובכה שאינו מוכן לשוב לעולם הזה כי עלול הוא לחטוא, ובמקום לכפר אדרבה –עלול הוא להוסיף על עוונותיו. ועל כן איננו מוכן בשום אופן שנשמתו תשוב ותרד מטה.

שוב ישבו בית הדין ודנו בטענתו ואמרו כי צודקת היא, ואז נעשתה פשרה: נשמתו תרד לעולם, וכדי שלא תחטא תרד לעולם עיוורת, חירשת ואילמת…

כאן הפסיק ה'חפץ חיים' את סיפורו, ואז לתדהמת כולם התרומם במאמץ רב מכיסאו, כשאני וחברי תומכים בו, הוא צעד בצעדים איטיים לעבר התינוק, וכשהגיע מולו קרא בקול: 'ברוך הבא ר' שלמה…!'

באותו רגע אירע הלא יאומן. האשה פרצה בבכי קורע לב, רצה אל התינוק, אימצה אתו אל ליבה ובדמעות שזלגו מעיניה על התינוק אמרה בקולה החנוק: 'אני אגדל אותך, ואשקיע בך את כל כוחותיי עד נשמתי האחרונה…'. ושוב אימצה את התינוק אל ליבה והם עזבו את החדר.

כאשר נולד אותו תינוק בעל מומים רבים, עיוור, חירש ואילם – הוריו ראו בזה אסון וצרה נוראה. בא ה'חפץ חיים' וגילה לפניהם את פנימיות העניין. הקב"ה לא עושה בעולמו שום דבר סתם, אין מקרה בעולם, כל דבר שקורה בעולם הינו בהשגחה מופלאה עד הפסיק האחרון. ואז ההורים הבינו את אמיתות העניין. איזו נשמה קדושה נמצאת בתינוק זה!".
​

(פניני עין חמד)​

 

[גרינפלד]

אחד היה ה"חפץ חיים" זכר צדיק לברכה, שהיה מחשב בכל מעשה ומעשה כמה מצוות עשה ולא תעשה מקויימים על ידו.

פעם שב עם חתנו, הגאון רבי מנחם מענדיל זאקס זצ״ל, מנסיעה בשליחות מצוה. העגלה עצרה ליד ביתו, פרקו את המזוודות, וה"חפץ חיים" פשפש בכיסו אחר מעות.

אמר לו חתנו: "כבר שילמתי עבור שנינו".

הבעה של מורת רוח עלתה על פני קדשו של ה"חפץ חיים".

כשנכנסו לבית, שאל החתן לפשר הבעת מורת הרוח. במה פעל שלא כשורה כששילם.

"פעלת כשורה", הרגיעו ה"חפץ חיים". "ודאי, צריך לשלם. אבל, אמור לי, מה חשבת כששילמת?"

משך בכתפיו. מה חשב, לשלם על הנסיעה!

אמר ה"חפץ חיים": "הפתגם העממי אומר, שהחכם יכול להפוך גם סחבות לזהב, והטיפש יהפוך גם זהב לסחבות.

הלא הלכה פסוקה, שמצוות צריכות כוונה. והרי נתגלגל לידך צרור מצוות. מצות עשה של "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו). ומצות לא תעשה של "לא תבוא עליו השמש" (שם), ומצות לא תעשה של "לא תעשוק את רעך" (ויקרא יט, יג) זה הכובש שכר שכיר, ו"לא תגזול" (שגם הוא מדבר בכובש שכר שכיר. בבא מציעא סא ע״א), "לא תלין פעלת שכיר איתך עד בוקר" (שם). ומצות "והחזקת בו" (ויקרא כה, לה), לאפשר ליהודי להתפרנס בכבוד, שהיא הצדקה שאין למעלה ממנה (רמב"ם הלכות מתנות עניים פ״י ה״ז).

חשבת על כל אלו, כמה שכר הרווחת. לא חשבת, כמה הפסדת בידיים!״
​

 

[גרינפלד]

כידוע, בחוץ לארץ נשאו כפיים רק במוספי רגלים. ה"חפץ חיים" היה הכהן הגדול מאחיו, וכשעלה לדוכן התקשה להיפרד ממנו. ודאי המתין עד אחר הקדיש (כמו שכתב ב"משנה ברורה" קכח, ס), אבל הציבור כבר בפיטום הקטורת וב"עלינו לשבח", וה"חפץ חיים" ליד הדוכן – נשאל על כך, וענה: כהן העולה לדוכן מקיים שלש מצוות עשה, "כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי" (במדבר ו, כג. סוטה לח ע״ב), ומקיים מצות לא תעשה, שאמרו בגמרא (ראש השנה כח ע"א): מנין לכהן העולה לדוכן שלא יאמר: הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה מקולי, כגון: ה׳ אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים (דברים א, יא). תלמוד לומר: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם" (שם ד, ב).

והנה כהן המקים מצוותו ויורד מן הדוכן, ולא עולה בדעתו להוסיף ברכה משלו, אין רצון זה יוקד בו, אינו מקיים מצות לא תעשה זו. אם הגמרא נקטה דוגמה זו, הרי זה משום שצריכה להיות תשוקה יוקדת בכהן, הלואי ויכול היה להוסיף ברכה. כמה חבל שאינו יכול להמשיך ולברך. מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי! וככל שתשוקתו גדולה ובוערת, כך יגדל שכרו – לפיכך מתקשה אני להיפרד מהדוכן, ממקום הברכה"…
​

 

[גרינפלד]

באחת מהאספות הגדולות שהשתתף הגה״ק ה׳חפץ חיים׳ ועוד הרבה אדמורי״ם ורבנים (בווינא אלול תרפ"ג) הכינו עזרה גדולה כ׳עליה׳ וקומה שניה עבור הנשים… והנה כשנכנסו לשם משמשי הרה״ק ה׳אמרי אמת׳ זי״ע אמרו שרבם לא יכנס לאולם עד שיתקינו למעלה יריעות וילון לכיסוי כראוי, ונתעורר ויכוח גדול בין הנאספים. כי היו רבים שענו כנגדם שעזרת הנשים גבוהה מספיק ואי״צ גם מחיצה… לבסוף נמנו וגמרו לשאול את ה׳חפץ חיים׳ וככל היוצא מפיו כן יעשו. לאחר ששמע את דברי שני הצדדים אמר החפץ חיים, אכן, מצד הדין, מותר לשבת כאן מבלי מחיצה, אמנם כיון שבאים כאלה המבקשים להחמיר בזה חייבים אנו להיענות להם, ולהתקין את היריעות. באמרו, התדעו, מהו האסון הגדול ביותר שיכול להיות לכלל ישראל ח״ו – שהקב״ ה יעזוב אותנו רח״ל, שהרי כל זמן שהוא יתברך איתנו אזי ׳גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי׳ (תהילים כג ד), אבל אם חלילה יעזבנו הבורא, הרי ׳הסתרת פניך הייתי נבהל' (שם ל ח)… המשיך החפץ חיים ואמר, מה גורם שהקב״ה יעזוב את כלל ישראל – כדכתיב ׳ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך', אם כך, כל הידור שאפשר לעשות ב׳ולא יראה׳ הכל כדאי, כדי שלא יהיה ׳ושב מאחריך' שהרי אנו זקוקים לעזר השם יתברך, על כן עלינו להחמיר. מעשה זה סיפר כעד ראיה פעמים הרבה הגאון רבי אברהם קלמנוביץ זצ״ל נשיא ישיבת מיר.

הוסיף בנו הג״ר שרגא משה זצ״ל, החפץ חיים חידש בדבריו חידוש גדול, שלא תאמר, שהקב״ה או נמצא אתנו או שלא נמצא אתנו, אלא יש בזה מדרגות רבות, כפי ההוספה וההידור ב׳ולא יראה׳ כך תוספת השראת השכינה… וה׳שמירה׳ הבאה עמה… אם ח״ו ממעט קצת ב׳הידור׳ זה הרי הוא ח״ו ממעט בהשראת השכינה – עוד קצת ׳ושב מאחריך׳ רח״ל. ומפורש אמרו חז״ל (ויק"ר כד ו) ׳כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה׳. כלומר כל הוספת גדר קדושה פירושו עוד קירבת אלוקים.

וכתב ג״כ הגאון רבי אלחנן וסרמן זצוק״ל (קובץ מאמרים ואגרות. גלות וגאולה עקבתא דמשיחא) החפץ חיים זצ״ל היה אומר, הקב״ה נקרא שומר עמו ישראל, כלום שומר שכר הוא, לא – הרי איננו משלמים לו בעד שמירתו. וע״כ שמירתו כשומר חנם, והנה, שומר חנם ברצותו בידו לסרב ולהפסיק את השמירה, אימתי הוא מסרב ח״ו ־ כתוב בתורה ׳ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך׳… ומידה טובה מרובה כשנוסיף קדושה יוסיף לשמור אותנו בשמירה מעולה יותר.
​

(באר הפרשה)​

 

[גרינפלד]

הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל סיפר, שכאשר שמע שהקדוש החפץ חיים עומד לפתוח כולל ללימוד קדשים ולהחזיקו, ולזרז בכך ביאת משיח צדקנו, השתומם ונסע אליו ושאל שלכאורה מוטב שיקדיש הכסף הזה להחזיק עשרה אברכים שיסעו מעיר לעיר ומכפר לכפר לפעול פלאות בחינוך הבנים והבנות ושמירת שבת, ותהא בזה מהפיכה גדולה בשמירת הדת, ובזכות המהפכה הגדולה הזאת שתביא עמה הרבה מעשים טובים, הקב"ה יחיש את ביאת משיח צדקנו, ומדוע עדיף בעיניו לפתוח כולל קדשים, יותר שמשאר פעולות הנצרכות מאוד להעמדת הדת על תילה.

והחפץ חיים נאנח והשיב שהצדק עמו שחובת השעה וחשיבות עליונה היא להעמיד אברכים שיעברו מעיר לעיר ויפעלו נפלאות לבסס יסודות היהדות, אבל מ"מ אין זה מוטל עליו דווקא, שנראה שיש עוד שמסוגלים לכך ומוכנים להתעסק בכגון זה, אבל לגבי הקמת כולל לא נראה שיש מי שיעשה הדבר אם לא הוא יעשה כן, ולפיכך נטל על עצמו את התפקיד, והוסיף לו החפץ חיים, "אתה תעסוק בהצלת נפשות ותצליח בכך", ואכן מו"ר זצ"ל עשה על פי הוראת החפץ חיים, ופעל הרבה בהצלת נפשות והצליח להציל נפשות הרבה.​

 

[גרינפלד]

סיפר ר' יחיאל ניסלבוים ז"ל: כשלמדתי בישיבתו של מרן בעל ה"חפץ חיים" זי"ע בראדין, אירע פעם אחת שה"חפץ חיים" נחלש מאוד, ולא היה בכוחו ללכת לבית הכנסת להתפלל, לכן ביקש שיעשו מנין בביתו כדי שיוכל להתפלל במנין, ואני הייתי אחד מן הבחורים שהשלימו את המנין בביתו.

ממשיך ר' יחיאל ומספר: בבית ה"חפץ חיים" היה ארון גבוה, שעל אחד ממדפיו היה מניח את נרתיק הטלית ותפילין שלו, אך באותו יום מחמת חולשתו, לא היה בכוחו להורידם מאותו מדף, ועל כן קרא ה"חפץ חיים" לבתו שתבא לעזרתו ותוריד את נרתיק הטלית והתפילין, אלא שמשום מה היא לא באה מיד כשקרא לה, על כן נזדרזתי מיד והורדתי את הטלית ותפילין, ומסרתי אותם לה"חפץ חיים". ה"חפץ חיים" לקחם ממני ואמר לי "א יישר כח, דו זאלסט לאנג לעבן".

אותו ר' יחיאל הוא כהיום בליעה"ר בן מאה ואחד שנים, והוא רואה בשתי עיניו בלי בתי עיניים – הולך ברגליו בלי להיעזר במקל – והוא חי ובריא, עם ראש צלול!…

ממשיך ר' יחיאל ומספר: אחרי שמסרתי לה"חפץ חיים" את הטלית ותפילין, עזרתי לו להוציא את הטלית מהנרתיק, והבחנתי שהיה שם גם גארט"ל [אבנט] ארוכה. ה"חפץ חיים" לבש את הגארט"ל, וסבב עצמו בו כמה פעמים, כי היא היתה ארוכה מאוד. אחר כך שאלנו את ה"חפץ חיים" למה הוא לובש גארט"ל, וסיפר לנו ה"חפץ חיים", שלפני שנים – בעודו מסתובב על פני העיירות כדי למכור את ספריו, יצא שפעם אחת היה לו יארצייט, ואז נכנס במקרה לכפר חסידי, והתפלל שם לפני העמוד, והחסידים נתנו לו גארט"ל שילבשנו בעת התפילה, אמנם בהיות שאינו זוכר אם כשלבשו אמר "בלי נדר" או לא, לכן החמיר על עצמו, ומאז הוא לובש תדיר בעת תפילתו את הגארט"ל.
​

('נועם שיח', אב"ד סאנטוב, ויקהל תשפ"ד)​

 

[גרינפלד]

נכנס יהודי לרבינו הגרח"ק זצ"ל ושאל: אומרים בשם החפץ חיים, שאמר לבתו שאוכל של שבת לא מזיק, האם יש לסמוך על כך למעשה?

חייך רבנו ואמר: אולי כאשר החפץ חיים אמר, זה לא הזיק. מענין לענין המשיך רבנו: שמעתי על בנו של רבי חיים מוולוז'ין – רבי יצחק, כי היתה לו ידיעה ברפואה, ושאלו אביו האם מותר לו לאכול קוגל בשבת, והשיב לו שזה יכול להזיק לו, ואמר ר"ח שלכבוד שבת זה לא מזיק, ואכל ולא הזיק. ושוב בשבת הבאה שאלו ואמר: 'נו, לך אבא הרי זה לא מזיק' ואכל והזיקו. ואז אמר ר"ח: בשבת שעברה שסברת שזה מזיק אבל אכלתי לכבוד שבת, לא הזיק לי, אבל בשבת זו שאמרת – שלי זה לא מזיק, זה הרי באמת כן מזיק, והזיק לי.​

 

[גרינפלד]

סיפר רבי הלל כגן זצ"ל, שרבי זונדל הוטנר מאישישוק זצ"ל שהיה צדיק גדול, ובתקופה אחת החל ה'חפץ חיים' לשלוח אליו אנשים שיקבלו ממנו ברכה. לימים פגש את ה'חפץ חיים' ושאלו, וכי צדיק אני, וא"ל דמובא בר"ן (נדרים ב.) דשאל על אחד מהראשונים (רבינו תם) בלשון 'פה קדוש איך אמר דבר זה', ולכאורה אינו מובן מה ענין 'פה קדוש' לסברא בתורה. ואמר שהביאור הוא דהנה אם הדין שאמר מכח סברא אינו נכון – יוצא שאמר שקר, וע"ז כתב הר"ן שהוא פה קדוש איך יכשל באיסור שקר. ואתה צדיק ושומר את פיך. ממילא הקב"ה לא יכשילך בשקר, סיים ואמר ה'חפץ חיים' – לכן יכול אתה לברך לזקוקים, מאחר שהנך שומר על פיך. ויש מפרשים שמעלת הצדיקים שמרגישים צער הזולת כצערם, ולכן תפילתם מועלת.​

 

[גרינפלד]

במכת שחין רואים את מה שחובתנו לראות ולהכיר, שלקב"ה "הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו".

ל"חפץ חיים" היה שמש, רבי משה פסח מקוברין. הוא כותב כך.

ליל שבת אחד הוא הגיע בחצות הלילה. שקט היה בלילה של העיירה וכבר מבחוץ שמע את ה"חפץ חיים" קורא לעצמו משהו. הוא נשאר מאחורי הדלת ושומע שה"חפץ חיים" קורא פרשת וארא, למרות שזו לא היתה פרשת השבוע.

ה"חפץ חיים" קרא מהחומש את המכות במתיקות, ואחרי כל מכה נעצר ואמר: 'אה! אה!' בקול רווי התפעלות, כמי שחי את האווירה שהיתה במצרים, את מה שראו ונוכחו לדעת. כך דם, צפרדע, כינים. פלאי פלאים. ה"חפץ חיים" נשם את המשמעות ואת הידיעה כי "לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו".

עד שהגיע לפסוק: "ולא יכול החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין". אז החל לצחוק ולצחוק בקול, – "צחוק כזה שלא שמעתיו מעולם". אחר כך המשיך למכת דבר.

עד כאן סיפר רבי משה פסח מקוברין, ולי יש הסבר גדול למה צחק ה"חפץ חיים".

רבנו בחיי אומר כדלהלן. "אעשה בהם שפטים" הקב"ה רצה לשבור את אלוהי מצרים את הכוח שלהם. והכוח הגדול ביותר היו החרטומים החוזים בכוכבים. "קונצן מאכערס" – עושי קסם.

הם התבזו והתבדו. מהימים הראשונים עם בואם של משה ואהרון למצרים ועד השחין שם היה סופם של "אלוהי מצרים", הללו.

בתחילה הם ידעו לספר לפרעה כי היום עתיד להיוולד מושיעם של ישראל, אך לא ידעו האם הוא יהודי או גוי [כי משה רבינו ע"ה גדל בבית של פרעה, לכן היה קושי מיוחד להבין במחזה, האם מדובר במצרי או ביהודי]. אחר כך הם ידעו לספר לפרעה כי מושיען כבר נולד. היכן הוא? מתחת לאדמה [כתוב שיוכבד החביאה אותו במערה]. חי או מת? אינם יודעים. חפשו בכל המערות… וכאשר אמו הכניסה אותו ליאור אמרו לפרעה בשמחה ובששון: "הוא כבר במים, גמרנו". זו ישועתם של החרטומים…

משה רבנו ואהרון יוצאים ונכנסים לפרעה.

פרעה היה בתדהמה, נכנסים אליו שני זקנים. שעצם הכניסה היתה דבר שלא שייך בעולם. היה עליהם לעבור חיות טרף, אריות, דובים ונמרים. זרקו מטה ונהיה לנחש.

מה עושה פרעה בכאלו מצבים?

אחרי שהם זרקו מקל ונהיה נחש הוא שלח לקרוא למושיעים, שימהרו ויבואו. מי אלו המושיעים? הוא הזעיק 'עזרה ראשונה': "חרטומי מצרים". נכנסו לכאן שני זקנים ללא תיאום מראש, ויש נחש נורא על הארץ.

החרטומים היו השכבה העליונה ביותר, הסמעטנע [-השמנת], הם היו גם חוזים בכוכבים – יודעי עתידות, כביכול אנשים גבוהים, רוחניים. התורה לא מכנה אותם חרטומים אלא כמו שכינו אותם הגויים "חרטומי מצרים" כפי שהג'וליקעס אומרים "מכבי תל אביב" לא סתם מכבי, אלא – מכבי תל אביב… לא חרטומים סתם אלא "חרטומי מצרים" המוצלחים ביותר. הפאר.

החרטומים באו, והביאו הרבה שקצים קטנים בני ארבע חמש שנים, וגם הם עשו קונץ של נחשים. נהיה שם ערימות של נחשים. "ויבלע מטה אהרן את מטותם". מטה בולע נחשים?! נס בתוך נס. פרעה נתקף בפחד, שמא המטה יבלע גם אותו עם כסאו. ביקש בתחנונים לשלוח אותם מהארמון.

הגיעה מכת דם. מכה כואבת, כפשוטה. אין כלום. כל היאור דם. חרטומי מצרים נקראו שוב לעצה. פרעה הזעיק אותם שוב. גיוואלד, צריך להציל את המצב. מה קרה? האם שתיתם קפה כבר היום?, אין מים. דם. אז תעשו משהו, אתם התקווה שלנו!

הם הגיבו ביוהרה: "מה, הוא עשה דם? גם אנחנו יכולים לעשות דם"…

אבל אני רוצה כוס קפה, ביקשו מכם שתעשו מים, לא דם! אבל מים הם לא יכלו לעשות…

אך כיון שיכלו לעשות דם, כיבדו אותם, היתה תחושה שהם בכל זאת 'שוים' משהו.

במכת צפרדע הם נקראו שוב בשלישית, אבל כאן התורה מזכירה אותם "החרטומים". כי אינם "חרטומי מצרים", איבדו את מעלתם – שוב אינם הפאר של האומה המצרית, "אויס חרטומי מצרים". כבר לא צריך אתכם, אתם יכולים ללכת לאוגנדה.

בכינים הם עצמם הודו "אצבע אלוקים היא" – וירדו דרגה נוספת. ה"כוחי ועוצם ידי" קיבל מכה עזה, ובמכת ערוב ומכת דבר כבר לא שמעו מהם.

מגיעה מכת שחין – הם מוזכרים, ועתה שמם וזכרם "חרטמים" – חסר ו'. לא "חרטומי מצרים", גם לא "חרטומים", רק "חרטמים", ירדו לחלוטין מדרגתם.

ה"חפץ חיים צחק" – איך הקב"ה משפיל גאים "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין" כי אפילו את עצמם לא יכלו להציל ונראו מול משה רבינו ע"ה כשפלים ובזויים. זה הצחוק הגדול. בשעה שקויים בהם מה שהבטיח הקב"ה "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים".
​

 

[גרינפלד]

רבים הם הסיפורים והמעשיות על אמהות הדורות שעברו, אשר עשו כל שביכולתן כדי לאפשר לבניהן ללמוד תורה, ולא פעם שלחו את בניהן במסירות נפש ללמוד תורה מפי ראש ישיבה ששכנה בארץ רחוקה. בשעה שעמד בנן על מפתן הדלת, כשבידיו מזוודה מרופטת, שהכילה כמה בגדים בלויים שקופלו באהבה שאין לה קץ ופרוטות מספר שהצליחה האם לחסוך מפת לחמה הצר, ידעו רבות מהן כי ככל הנראה למשך תקופה ארוכה וממושכת לא יזכו לראות את זיו פניו של הילד הרך בשנים שנתלש מביתו החמים והאהובה. ואף על פי כן.

ראש ישיבה נכבד, מצאצאיו של החפץ חיים, שיתף את קהל שומעי לקחו על אודות הנהגתה המופלאה והפשוטה של אמו של החפץ חיים, וכה היו דבריו:

'סידור תפילה עתיק יומין שוכן בביתי, אותו קיבלתי מאימי, בתו של החפץ חיים, זכר צדיק וקדוש לברכה.

בשער הסידור כתוב שמה של בעלת הסידור, הלא היא אמו של החפץ חיים. יום אחד התבוננתי היטב בכתב היד העגול והעגלגל, המסגיר את גילו הרך של הכותב. הבאתי את הסידור לאימי ושאלתי אותה אם יודעת היא מיהו הילד שכתב את שמה של הסבתא על הסידור. היא השיבה בחיוב: כן, כתב יד זה, הוא של אבי זצ"ל, החפץ חיים בכבודו ובעצמו שכתב לאמו את שמה על סידורה, משום שהיא ידעה רק לקרוא אך לא לכתוב! כרבות מנשות ישראל הצנועות והכשרות בתקופתה. ועל כן ביקשה מבנה הקטן ישראל'קה, שהיה בן שש, שיכתוב את שמה.

משכבר החזקתי את הסידור בידי, רפרפתי בדפיו הצהובים מיושן, ופה ושם נגלו לעיני כתמים שיצרו שקערוריות בדפי הסידור, היו אף מילים שנטשטשו מעט מדמעות שזלגו עליהן.

אימי שהבחינה במעשיי, סיפרה לי כך: על סבתי, אמו של החפץ חיים, לא תמצא אף אדם שיאמר לך שהיא היתה בעלת ניסים, צדקת מפורסמת וכיוצא בזה. אבל אני זוכרת שבשלהי ימיה, כאשר כבר נתפרסם שמעו של בנה בכל רחבי העולם, נגשו אליה אחדים ממקורביו של החפץ חיים ובקשו לשאול את פיה, במה זכתה לבן שיאיר את עיני העולם.

היא, שלא תלתה זכות זו במעשיה, השיבה להם כי אל להם להפנות שאלה זו אליה, שכן, לא זכור לה דבר מיוחד שהיא יכולה לייחסו לעובדת זכייתה המופלאה. הנוכחים ניצלו את ההזדמנות, ושבו והפצירו בה, שמא בכל זאת, יש איזה מעשה קטן שאת אינך מייחסת לו חשיבות אך יש בו כדי להאיר את התעלומה? לא! לא! איני זוכרת. אבל אם אתם שואלים אני יכולה לומר לכם דבר פעוט אחד: לפני חתונתי, ביקשה אימי המנוחה לשוחח עמי קצרות, וכה היו דבריה: בתי! הקשיבי לדבריי. אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים. על כן אני מבקשת ממך: בכל עת פנויה, טלי סידור זה לידייך, והעתירי תפילה לפני בורא העולם שתזכי לגדל את ילדייך לתורה וליראת שמים, ואל תשכחי להזיל דמעות בעת תפילתך. בסיום דבריה, העניקה לי סידור ובו תפילות וספר תהלים. זה כל מה שעשיתי, סיימה בתמימות אמו של החפץ חיים. בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית, או אף כאשר הנחתי סיר תפוחי אדמה על האש והמתנתי כמה דקות לסיום הבישול, הייתי נוטלת את הסידור שקיבלתי מאימי ע"ה ובוכה בדמעות שליש לרבש"ע שיחון את עיניו של ישראל'קה שלי ואזכה לגדל אותו לתלמיד חכם וירא שמים.
​

(מאורות הדף היומי)​

 

[גרינפלד]

בברכת המזון אנו אומרים 'ונא אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם וגו' כי אם לידך המלאה וגו' שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד'. ושאל החפץ חיים מהו 'לעולם ועד' שכתוב כאן, הלא הבושה שנצרכים למתנת בשר ודם היא כאן בעולם הזה ולא לעולם הבא?

ותירץ החפץ חיים שיש כמה פעמים שאדם נותן מתנה לחבירו מפני שהוא מחשיב אותו לת"ח וירא שמים, אבל האמת אינו כן, לפיכך כשיבוא לעולם האמת תשיגהו שם בושה וכלימה, כי זה ענין גזל, שלולא ידע הנותן שאינו כמו שהוא חושב, לא היה נותן לו. וזהו שאנו מבקשים ואומרים 'ונא אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם וגו' כי אם לידך המלאה וגו' והרחבה', כלומר שאתה יודע כל מעשי ומחשבותי הנגלות והנסתרות, ואתה נותן לי בידך הרחבה אע"פ שאיני ראוי, א"כ לא אתבייש מזה עכ"פ, משא"כ כשאקבל מתנה מבשר ודם, וכאמור וזהו למען לא נבוש ולא נכלם לעולם ועד.
​

(לב אליהו- בראשית, קונטרס שביבי לב עמ' שיב)​

​

 

[גרינפלד]

בימי המלחמה העולמית הראשונה התגורר החפץ חיים בסנובסק שברוסיה, מצבו הכלכלי היה דחוק מאוד ובקושי עד שמצא לו לאכול לחם יבש. הנדיב הידוע רפאל גוץ ממוסקבה ידע על מצבו ושלח לו שלש מאות רובל. החפץ חיים תפש את התלמיד הראשון שנזדמן לידו, וביקש ממנו להיטיב עמו ולהחזיר מיד את הכסף. התלמיד תמה ושאל הרי מצבו של הרב כה דחוק ולמה יש להחזיר את הכסף? והשיב לו החפץ חיים שהמעות הן של גזל… וכדי להוכיח את צדקת דבריו הצביע על השורות הראשונות שבמכתבו של מר גוץ בהן הוא מכתירו בתארים גדולים, אם כן טען החפץ חיים הרי הוא שולח לו את הכסף משום שחושב אותו לכזה, ולו היה יודע שאין בו אף לא אחד מהתארים הללו והוא יהודי פשוט, לא היה שולח כלום ונמצא איפוא שזו מתנה בטעות ויש כאן חשש של גזל.

התלמיד ניסה להוכיח לו עד כמה נחוץ הכסף בשעה קשה זו, אבל החפץ חיים גער בו ואמר: מה אתה סח? כאשר נשפכת טיפת חלב על בשר לא אוכלים את הבשר, והאשה הפשוטה ביותר נזהרת בזה, ומהו ההבדל בין איסור בשר בחלב לבין איסור גזל, היתכן שאני אכשל בעבירה כזאת? ולא נח החפץ חיים עד שהחזירו את הכסף והביאו לו קבלה מהדואר המאשרת את הדבר.

מאותה סיבה לא הסכים החפץ חיים לקבל שום טובת הנאה מאיש במשך כל ימיו, ואף במסעותיו הרבים על פני כל ארץ רוסיה, לא קיבל דבר חינם והיה משלם מחיר מלא בשכר אכסניה וכדו' עד פרוטה אחרונה. כאשר הזמינו אותו לביתם של ידידיו הטובים ביותר, היה מתנה מראש שיקבעו לו את השכר המלא, ואם לא היו מסכימים לא היה סועד אצלם. פעם הוזמן לביתו של ר' יצחק אלחנן רבה של קובנה, ודחה את ההזמנה משום שידע שר' יצחק אלחנן לא יסכים לקבל תמורה עבור הארוח.
​

(מוסף שבת קודש פרשת בא תשנ"ו)​

 

[גרינפלד]

הגה"ח ר' יוסף מנדלקורן ז"ל זכה להקביל את פני מרן החפץ חיים בעת היותו נער כשהחפץ חיים שהה בעיר וורשא. במוצאי שבת לפני תפילת מעריב הלך לאכסניא בה שהה החפץ חיים וכה כותב הוא מזכרונותיו:

אחר שהתפללנו תפילת ערבית ניגש כל אחד מהנאספים שמה אל מרן ז"ל לומר לו 'שבוע טוב', ובין אלו ראיתי שניגש אליו אב אחד עם בנו, עלם כבן עשר בערך, ותינה צערו לפניו שבנו הזה אין לו חשק ללמוד, ובכן מבקש הוא כי יברכהו מרן שיחשוק ללמוד בתורה הקדושה. שאל החפץ חיים לאבי העלם האם יש לו כלים טובים ללימוד התורה הקדושה, והשיב לו: כן, כי כל המלמדים שלמדו איתו אמרו שיש לו תפיסה, הבנה וזכרון נפלא.

כששמע החפץ חיים את תשובתו של האב, פנה אל העלם ואמר לו בזה הלשון: בני יקירי תדע אשר באם לא תרצה ללמוד בשקידה, תהיה ח"ו קושיא על הרבש"ע, וזה בודאי לא תרצה ובכן תשקוד מעתה על התורה הקדושה.

כעבור רגע של שתיקה המשיך מרן בזה"ל: דהנה כתיב 'הצור תמים פעלו וגו' ואין עול' וגו' (דברים לב ד) היינו שהבריאה היתה בתכלית השלימות בלי שום עול. ואם כן יש לכאורה לתמוה הלא אנו רואים בחוש שיש חילוק גדול בבריאה, למשל לסנדלר אין כלים טובים, ואין לו הבנה עמוקה, ולעומת זאת לרב ותלמידי חכמים יש הבנה נפלאה וכלים טובים, וא"כ מדוע נשתנה הסנדלר מהרב לתת לסנדלר חלק גרוע? אכן התירוץ בזה המשיך החפץ חיים שהשם יתברך הוא יודע תעלומות ועתידות, וידע השי"ת שהוא יהיה סנדלר ולסנדלר באמת מספיק כלים 'פחותים', לכן לא ניתנו לו כלים טובים כל כך, מה שאין כן לרב ולתלמדי חכמים שהיו צריכים הבנה ותפיסה רבה, להם נתן השי"ת 'כלים' הנצרכים להם.

לזאת אתה בני שאני שומע עליך שיש לך ב"ה כלים טובים' ובכל זאת אין אתה רוצה ללמוד, א"כ תהיה מסתמא לבסוף איש פשוט כמו סנדלר, ואז המצא תמצא שוב גם סנדלר עם 'כלים טובים' ומעתה תתעורר באמת הקושיא על השי"ת מדוע הוא נתן לסנדלר הזה כלים טובים ולשאר הסנדלרים כלים פחותים? ולכן סיים החפץ חיים את דבריו אל הנער, תשקוד מעתה על לימוד התורה הקדושה ואז תגדל לבסוף מן הסתם לת"ח ורב, וממילא יהיה מובן מדוע קבלת מהשי"ת את אותם 'כלים טובים' שניחונת בהם, כי באמת תלמיד חכם ורב נצרך לכאלה 'כלים טובים'.
​

(היא שיחתי ח"א – יד יוסף עמ' נ"ה)​

 

[גרינפלד]

כנהוג בעיירות השדה, החזיק ר' ישראל מאיר פרה בביתו, לשם אספקת חלב, וכך נזדמנו לפניו הלכות רבות בענייני נזיקין שמצא מקום להיזהר בהן. הוא בחר לכתחילה פרה כזו שאיננה מועדת להזיק, והוא עצמו היה מטפל בשמירתה בלילה, היה בודק תמיד אם הדלת סגורה כראוי שלא תצא ותזיק, וביום שנמסרה לרועה, היה מזהיר שישגיחו עליה שלא תדרוך ולא תרעה בשדות אחרים. פעם יצא לדרך ושכח לצוות את בני ביתו שיקפידו בשמירתה, ושלח שליח מיוחד להזהירם על כך.

באותה תקופה, עזב ר' ישראל מאיר לזמן ידוע את ביתו, וישב ללמוד בפרישות בעיר הסמוכה ווסילשוק. פעם הוא פגש עגלונים מראדין וביקש מהם למסור מכתב דחוף לאשתו. העגלונים שהיו סקרנים פתחו את המכתב ומה השתוממו לקרוא בו שהוא מזהיר את אשתו שלא תיתן לפרה לצאת ביום השוק לרחובות העיר, כי ביום זה עוברות שם הרבה עגלות של נכרים והפרה עלולה לאכול מהן קצת תבן או קש, והיות שבן נח אינו מוחל אפילו על פחות משווה פרוטה הם עלולים להיכשל בעוון גזל.
​

(קהילתנו)​

 

[גרינפלד]

פעם אמר החפץ חיים לרבי משה לנדינסקי, בא נלך עם עוד כמה רבנים ונצא להילחם ברוסיה! אמר רבי משה – שהבין כי החפץ חיים מתכוון ברצינות גמורה למה שהוא מוציא מפיו, והבין גם את הסכנה הגדולה שבדבר – רבי! אם יתנו לנו להיכנס לרוסיה יש סיכוי שגם ננצח, אבל יהרגו אותנו כבר לפני שנכנס לשם…

והח"ח הקפיד. נראה לך שאני לא מבין את זה?… נכון. יהרגו אותנו, אבל ככה תתבטל הגזירה ונזכה להציל שלש מיליון מאחינו בני ישראל הנמצאים ברוסיה. זו הדרך להילחם בשעת גזירת שמד.​

 

[גרינפלד]

בזמנו של מרנא החפץ חיים היו בעל ואשה הנשואים כבר שנים רבות, ולא זכו להיפקד בבנים ובבנות. שניהם הרבו לפנות לבורא עולם בתפילות ובדמעות על מנת שיזכו לפרי בטן, ואמנם תפילותיהם נענו ואכן זכו להיוושע ובשעה טובה נולד להם בן.

אבל דא עקא שמיד לאחר הלידה אבחנו הרופאים שהילד אינו כשאר הילדים אלא נולד עם מום בלב ובעיה רפואית קשה ללא יכולת החלמה. הרופאים בדקו וניסו, אבל לא מצאו תרופה לחולי זה. בני הזוג ניסו לפנות לעוד רופאים ולא התייאשו, אבל ללא הועיל.

לאחר זמן נודע להם שיש להם אפשרות להיכנס לברכה למרנא החפץ חיים שיברך את הילד שיהיה בריא, כיון שכבר נודע בצדקותו ובברכותיו, ואכן החליטו ללכת לחפץ חיים לבקש את ברכתו. כשהגיעו אליו אמר החפץ חיים לאשה: "דעי לך, יש סגולה גדולה של קבלת שבת מוקדמת, ולכן אם תקבלי על עצמך לקבל שבת מוקדם, ההכנות לשבת יסתיימו כבר בחצות יום, שולחן שבת יהיה ערוך לשבת, ואת בעצמך תקפידי להכניס את השבת יותר מוקדם מהרגיל, ומרגע של הדלקת נרות לא תעשי כל מלאכה, תראי ישועה!".

היא אכן קיבלה על עצמה את הקבלה הזו, וביום שישי הבית היה מוכן לשבת כבר מחצות יום, קיבלה את השבת כבר משעה מוקדמת המותרת על פי ההלכה, ומהרגע של הדלקת נרות הפסיקה מעשיית מלאכה, ומהשבת הראשונה מצבו של הילד השתפר ולאט לאט הבריא עד שמחלתו נעלמה כליל!
​

(שבת כהלכה)​

 

[גרינפלד]

מעשה שאירע בזמן ה"חפץ חיים" שהוכיח בדרך יחודית, שכדאי שנלמד ממנו: תלמיד ישיבה אחד נתפס מעשן בשבת בסתר ונעשה מזה רעש גדול, כיוון שלא היה מצוי באותה תקופה, שיהודי יחלל שבת. באו ל'חפץ חיים' ושאלהו מה לעשות עם הבחור, האם לסלקו מהישיבה או להשאירו?

הזמין החפץ חיים את הבחור לחדרו ודיבר עמו כ 10- דקות. הבחור יצא מחדרו של הרב כשהוא מתחרט ובוכה. איש לא ידע מה היה תוכן השיחה של החפץ חיים עם הבחור והעניין נשאר סתום זמן רב. לאחר שנים, סיפר אחד הרבנים החשובים את המעשה בפני הקהל, ובסיום דבריו אמר: "חבל מאוד שלא שאלנו את הבחור מה אמר לו החפץ חיים, כדי שנלמד ממנו כיצד לטפל בבחורים"!

בתום הדרשה התפזר הקהל מלבד יהודי מבוגר שנשאר באולם כשראשו מורכן על השולחן. ניגש הרב להקיצו כי חשב שהוא ישן, אך גילה להפתעתו שהיהודי מעולף. מיד שפך עליו מים וטיפל בו, עד ששבה רוחו אליו.

הרב שאל את האיש מדוע התעלף, שמא איננו חש בטוב, אך האיש השיב, שהרב גרם לו להתעלף כאשר סיפר בדרשתו על הבחור שהיה אצל החפץ חיים. תמה הרב ושאלו מה הקשר בין הסיפור אליו והשיב לו האיש, שהוא בעצמו היה הבחור שהרב סיפר עליו! הרב, שהתרגש מאוד, התחנן בפני האיש שיספר לו, מה באמת אמר לו החפץ חיים וכיצד הצליח להשפיע עליו.

ענה האיש ואמר: "כשנכנסתי אצל החפץ חיים, הוא לקח את ידי והחזיק בה בתמימות בשתי ידיו, הסתכל לתוך עיניי במבט של חמלה ואהבה רבה, התחיל לבכות ולומר: 'אוי, שבת קודש! אוי שבת"! כך בכה החפץ חיים במשך עשר דקות… באותם רגעים רעדתי וחשתי בזרם של קדושה שעובר בתוך גופי, פרצתי בבכי והתחרטתי מעומק הלב, על מה שעשיתי וקיבלתי עלי תשובה שלמה עד עצם היום הזה. לכן כשסיפרת את המעשה, התרגשתי מאוד, כי נזכרתי במעמד המרגש עם החפץ חיים ולכן התעלפתי".
​

(ברינה יקצורו)​