אלול כ"ד אלול - יום פטירת החפץ חיים (2 צופים)

[גרינפלד]

סיפר המגיד מוודיסלאב זצ"ל:

בימי אברכותו של מרן ה״חפץ חיים״ זצ״ל ניהלה הרבנית חנות מכולת, ועליה היה פרנסת ה׳׳חפץ חיים״. חשש ה״חפץ חיים״ שמא קופח אי מי, שמא הייתה טעות במדות ובמשקלות או פגם כלשהו בסחורה, והלכה היא: ״גזל ואינו יודע ממי גזל, יעשה בהם צרכי רבים״ (ביצה כט.). ואמרו שם ״מאי נינהו, אמר רב חסדא בורות שיחין ומערות״. ופירש רש״י: ״שמתכנסין בהן מים, ושותין מהן״. על כן חפר ה״חפץ חיים״ באר מכיסו, ומסר אותה לרבים.

פעם בעיצומו של חורף היה הקור עז כל כך עד שכל הבורות והבארות קפאו וגלד של קרח מנע את השאיבה מהם, רק באר אחת לא קפאה: הבאר שחפר ה״חפץ חיים״’ היה זה מופת, נס גלוי. והודיעו לו על כך בהתפעלות.

נענה ואמר: ״אכן, חסדי שמים!״ והסביר: ״הן חפרתי באר זו כדי שיהנו ממנה רבים, ובתוכם מי שאולי גזלתיו, ויתכפר לי. אך מה תועיל באר זו, אם כמעט לכל אחד יש באר בחצרו ובקרבת ביתו! מה עשה הקדוש ברוך הוא, גרם לכל הבארות שיקפאו, ומנע מבאר זו את הקיפאון. בעל כרחם יבואו הנגזלים וישאבו מים, ויהיה לי תיקון״…
​

(אוצר פנינים ועובדות – ״שיח זקנים״ ־ הובא ב״חפץ חיים החדש״ פרשת ויקרא)​

 

[גרינפלד]

מעשה היה עם הרב מפוניבז' זצ"ל, שקיבל נדוניא מכובדת מחמיו, וכעבור תקופה החל לעסוק בפעילות ציבורית. אמר לו חמיו, עם כל הכבוד לפעילות ציבורית חשובה ככל שתהיה, אני שילמתי את הנדוניא עבור חתן תלמיד חכם ויהגה בתורה יומם ולילה ולא עבור אחד שמקדיש חלק מזמנו כדי לדאוג לאחרים שילמדו גם הם.

החליטו החתן וחמיו לנסוע לראדין ולשאול את פיו של מרנא החפץ חיים זצ"ל, וכשהגיעו אליו היה זה בשעת בוקר מוקדמת יחסית. החפץ חיים קיבל את פניהם ופנה בשאלה: "כמה דפי גמרא כבר למדתם היום???", השיבו שרק עכשיו התחיל היום ועוד לא הספיקו…

נענה החפץ חיים ואמר להם: "אני כבר למדתי היום 400 דפי גמרא".

הרב מפוניבז' וחמיו הסתכלו זה על זה בתימהון גדול, הייתן שמרנא החפץ חיים מדבר דברי גוזמה חלילה? הרי פה קדוש זה מעולם לא הוציא דיבור אסור, ואיך ייתכן לומר שאדם אחד הספיק ללמוד 400 דפי גמרא בשעות בוקר מוקדמת?

מרנא החפץ חיים הסביר את עצמו: "זכיתי להנהיג אצלנו בישיבה שמיד אחרי התפילה, עוד לפני שהולכים לאכול ארוחת בוקר, כל בחור לומר לפחות דף גמרא אחד. אצלנו בישיבה יש 400 בחורים כ"י, ואם כן, התקנה שתיקנתי כבר הניבה היום לפחות 400 דפי גמרא".

כששמע חמיו של הרב מפוניבז' את דברי מרנא החפץ חיים, כבר לא היה צריך לשאול את השאלה שלשמה הגיעו, ואפשר לחתנו להמשיך בפעליו הכבירים, שלימים הביאו לכך שעולם התורה כולו מתבסס על אותה תחושת שליחות של הרב מפוניבז' שלא נח ולא שקט ותמיד עסק בזיכוי הרבים.​

 

[גרינפלד]

רבי יוסף שלמה כהנמן הגיע בעיירה ראדין, לביקור אצל הסבא קדישא, החפץ חיים. ביקור זה התארך לתקופה של יותר משנתיים ימים… ולא בכדי״.

"כשנכנסתי לחדרו, ביקשה הרבנית שאמתין מעט עד שהחפץ חיים יכנס לחדר. בעודי ממתין, שמעתי מן החדר הסמוך קול בכי קורע לב…

נזדעזעתי, מה אירע כאן? הבכיות התגברו, ופליאתי גברה; מה גם שלא ראיתי אצל הרבנית כל התרגשות.

פניתי לרבנית ושאלתי אם קרה משהו, והיא השיבה לי: ״יש אשה המקשה ללדת, וצריך לבקש רחמים בעדה!״

התרגשתי מאוד, עד שדמעות עלו בעיני; ועל אתר גמלה בלבי ההחלטה: ״לא אעזוב את המקום הזה.

אם החפץ חיים מסוגל להתייפח בבכיות כאלה על אש ההמקשה ללדת, לא אזוז ממנו!

״באותו מעמד שמע הרב מרבו החפץ חיים הסבר נפלא במה שנאמר במסכת גיטין (מז.) על ריש לקיש: ״כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא קרא אנפשי הועזבו לאחרים חילם״ [בעת פטירתו מן העולם השאיר ריש לקיש אחריו קב ש לכרכום, והוא הצטער על דבר זה והמשיל על עצמו את הפסוק: ועזבו לאחרים חילם – כלומר, במקום ליהנות מממונו בחייו, הוא משאיר אותו לאחרים] .

לכאורה, שאל החפץ חיים, אין הדבר מובן. מה רע בכך שמשאירים איזו ירושה לילדים, עד שצריך להצטער על דבר של מה בכך, שלא הספיק ליהנות ממנו?!

אלא, אמר החפץ חיים, ריש לקיש ידע להעריך את ערכו האמיתי של רכו שהאדם. האדם מקבל את רכושו מאת בורא העולם, כדי שזה ישמש לו לעזר ללימוד התורה ולעבודת השם. הרכוש המיותר – לא בחינם הוא בא לו. על כל פרוטה שיש לאדם, הוא מבזבז זמן ויגיעה. את הזמן המיותר הזה, את היגיעה המיותרת הזאת, היה יכול לנצל לעוד רגע של לימוד התורה, היה יכול לרכוש בהם עוד קצת יראת שמים – ועל כך נסוב צערו הגדול של ריש לקיש.

לאחר ששמע רבי יוסף שלמה את הדברים, גדלה התפעלותו עד מאוד. הוא ראה את הלב הגדול, שבוכה כילד קטן על צרותיו של הזולת; והוא שמע את הדקדוק של ניצול כל הזמן וכל הכוחות לתורה ולעבודת השם. ואכן, הוא נשאר ללמוד בכולל של החפץ חיים, יחד עם רבי אלחנן וסרמן, למשך שנתיים וחצי. כשהגיע לטלז', ביקש ממנו רבו, ראש הישיבה רבי אליעזר גורדון, למסור לו דברים ששמע מהחפץ חיים, ואז השמיע לו הרב את הדברים ששמע בעת ביקור והראשון.

התפעל רבי אליעזר מאוד, ושאל: האמנם כך אמר?

ענה לו הרב כהנמן: ״לא רק שאמר את הדברים; זה החפץ חיים בעצמו!"
​

(במחיצתם)​

 

[גרינפלד]

פעם אחת יצא לחפץ חיים לשבות בשב״ק בעיר שלא הכיר אותה. גם אנשי העיר לא הכירוהו וחשבו שהוא אחד מאותם משולחים שמוכרים את ספרי החפץ חיים ולא ידעו שהוא הוא החפץ חיים בעצמו.

ערב שב״ק הכניס את הכסף שהיה לו בכיסו אצל רב העיר, והפקיד אותם אצלו. כצאת השבת הגיע ה״משולח״ שמוכר את ספרי ״חפץ חיים״ אל רב העיר כדי להפרד ממנו, ויצא מן הבית. חשב הרב לעצמו – כנראה שהיהודי הזה שכח שהפקיד אצלי כסף בעש״ק, איזה רחמנות! נראה שהוא שלומיאלי ועני, ויש לו בטח אשה עם ילדים שצריך לפרנסם, ואם בכל מקום הוא שוכח את כספו שמרויח ממכירת הספרים, מה נשאר לו למחייתו?…

ואם כך הוא הדבר – חושב הרב בלבו – אתן לו ללכת לאכסנייתו ואראה האם הוא יזכר שהפקיד אצלי כסף…הרב מביט אחרי ה״משולח״ ורואה הוא שמתיישב על עגלתו בזריזות [החפץ חיים היה עושה כל דבר בזריזות, והיה מדגיש את זה כל פעם באומרו: ״כהנים זריזים הם״…], ובעל העגלה מסיע את עגלתו במהירות. כשראה זאת הרב חשב לעצמו, שעכשיו כבר מוכרח אני לרדוף אחריו ולהזכירו שהשאיר בידי פקדון, ומיד יצא מביתו והתחיל לרדוף אחרי העגלה של החפץ חיים, והרב חושב לעצמו, אולי כשה״משולח״ ימשיך עוד קצת בדרכו, הוא יזכר שהשאיר אצלי פקדון, הרי רחמנות הוא עליו ועל בני ביתו, מי יודע אצל כמה אנשים הוא כבר שכח את כספו!…כשראה הרב שהוא ממשיך בנסיעתו ולא נעצר ולא נזכר שהשאיר אצלו כסף, התחיל הרב צועק בקול לעבר עגלתו של החפץ חיים, שיעצרו את העגלה וימתינו לו.

כשהבעל עגלה ראה שרב העיר צועק לעברו וקורא אליו שימתין לו, הוא מיד עצר את הסוסים והעגלה, ורץ לקראת רב העיר ושאלו, אם הרב רוצה להצטרף אליהם בנסיעתם?…

'לא' השיב הרב, הנוסע שלך השאיר אצלי פקדון של כסף בעש״ק, האם הינך זוכר פנה הרב ל'משולח'?

– בודאי אני זוכר! – ענהו החפץ חיים.

– א״כ למה לא הזכרת לי בעת שנפרדת ממני שאני חייב להחזיר לך פקדון? שאלו הרב.

– ענהו החפץ חיים: מכיון שכשמסרתי לך את הפקדון היה עש״ק, ועדים לא היו שם כשמסרתי לך את הפקדון [וע״פ דין אסור להלוות או להפקיד כסף אצל מישהו ללא עדים, ואחד שעובר על כך הוא עובר על הלאו של ״לפני עור לא תתן מכשול״], ומשום כך חשבתי להקנות לך את הכסף בתורת מתנה…

כששמע הרב תשובה זו הוא השתומם, ומיד הבין שיש לו כאן עסק עם יהודי לא פשוט, ואמר לו הרב על אתר: אם כך, אני מחזיר לכם את הכסף במתנה…

אמר לו החפץ חיים, אני איני לוקח מתנות! שונא מתנות יחיה…

כאן מצא לו הרב עצה: הוא זרק את הכסף והפקירו, והחפץ חיים זכה בזה מן ההפקר…
​

(מאיר עיני ישראל)​

 

[גרינפלד]

באחת משבתות הקודש לפנות ערב -מספר הרב לייזרובסקי- נכנסתי לבית החפץ חיים, לשמיעת שיחתו הקבועה שהיה נושא בשעה זו מדי שבת בשבתו. לידו ישבו שני ראשי הישיבה, רבי נפתלי טרופ ורבי משה לנדינסקי [וכשהרב לייזרובסקי מזכיר את שמותיהם גופו רותת מחרדת הקודש].

הבית היה מלא בבחורים, כך שהוכרחתי לעמוד ולשמוע את דברי החפץ חיים, וכך אמר מתוך עגמת נפש ועצבות גדולה: רבש״ע! אינני יודע מהיכן לוקחים כל כך הרבה כפירה בעולם. כל כך הרבה כפירה! והמשיך לשוחח בענין זה.

כששמע את דבריו אחד מראשי הישיבה שישב בשולחן, דומני שהיה זה רבי משה לנדינסקי זצ״ל, השיב ואמר: מה הוא הפלא? הלא משה רבינו עלה לשמים לארבעים יום בלבד, מיד לאחר מעמד הר סיני, והנה כבר עשו עם ישראל את העגל! הרי שבועות אחדים קודם לכן היו במדרגה של "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראות הנבואה", ואפילו עוברים במעי אמן פתחו פיהם בשירה "זה אלי ואנוהו", וכעבור ארבעים יום בלבד ממעמד הר סיני עשו עגל, האם אנו יכולים להשיג זאת? שאל ראש הישיבה את החפץ חיים והמשיך – היום אנו כבר רחוקים הרבה יותר ממרחק של ארבעים יום ממעמד הר סיני… אנו במרחק של אלפי שנים מאותה התגלות אלקית של "אנכי ה׳ אלקיך" שהיתה לעיני כל ישראל בהר סיני, וככל שמתרחקים הדורות הרי שהאמונה נחלשת יותר ויותר. זו הסיבה והתשובה מהיכן נלקחת כל כך הרבה כפירה, סיים ראש הישיבה את דבריו.

אוי! – קרא החפץ חיים לכששמע את הדברים – אוי! הרי אתה כל כך מליץ טוב על כלל ישראל! לך בכוחך זה ותציל את העולם…
​

(מאיר עיני ישראל)​

 

[גרינפלד]

מרנא החפץ חיים – סבא קדישא הוצרך ביום מן הימים לבוא אל עיר הבירה מוסקבה לרגל צרכי הישיבה בראדין, הוא התעתד לבוא עם פמלייתו למספר ימים ולהשתכן אצל אחד מתלמידיו. עוד קודם ביאתו העירה שלח החפץ חיים מכתב לבעל האכסניה על יום ושעת הגעתו לעיר, בסיום המכתב הוא ביקש מתלמידו שישמור את דבר בואו בסוד לבל יבואו קהל גדול לקבלו בתחנת הרכבת.

כשהגיע חפץ חיים ואכן רק אחדים בודדים קיבלו את פניו הביע את שביעות רצונו מקיום בקשתו. התלמיד בעל האכסניה שביקש לכבד את רבו שאל אותו בהכנעה: ילמדנו רבינו – תורה היא וללמוד אני צריך, הלא בקבלת פנים אותה תכננו לערוך כאן ישנה זכות גדולה וקידוש ה' וכן חינוך הבנים לכבודה של תורה ומדוע מנע רבינו מאיתנו זכות זו?

בת שחוק עלתה על פניו הקדושות של החפץ חיים והוא השיב לו באריכות.

מניח אני שוודאי אדם אמיד ומכובד כמוך לא מוותר על אכילת קוגל לכבוד שבת קודש, ורעייתך עם המשרתות עמלות יחד עם שאר מאכלי השבת להכינו בטוב טעם ודעת 'מערב מזמינים'…

מה לדעתך יקרה אם בערב שבת בשעות הצהרים עת יוצא הקוגל מהתנור חם ומדיף ניחוח ערב תיכנס בכבודך אל המטבח ותבקש מרעייתך להגיש בפניך את תבנית הקוגל המוכן לכבוד שבת בכדי שתוכל לאכול אותו עם אורחיך לארוחת הצהרים?…

הלא וודאי שהיא תסרב ותציע בפניך שאר מאכלים ערבים וטעימים, רק לא את הקוגל המוכן לשבת, יען כי זה מאכל המוכן לכבוד שבת ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, אבל אם תאכל בערב שבת לא יישאר מה לאכול בשבת…

כן הוא בדיוק נמרץ נושא הכבוד בעולם הזה עליו החמירו חז"ל הקדושים יותר מכל המידות האחרות באמרם "מאד מאד הוי שפל רוח". לא הסתפקו חז"ל ב'מאד' אחד אלא כפלו את הלשון בכל הנוגע למידת הכבוד. הסיבה היא כיון שבשונה משאר התאוות הרי שהכבוד הוא סוג של תאווה רוחנית, אין הנאה גשמית לגוף מכבוד. ההנאה הרוחנית שייכת היא לעולם הבא ומי שמקבל כאן כבוד בעולם הזה נחסר לו ממש מחלקו בעולם הבא ע"י הנאתו בעולם הזה מהנאה רוחנית של תאווה אסורה.

הרי זה ממש לאכול את 'הקוגל' של עולם הבא בעולם הזה… כל טיעון שתטען למה לערוך לי קבלת פנים ושאר ענייני הכבוד לא ישוו בעיני ביודעי שבכבוד הזה אני אוכל את חלקי לעולם הבא בהאי עלמא דשקרא.

תסכים איתי, סיים החפץ חיים בחיבה, שלא שווה לאכול כאן את הקוגל הזה אלא לשמור אותו לעלמא דקשוט, שם שכר המצוות הוא לאין ערוך ועין לא ראתה גודל ושיעור השכר שלהם. לא שווה 'לבזבז' את זה כאן על קבלת פנים מפוארת ככל שתהיה…​

 

[גרינפלד]

סיפר רבי חיים סטוצ'ינר מעשה שהיה עם רבי חיים עוזר שעמד ליד ה"חפץ חיים", ולידם עמד בן אדם שלישי.

פנה רבי חיים עוזר אל היהודי השלישי ושאל אותו כשהוא מצביע על "החפץ חיים": "ר' איד, אתה יכול לומר לי על יד מי הוא עומד?"

ענה הלה בפשטות: "הוא עומד על ידינו".

"לא!", אמר רבי חיים עוזר, "ה'חפץ חיים' אינו עומד לידינו אלא ליד הקב"ה! הוא חי בכל עת ובכל רגע עם הבורא ואינו מסיח דעתו ממנו!"​

 

[גרינפלד]

שמעתי מהמשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א, מעשה נפלא אודות מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, אותו שמע מאדם שהיה נוכח במחיצתו באותה שעה:

בעת זקנותו של ה'חפץ חיים' הוא היה רכון פעם על גמרתו בהיכל בית המדרש והיה ניכר על פניו כי הוא טרוד בדבר תורה. לפתע שמעוהו ממלמל לעצמו: "רשע! גם את זה אתה רוצה למנוע ממני…" וקם בזריזות לכוון הארון, לקח ספר מסוים שנצרך ללימודו ושב למקומו.

ה'חפץ חיים' ידע מהי הדרך להילחם עם היצר, הוא הבין שאם יתפתה להקשיב לעצותיו, יתערבו כאן שיקולים והרגשים שונים של עצלות וחולשה. לכן נהג בהתאם. ראשית התנער מהעצלות שביקש היצר להכשילו בה, ובשארית כוחותיו התרומם ממקומו ליטול את הספר מהארון.

רבי דן הוסיף על כך הרגש נפלא שמכאן נוכל ללמוד עד כמה מנסה היצר להכשיל את האדם בכל דרך ובכל אופן העומד לרשותו. הרי ה'חפץ חיים' היה מרא דכולא תלמודא, אשר גם אם לבסוף לא היה מתגבר לקום לקחת את הספר מהארון, מן הסתם היה מסתדר גם בלי זה על סמך זכרונו האישי, אלא שהיתה חסרה לו מעט בהירות, בכך שלא היה רואה את הדברים בכתובים.

אך גם את זאת, את מעט הבהירות שהיתה נוספת לו אם היה רואה את הדברים מאירים מתוך הכתב, ביקש היצר הרע למנוע ממנו. גם על דבר כה קטן ושולי מנסה היצר הרע להילחם עם האדם בכל כוחותיו. משום שכל פעולת כשלון שמצליח היצר להכשיל בה את האדם, אפילו הפחותה והקטנה ביותר, עבורו זהו רווח עצום!

במשפחתינו מסופר על הסבא, מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, כי בהגיעו לגבורות, וכבר נמנה אז בין גדולי ומאורי הדור ומקברניטי היהדות החרדית בארץ הקודש, נאנח לרגע קט ואמר: "אוי! כבר עברו שמונים שנה ועדיין אינני יודע ללמוד…"

אולם כעבור רגע כמימרא התעשת, לבש כוחות מחדשים ואמר: "נו, הרי אפשר להתחיל ללמוד מהרגע!"

גם בגיל שמונים אין מתיאשים, אם עדין אין יודעים ללמוד, אז מתחילים כעת, בזה הרגע. בתקיפות, בלי פשרות ובלי הנחות.

אלו הן דוגמאות קלות כיצד גדולי ישראל התמודדו עם יצרם, וכיצד אכן זכו להגשים את רצונותיהם. את ההתנערות הראשונה עשו מעצמם, את השאר הם סמכו בלב רגוע ובוטח על הקדוש ברוך הוא שישלים את חלקו, ואכן הם זכו שהוענק להם משמים שפע מיוחד וסיעתא דשמיא להצליח.
​

(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')​

 

[גרינפלד]

סיפור מפורסם על אותו גביר שביקר בביתו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, וראה שביתו כמעט ריק מרהיטים, והמעט שישנם, ישנים ורעועים. שאל הגביר את ה'חפץ חיים': "רבינו! היכן הרהיטים שלך?", "והיכן שלך?" – השיב לו ה'חפץ חיים' בשאלה. "שלי?" – התפלא הגביר – "בביתי!", "ומדוע אינן איתך כאן?" – המשיך ה'חפץ חיים' לשאול את הגביר. "מדוע אני צריך אותם כאן? אני רק בדרך…" השיב הגביר. "גם אני רק בדרך" – ענה לו ה'חפץ חיים' – "בעולם הזה אנחנו בדרך לעולם הבא…"​

 

[גרינפלד]

מספרים שפעם יצא הרב מפוניבז' למסע בקהילות ישראל, ולפני שיצא לדרך הוא נועץ במרנא החפץ חיים זצ"ל, על מה כדאי לו לדבר בדרשות שהוא עתיד להגיד בכל מקום ומקום, האם יש איזה עניין שכדאי לעורר כי השעה צריכה לכך וכדו'.

נענה מרנא החפץ חיים ואמר לו: "תגיד לציבור בכל מקום שאתה מגיע, שלעשות 'תשובה' זה דבר קל. מאוד קל!".​

 

[גרינפלד]

מספרים שה"חפץ חיים" זצ"ל קרא פעם לחלבן של העיר ראדין ולחש באוזניו: "אני שותה את החלב שאתה מוכר לנו, ואני מרגיש שאתה מוהל אותו במים. יש במעשה זה משום גזל, שעוונו חמור מאד. אנשים משלמים לך על חלב, ועליך לתת להם מאה אחוז חלב". החלבן קיבל על עצמו את התוכחה והחל לספק חלב טהור, וזאת כמובן בלי תוספת מחיר.

כעבור כמה שבועות החלבן בא ל"חפץ חיים" ואמר לו: "התושבים מתלוננים ואומרים לי שהחלב בתקופה האחרונה פחות טעים, והם רוצים את החלב הקודם"…

אמר ה"חפץ חיים": "מה פשר הדבר? הרי הביאו להם חלב הרבה יותר טוב, בלי תערובת של מים? אין זאת אלא שביד האנשים יש ממון לא כשר, אותו השיגו בגזל או במרמה. אנשים שמשיגים את כספם בגזל או בשקר – לא יכולים ליהנות מדבר אמיתי. הם נהנים רק מגזל או משקר. טעים להם רק חלב מהול במים ואם כך אתה יכול לתת להם חלב כזה, כי זה בדיוק מה שהם צריכים"…​

 

[גרינפלד]

כתב ה"משנה ברורה" (סימן רע"ב סעיף ו' בביאור הלכה ד"ה "מקדשין עליו ") להלכה, כי אדם אשר המעות מצויות בכיסו ייטיב לעשות, אם יחמיר וירכוש יין הראוי לברכת "בורא פרי הגפן" לכל הדעות. אולם, כל אדם רשאי לסמוך על השיטות הסוברות כי די במשקה אשר מעט יותר משישית ממנו הוא יין.

זהו, איפוא, פשר ההודעה המופיעה על בקבוקי יין רבים: "ראוי לברכת בורא פרי הגפן לפי דעת מרן הבית יוסף". לו ניתן היה לדייק מעט, ראוי היה לכתוב – "ראוי לברכת בורא פרי הגפן לפי דעת המחמירים בדעת הבית יוסף"… שהרי לשיטת ה"משנה ברורה", ה"בית יוסף" לא נקט בשיטה שונה מזו של הרמ"א.

לסיום ראוי להדגיש, כי לכל הדעות, יין שפג טעמו בעקבות מזיגתו במים, אינו נחשב יין, וברכתו "שהכל נהיה בדברו". כל הנדון הוא כאשר טעמו של היין נותר על כנו.

למעשה, על המבקש בימינו למזוג מים ביין או במיץ ענבים לוודא, ראשית לכל, את כמות המים שניתנה בבקבוק על ידי יצרן היין, ולאחר מכן לשער בבטחה, כי גם לאחר הוספת המים על ידו ישאר במשקה טעם יין, אלא שדבר זה מומחים בלבד יכולים לשערו.

מעניין לציין כי בספר "החפץ חיים – חייו ופעלו" (ח"א עמ' ר"ז) מסופר, כי כאשר רבינו ה"חפץ חיים" זצ"ל שמע שאחד מגאוני דורו, רבי חיים אריה לייב מישקובסקי זצ"ל, רבה של סטוויסק ובעל שו"ת "פני הארי החי", נוטה להחמיר בסוגיה זו (עיי"ש סימן ל"ח), "לא התרשל ה"חפץ חיים", ונסע בעצמו סטוויסקה, כדי לשכנע בנימוקיו את גדול המקום.

ברם, ר' חיים אריה לייב עמד בתוקף על דעתו, כי בנוגע לקיומו של דין יש לחפש את הדרך הבטוחה כדי לצאת ידי כל הדעות. נענה לו ה"חפץ חיים" לבסוף ואמר: אך לא כל יהודי

הוא רבה של סטוויסק, שמשתכר ב"ה עשרים וחמשה רובל לשבוע, ויכול להרשות לעצמו לקנות יין מהודר לקידוש. ומה יעשה יהודי עני ברצותו אף הוא לקדש על היין כדי לקיים זכרהו על היין?".
​

(מאורות הדף היומי)​

 

[גרינפלד]

שמעתי פעם מרבי לייב ברון זצ"ל, שלמד בליטא, בראדין, אצל רבי אלחנן, ונפטר כשהוא קרוב לגיל מאה. הוא אמר פשט בפסוק על פי סיפור שהיה עם ה"חפץ חיים" זצ"ל:

בתחילת דרכה של ישיבת ה"חפץ חיים" בראדין למדו בבית הכנסת שבעיר. אחר כך, כשהתרבו הבחורים וזה הפריע לבעלי הבתים, החליטו שצריך לבנות בית מדרש עבור הישיבה.

לבנות בנין לבית מדרש עולה הרבה כסף, ולגייס כסף זה זמן, וזמן זה גמרא, אפשר ללמוד בזמן הזה, ובפרט יהודי גדול כמו החפץ חיים, שכל כך חס על זמנו היקר. אבל בלית ברירה החליט החפץ חיים שעליו לצאת לגייס כספים.

בעיירה קטנה ליד ראדין גר יהודי יקר שקראו לו רבי משה גרוברקופ, שהיה חֲשׂוּךְ בנים, והיה אדם אמיד. היו לו חסכונות מכל החיים. הוא פנה לאשתו ואמר לה: "שמעתי שהחפץ חיים רוצה לבנות בית מדרש, והרי לקבר לא לוקחים שקל. יש לנו כסף, נבנה אנחנו את כל בית המדרש". ואשתו הסכימה לדבריו. הוא נסע מיד לחפץ חיים ואמר לו: "יש לי בשורה לרבי. לא צריך לגייס כספים. אני נותן את הכל!

הוא היה בטוח שהחפץ חיים יוציא "לחיים", יעשה ריקוד, ויגיד "נשמת". אבל "כי לא מחשבותי מחשבותיכם נאום ה'". אמנם את הפסוק הזה אומר הקב"ה, אבל אנחנו גם לא יודעים מה הן מחשבות של דעת תורה. ה"חפץ חיים" חי בעולם אחר.

תפס ה"חפץ חיים" בידיו הקדושות את ידו של רבי משה ואמר לו: "רבי משה, איך אתה מעלה על דעתך כזה רעיון? התורה שייכת לכלל ישראל! יש אנשים שלא זכו ללמוד בצעירותם, למשל כאלו שהיו צריכים לעזור בבית מפאת קושי הפרנסה. אחרי יום עבודה הם היו הולכים לשיעור ונרדמים מיד. הזכות שיש להם בתורה היא על ידי שתהיה להם בבית קופה של ישיבת ראדין. כל יום יכניסו שם פרוטה ויהיה להם חלק בתורה. אתה רוצה לקחת מהם את הזכות הזאת? שהכל יהיה שייך למישהו אחד? אי אפשר לעשות את זה!"

וצריך לדעת כמה הזמן של החפץ חיים היה יקר. היתה לו ספריה קטנה מאד, כשהוא היה צריך לכתוב את המשנה ברורה הוא היה לוקח ספרים בהשאלה. תלמיד חכם גדול אחד שאל אותו: איך גברא רבא כמו החפץ חיים כמעט אין לו ספרים? השיב לו החפץ חיים: "אתה מתפלא על הספרים שאין לי, ולי יש צער על מעט הספרים שכן יש לי! כל ספר עולה כסף, וכסף זה זמן, וזמן זה תורה".

אתם מבינים מה זה בשביל ה"חפץ חיים" הצעה כזו שהציע לו רבי משה גרוברקופ? הצעת יהלום! הכל על חשבונו, וה"חפץ חיים" לא יצטרך לסגור את הגמרא אפילו לרגע! אבל ה"חפץ חיים" אמר: "לא! התורה שייכת לכלל ישראל!"

אך בזה לא תם הסיפור. היהודי לא ויתר. הוא אמר לחפץ חיים: "אני רוצה לתבוע את הרבי לדין תורה! היעלה על הדעת, יהודי רוצה לתת ולא מקבלים ממנו?!"

למי הולכים? לרבם של כל בני הגולה. השניים נסעו לוילנא, לרבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, והרצו לפניו את טענותיהם, ורבי חיים עוזר פסק שמצד אחד החפץ חיים צודק: התורה שייכת לכלל ישראל. אולם מצד שני גם רבי משה גרוברקופ צודק: יהודי רוצה לתת לתורה ולא לתת לו? אשר על כן, צריכים לעשות פשרה! הכיצד? אמר רבי חיים עוזר: "היהודי יתן את כל קיר המזרח וארון הקודש, וכל שאר הכתלים יהיו לכל כלל ישראל".

כך שמעתי מרבי לייב ברון זצ"ל שאמר שהוא זוכר שהיה כתוב בראדין על ארון הקודש: "נדבת הנדיב רבי משה גרוברקופ וזוגתו הצדקנית".

כשחזרו, אמר רבי משה לחפץ חיים: "רבי! דין התורה נגמר. עכשיו אני רוצה ברכה". והחפץ חיים בירך אותו שיזכה לאריכות ימים, וכך היה.

אמר רבי לייב ברון: יכול להיות שזה מה שהתורה מרמזת כאן בפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – יבואו כמה גבירים, אחד יגיד אני נותן את הארון, הכפורת והכרובים. אחד יגיד אני נותן את המזבחות. אחד את השולחן, ואחד את הקרשים והאדנים. והנה, יש את כל המשכן. אומר הקב"ה למשה: המשכן שייך לכלל ישראל. "מאת כל איש" – כל ישראל יחד, "אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי".
​

(רבי אליהו דיסקין שליט"א – נאה דורש)​

 

[גרינפלד]

ה"חפץ חיים" זצ"ל זכה להיות רבן של כל ישראל בכל המובנים. רבי חיים עוזר גרודזי'נסקי זצ"ל אמר, שהמספר סיפור מה"חפץ חיים" על שולחן שאכל עליו, יוצא בזה ידי חובת אמירת דברי תורה על השולחן, משום שכל סיפור על ה"חפץ חיים", כל דיבור שיצא מפיו הקדוש, מחושבן עם איזושהי הלכה.

אתן דוגמא: יש סיפור ידוע על ה"חפץ חיים", שהעוילם מספר אותו בצורה אחת, והרב מבריסק סיפר אותו בשינוי קטן, כך שמעתי ממקור ראשון ממי ששמע מהרב מבריסק זצ"ל, וזה הופך את הסיפור למוסמך יותר:

מעשה באדם שבא ל"חפץ חיים" וביקש לפרוט שטר של מאה רובל לשני שטרות של חמישים. ה"חפץ חיים" נתן לו את שני החמישים, והלה נטלם וברח, מבלי לתת ל"חפץ חיים" את השטר של המאה. פשוט גנב.

ה"חפץ חיים" רדף אחריו, וכפי שהעוילם מספר, קרא לעברו "מחול לך", כדי להסיר ממנו את איסור הגזל. כדי להינצל מהאיסור לא די שהנגזל ימחל לגנב במקומו, מבלי שהגזלן ישמע מפיו את דבר המחילה.

אמנם, הסיפור האמתי, וכפי שסיפרו הרב מבריסק, הוא שה"חפץ חיים" רדף אחריו וקרא לעברו "הפקר!"

למאי נפקא מינה?

אומר הרב מבריסק: אם ה"חפץ חיים" היה אומר לו רק "מחול לך", אמנם היה מנקה אותו מאיסור גזל, אבל עדיין היה נותר עליו איסור "לא תחמוד", שהרי הוא חמד את כספו של ה"חפץ חיים". אבל כיון שאמר לו "הפקר", הציל אותו גם מאיסור "לא תחמוד", משום שאיסור "לא תחמוד" נאמר רק על "בית רעך" ואין איסור לחמוד בית של הפקר.

הוא אשר אמר רבי חיים עוזר: כל מילה של ה"חפץ חיים" מדוקדקת ומחושבנת עם ההלכה.
​

(רבי יצחק קולדצקי שליט"א– נאה דורש)​

 

[גרינפלד]

סיפר הר"ר זונדל גולדבורט הי"ו, שלמד חמש שנים בראדין את אשר שח לו בחור אחד מהישיבה, שבהגיע זמן חובת התייצבותו לגיוס נכנס לחפץ חיים וביקש ברכה. הח״ח לא ענה לו מאומה. הבחור לא ידע מה לעשות כעת, ושמשו של החפץ חיים ר' לייב סלונימע'ר (-הרה״צ לייב ברוידא זצ״ל) שנכח במקום אמר לחפץ חיים: רבי, הוא בן תורה הלומד בישיבה ורוצה ברכה. אולם החפץ חיים נשאר מעוטף בשתיקתו, ושוב חזר רבי לייב על הבקשה כמה פעמים, והחפץ חיים עדיין שותק.

הבחור כבר התייאש ועמד ללכת, כשלפתע אמר הח״ח לשמשו – ״יהיה טוב. וכי מה אתה חושב, שכל אחד שלוקחים אותו לצבא הולך להלחם?״

יצא הבחור מאת פני הח״ח, וכעבור זמן מה נלקח לצבא, לוילנא. והנה לשלטונות הצבא היה מכסה קבועה של חיילים שהיו צריכים ואמורים לגייס, וכשספרו אותם באותה פעם התברר להם כי יש כמה מיותרים.

על אתר שחררו את המיותרים, ולמותר לציין שבחור זה היה ביניהם, כשבמוחו מהדהדים מילותיו של רבו הקדוש: ״וכי מה אתה חושב שכל אחד שלוקחים אותו לצבא הולך להלחם״?
​

(מאיר עיני ישראל)​

 

[גרינפלד]

הגה"צ רבי אשר רבינסקי זצ"ל מתלמידי הישיבה דראדין סיפר, שבעודו מתגורר בחו"ל הקים תלמוד תורה עוד בחיי החפץ חיים, ולאחר תקופת מה נקלע המוסד למצוקה כספית גדולה בעידן הימים ההם, והחליט ליטול בידו מחוסר ברירה מקל נדודים להתדפק על דלתות נדיבים.

קודם צאתו למגביתו, נכנס אל הקודש פנימה לרבו החפץ חיים ושאלו מה הוא יכול לומר לנדיבים כדי שישתכנעו להרים תרומתם לתלמוד תורה? נענה מרן החפץ חיים ואמר לו: 'תאמר להם, כי הנה אנחנו הרי עדים לירידת הדורות הגדולה שיש מדור לדור באופן מבהיל, מתנאים לאמוראים ומהם לרבנן סבוראי גאונים ראשונים אחרונים, והירידה עד לדורנו היא לאין שיעור, וכאמרם ז"ל אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו', אבל תאמר להם שבדבר אחד ויחיד אין ירידת הדורות והוא נשאר כבימים ראשונים וקדמונים, והוא תינוקות של בית רבן, אותו הבל פיהם של תינוקות אלו שלא טעמו טעם חטא נשאר הבל פה זך וטהור כמו זה של התשב"ר בימים קדמונים, ובפרט זה לא היו הימים הראשונים טובים מאלה, תתארו לעצמכם נדיבים, אמר הח"ח לר' אשר שיגיד להם, תתארו לעצמכם שאתם מרימים תרומתכם לחיידר בו לומדים אביי ורבא בילדותם בהבל פיהן של תשב"ר שלא טעמו טעם חטא. (מאיר עיני ישראל' ח"ב מפי בעל המעשה כפי ששמעו ממנו הרב משה יקותיאל שושן זצ"ל)​

 

[גרינפלד]

האדמו״ר רבי ישראל אלתר זצ״ל מגור, סיפר מעשה מהחפץ חיים זצ״ל, שהיה מכתת רגליו מעיר לעיר ומקבץ תרומות -הוא עצמו – למען הישיבה בראדין.

פעם אחת שאלו עשיר אחד, לכמה מעות הוא זקוק, ונקב החפץ חיים בסכום שהוא שואף לגייס. אמר לו העשיר, אתן לכם את כל הסכום ולא תצטרכו להתבטל מתלמוד תורה.

סירב החפץ חיים לקבל מידיו והשיב: ׳לא עצם הכסף בלבד חשוב כאן, אלא רצון הלב והזכות להיות מתומכי אורייתא. הלא הבריאה כולה קיימת רק בשביל התורה. אלמלא התורה הקדושה, חוקות שמים וארץ לא שמתי.

אתבטל איפוא מתורה שלי – סיים החפץ חיים – על מנת שיהיה לרבים מאחינו בית ישראל, חלק וזכות בקיום התורה הקדושה והבריאה". הלא "עץ חיים היא למחזיקים בה", לא אוכל בשום אופן לקחת הכל מידכם ולשלול הזכות מכל האחרים".
​

(מאיר עיני ישראל – "פאר ישראל" ח״ב עמי רמ״ט, מרשימות רבי משה לודמיר, יעו״ש)​

 

[גרינפלד]

בספר "הצדיק הרב שלמה" אודות רבי שלמה בלוך, מתלמידי ה"חפץ חיים", מסופר כי רבי שלמה שלל מכל וכל את השמועה שה"חפץ חיים" עשה סעודה בהגיעו לגיל שבעים, ואמר כי זהו שקר גמור, שכן זו לא היתה דרך עבודתו של ה"חפץ חיים" ולא דרכה של היהדות.

כששאלוהו האם שמע אי פעם מפי ה"חפץ חיים" על גילו, ענה שה"חפץ חיים" היה מקפיד מאד שלא לדבר על כך כלל.

בעל ה"אדרת" כותב הקשר לכך: "אכן בכל לבי כעסתי על המברכים, שברכוני ליום הולדתי לשמחני בו. ומרגלא בפי מעודי, שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים רק בלידת פרעה בלבד, ודבר זה אינו לרוח עם קדוש המקובל אצלנו. והרי נוח לו שלא נברא משנברא, ואם כן למה שנשמח ביום הולדתנו, בטרם ידענו שהועלנו בבריאתנו?!"

ולאחר מכן הוסיף: "רק צדיקים יכולים לשמוח כדבר התוספות (עבודה זרה ה ע"א) אבל מה אנו ומה חיינו ומה מעשינו ומה צדקותינו?!"

כמו כן – ממשיך הכותב בספר "הצדיק רבי שלמה" – הורה ה"חפץ חיים" להימנע מפרסום גדול על טובותיו המרובות של הקב"ה, וכך הורה לעשיר אחד, שהזדמן להתארח בביתו, והבחין כי הלה ערך סעודה גדולה, שבה התבטא כי ה' ברכו בכל טוב, ומאומה לא חסר לו.

אם רוצה אתה להודות להקב"ה – אמר לו ה"חפץ חיים" – עליך להודות לו בינך לבין עצמך ולא באזני אחרים.

ואכן, לא חלפו ימים רבים, ובאו חיילים ובזזו את כל רכושו, כשבמנוסתו הוא נוטל מספר שטרות חסרות ערך.

שכן כך כותב בעל ספר החסידים (סימן תקל) וז"ל: "ויש בעבור דברי פה בגאות, שנאמר ה' מוריש ומעשיר, וכתיב 'אל תרבו תדברו גבוהה יצא עתק מפיכם'".​

 

[גרינפלד]

והיה כל מוצאי יהרגני וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו" (בראשית ד, יג-טו)

פשוטו של מקרא – קין פחד שיהרג ע"י כל מוצאו, ולכן הקב"ה לקח אות משמו (אות ה') ושם על מצחו של קין כשמירה –לבלתי הכות אותו כל מוצאו (רש"י).

אך במדרש מובא פירוש נוסף ומעניין וזאת נראה מהסיפור והעדות שהעיד תלמידו של הגה"ק בעל החפץ חיים זי"ע – הגאון רבי משה יאיר אלכסנדרוב זצ"ל בספר "מאיר עיני ישראל":

דרכו של החפץ חיים היה בימי חודש אלול להתבונן בעולמו ולערוך חשבון הנפש על מעשיו בהתעוררות, ולפעמים היה בוכה ומתמוגג בדמעות. במוצאי שבת אחד שלפני הסליחות הראשונות שמעתיו מוכיח את עצמו בבכי וצעקה:

"ישראל מאיר! האם אינך מכיר טובה וחסד להקב"ה, שנתן לך שכל ובינה לסדר את הספר "חפץ חיים"??

האם מכיר הנך טובה על זה שהעולם לומד בספר "חפץ חיים"??

אם אינך מכיר זאת, הרי טרם הגעת למדת טובה שיש לו לכלב!"…

בבוקר – המשיך וסיפר תלמידו הנ"ל אזרתי אומץ, ושאלתי את החפץ חיים ביאור לדבריו האחרונים, והשיב לי: התורה מספרת "וישם ה' לקין אות", ואיתא על זה במדרש: "ר' אבא אמר 'כלב' מסר לו", טעם הדבר לפי המסופר שם, שהבל היה גבור מקין והתגבר עליו הבל תחילה והפילו ארצה להמיתו, והתחנן קין לפני הבל שירחם עליו ולא יהרגהו, ולאחר שהניחו קם עליו ויהרגהו. רואים אנו שקין היה לקוי במדת "הכרת טובה", שלא זכר חסד אחיו שחמל עליו כשהיה מסור בידו. והנה ידוע שהכלב מדתו להכיר טובת בעליו עמו בספקו מזונותיו המועטים, ועל כן הוא נאמן לבעליו ושומרו ביום ובלילה. ולפיכך מסר הקב"ה לקין 'כלב', שילווהו תמיד ויזכירהו מדת הכרת טובה…

ומכאן – המשיך החפץ חיים והסביר לתלמידו: לכל אדם לזכור תמיד טובת מיטיבו ולהכיר טובה להקב"ה על חסדיו עמו, שאם לא כן הרי הכלב כבר עדיף ממנו בזה…
​

(גליון פנינים)​

 

[גרינפלד]

הרב קלור מבני ברק התגורר בילדותו בוילנא, ירושלים דליטא. הוא סיפר שיום אחד הגיע ה"חפץ חיים" זצ"ל לעיר. כל בני המקום נהרו לבית הכנסת הגדול לראות את גדול הדור, לשמוע את דרשתו ולהתברך מפיו.

הרב קלור, שהיה אז ילד קטן, השתוקק אף הוא לראות את הצדיק. הוא ביקש מאביו רשות ללכת לבית הכנסת, אך האב סירב באמרו שאין זה אירוע מתאים לילדים קטנים. תהיה שם צפיפות רבה, הוא לא יוכל להקשיב לדבריו של הצדיק, וממילא לא תהיה לו תועלת מהשתתפותו בדרשה.

בית הכנסת היה מלא מפה לפה, אנשים צבאו על החלונות והפתחים. גם עזרת הנשים היתה גדושה בנשות ישראל הכשרות, שבאו לראות ולשמוע את הצדיק. ה"חפץ חיים" דרש בפני הנוכחים והשמיע דברי חיזוק והתעוררות. לאחר שסיים את דרשתו בירך את כל הנוכחים באריכות ימים.

כשנודע הדבר לאביו, הוא חש צביטה בלב. אולי לא צדק כאשר לא אפשר לבנו ללכת לבית הכנסת. הרי היה יכול לזכות בברכה מה"חפץ חיים"! וכי קלה היא בעיניך?!

לימים עלה הרב קלור לארץ ישראל והתגורר עשרות שנים בבני ברק. יום אחד, לעת זקנותו, הוא כינס את בני משפחתו ואמר להם: "אתם זוכרים את הסיפור על ה'חפץ חיים' שהגיע לדרוש בעיר מולדתי וילנא ובירך את כל הנוכחים באריכות ימים? ובכן, ברצוני לספר לכם כי לאחרונה נפטר היהודי האחרון שנכח באותו מעמד. הוא היה אז ילד קטן, בן גילי. למרות שאני עצמי לא זכיתי להשתתף במעמד, ברוך ה' אני חי וקים, אחרי שכולם כבר נפטרו מן העולם. התדעו למה? כי שמעתי בקול אבי שלא התיר לי להשתתף בדרשה בגלל גילי הצעיר!".

ללמדך, שאף שבוודאי מעלת ברכת הצדיק גדולה מאוד, אבל מעלת מצות כיבוד אב ואם גדולה יותר ושכרה רב ועצום.​