אולם מצינו בפוסקים שהיתה רוח אחרת עמם, דיעוי' בב"ח (חו"מ ריש סי' י"ב) שהביא לדון אי רשאי לסלק עצמו שלא לדון מחמת סכנת נפשות, דדעת התוס' דאף בזה איכא דינא דיהרג ואל יעבור מקרא דלא תגורו מפני איש, אך רש"י סבירא דאין דבר העומד מפני פקוח נפש ורשאי לסלק עצמו שלא לדון, וכן מסיק הב"ח, ע"ש.
ב
פרשת השבוע (דברים א' י"ז), נאמר בתורה הציווי לדיינים:
"לא תגורו מפני איש"!
מכוח דין זה נפסק בגמרא, ש
דיין שהתחיל לדון, וכבר יודע להיכן הדין נוטה, אסור לו לסלק עצמו מן הדין, אפילו אם הוא יודע שהבעל דין ה"אלים" יתחייב!
ויש לשאול, האם הדיין מחויב להמשיך ולפסוק את הדין
אפילו כשיש חשש סכנה לחייו?
פסק
הרמב"ם (פכ"ב סנהדרין ה"א):
אי אתה רשאי לומר: איני נזקק לכם, שנאמר "לא תגורו מפני איש", שלא תאמר: איש פלוני רשע הוא, שמא יהרוג את בני, שמא ידליק את גדישי, שמא יקצץ נטיעותי. ומקור דבריו ב
ספרי (דברים פיסקא י"ז).
ומשמע לכאורה, ש
אפילו כשחושש לסכנת נפשות ממש לבנו, [ופשוט שה"ה לעצמו, וכן הלשון ב
חינוך (מצוה תט"ו) ע"ש], אסור לדיין לפחד ולהימנע מלפסוק בדין!
אולם אפשר, שזהו
רק כשאין חששותיו של הדיין נסמכין על "סכנה אמיתית", אלא
חשש ליבו בלבד, אבל במקום שיש
ספק מוחשי של פיקוח נפש, אפשר שאין הדיין חייב למסור את נפשו על זה!
ועיין
בב"ח (סי' י"ב) דנקט ש
נחלקו בזה רש"י עם התוספות והרמב"ם, לדעת רש"י אינו חייב למסור עצמו לסכנה כדי לפסוק הדין, אבל לדעת הרמב"ם והתוספות, אפילו במקום סכנת נפשות צריך לפסוק! ונקט ש
העיקר כדעת רש"י.
ולהלכה, הנה
הרמ"א (חו"מ י"ב א') הוסיף על דין זה: ויש מי שכתב דמ"מ
נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה, משום שיש חשש בדבר, שלא ימסרנו למלכות. ומקור דבריו בתשובת
מהר"י וייל (סי' קנ"ז).
אך, כתב
התומים (סק"ב), והובא ב
נתיבות המשפט (חי' סק"ב), שכל זה אמור
רק קודם שידע הדיין להיכן הדין נוטה, אבל לאחר שכבר ידע להיכן הדין נוטה, אסור לו להפסיק מלדון! ובדבריו מפורש ש
אפילו באופן ש"שכיחא הזיקא"!
ולפי זה מצינו לכאורה,
מצווה רביעית, שיש עליה חיוב מסירות נפש...
מאידך, מצינו ל
כמה פוסקים, (
מהרשד"ם חו"מ סי' שע"ח, ציין לו
הש"ך סק"א, וכ"מ ב
בכור שור סוטה מ"ז ע"ב, ועוד), שנקטו, דזה ודאי ש
במקום "סכנה ודאית", אינו חייב למסור נפשו, וכל דברי הפוסקים לא נאמרו
אלא במקום "ספק" פיקוח נפש! ובכל התורה כולה,
אפילו ספק פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים, אך על הדיין צוותה התורה, ש
אסור לו להסתלק מן הדין במקום ספק פיקוח נפש.
ולכאורה צריך ביאור, ד
אם "וחי בהם - ולא שימות בהם" נאמר גם כאן, אם כן מאי שנא "ספק פיקוח נפש"?
ונראה לבאר, שבוודאי אין בזה חיוב
"יהרג ואל יעבור", וההיתר ד
"וחי בהם" נאמר גם בזה, אולם, במקום
"ספק" פיקוח נפש, הרי שם גדר החיוב הוא
"שצריך לחשוש לסכנה", ועל זה אמרה תורה
"לא תגורו"! שאסור לו לחשוש! ולכן במקום ספק,
עליו להתעלם מן הספק, ולהמשיך בדינו!... אבל כשיש
סכנה ודאית, הרי אז
אינו מפסיק משום "הפחד והחשש שלו", אלא משום "הסכנה"! וזה אינו נכלל באיסור ד"לא תגורו"...
מ"מ נוספים ועיון נוסף: א. בגוף דברי
מהר"י ווייל, ע"ע
בב"ח שם, שביאר דבריו
בב' אופנים, א' שזהו רק בדינא ד
בין אדם למקום, ולגבי מצוות תוכחה, אבל בדינא ד
בין אדם לחבירו, דכתיב לא תגורו, אסור לחשוש לסכנה, (וכ"מ במהר"י וייל שם, שדן
לגבי מצות תוכחה, אולם הרמ"א ש
הביא דבריו הכא, משמע דאיירי
אף לענין לא תגורו), ב' שסכנת
מסירה למלכות שאני, אבל אם החשש הוא שהבעל דין יהרגנו, אסור לו לחשוש. והתומים הנ"ל
חלק על הב"ח שאין צריך לתירוצים אלו, ע"ש. ועיין בביאור הגר"א (סק"ד) על פסק המהר"י וייל, שציין ל
גמרא קידושין ע"א ע"א, "ישבו ובדקו עד שהגיעו לסכנה ופירשו".
וז"ל שערי תשובה להר"י (שער ג' אות קפ"ח) בענין החנופה לרשעים:
וחייב האדם למסור עצמו לסכנה ואל ישיא את נפשו עון אשמה כזאת, כו', כי היושב על המשפט
אין לו לפחד מאנוש ימות, שנאמר "לא תגורו מפני איש". ועיין בהמשך עוד משע"ת.
ב. ובעצם החילוק בין ספק פיקוח נפש לודאי פיקוח נפש, כ"כ גם
זקן אהרן ואלקין ח"ב סי' קכ"ו, ו
אולם המשפט סי' י"ב, וכן משמע בשו"ת
שבות יעקב ח"א סי' קמ"ג הובא בתומים שם, ע"ש. וע"ע
מהר"ם שיק או"ח סו"ס ש"ג,
ערך שי ו
ערוך השולחן חו"מ שם. וע"ע
יבי"א ח"ו חו"מ סי' ב' אות ג', ו
קובץ באו"י י"ד עמו' קכ"ב.
ג. ועיין ב
שערי תשובה להר"י (שער ג' אות ל"ג) הובא ב
חרדים (פכ"א ל"א), שפירש הפסוק "לא תגורו מפני איש"
באופן חדש, וז"ל: לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא, הוזהרנו בזה
להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק, כאשר לא נכיר בו פנים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל:
שלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם. וזהו פרוש "כי המשפט לאלקים הוא" - שלא יבואכם נזק בסבתו.
ד. יש לחקור, האם החיוב "לא תגורו מפני איש", הוא
חיוב "בין אדם לחבירו" או "בין אדם למקום", ונפק"מ
אם יכול הבעל דין למחול לו, כשרואה את הסכנה המרחפת מעל הדיין, ולומר אלך לב"ד אחר, (ואם ימחול על תביעתו, נראה ודאי שבטל כל הדין תורה, אולם אם רוצה ללכת לב"ד אחר, יש לדון).
