לחלוק על אחרונים בלימוד (1 צופה)

[נראה לפשוט]

ישנם בביהמ"ד דעולם הישיבות כו"כ גישות כיצד להסתכל על דבר יחסית שמוסכם בין האחרו', וללומד בן דורינו [אברך ובחור] ישנם ראיות חותכות ומוחצות לא ככה, האם ללמוד את הסוגיא אחרת או לא.
וצריך להביא ראיות מרבותינו כיצד נהגו וההסבר בכל דבר וכל השיטות וכו'.

 

[עוזי ומגני]

ישנם בביהמ"ד דעולם הישיבות כו"כ גישות כיצד להסתכל על דבר יחסית שמוסכם בין האחרו', וללומד בן דורינו [אברך ובחור] ישנם ראיות חותכות ומוחצות לא ככה, האם ללמוד את הסוגיא אחרת או לא.
וצריך להביא ראיות מרבותינו כיצד נהגו וההסבר בכל דבר וכל השיטות וכו'.

לחץ כדי לכווץ...

פעם הביאו באהלים מהגרד"ל שדיבר באחד הכנסים לבחורים על המהר"י בן לב שהודאת בע"ד הוא מדין נדר שהוא דבר קשה מאוד והביא שם איך צריך להיחס לכך
מי שיוכל להעלות כאן

 

[אוֹצֶר המפתחות]

היחס לגדולי ישראל (מפוצל)

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[מראה מקום]

ישנם בביהמ"ד דעולם הישיבות כו"כ גישות כיצד להסתכל על דבר יחסית שמוסכם בין האחרו', וללומד בן דורינו [אברך ובחור] ישנם ראיות חותכות ומוחצות לא ככה, האם ללמוד את הסוגיא אחרת או לא.
וצריך להביא ראיות מרבותינו כיצד נהגו וההסבר בכל דבר וכל השיטות וכו'.

לחץ כדי לכווץ...

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

​

אמונת חכמים​

שאלה זו היא שאלה רגישה מאוד: עד כמה מחוייב אדם ללכת אחר פסק הלכה שניתן, אם הוא משוכנע שפסק ההלכה מוטעה? את השאלה הזו יש לברר בשתי אפשרויות:
א. כאשר פסק ההלכה מחמיר, והאיש סובר שזוהי טעות, האם מותר לו לנהוג כפי שיקול דעתו ובניגוד לפסק ההלכה?
ב. כאשר פסק ההלכה מיקל, והאיש סובר שזוהי טעות, האם הוא מחוייב לנהוג כפי שיקול דעתו ולהחמיר, למרות שישנו פסק הלכה שמיקל בעניין?

לכאורה צריך לשאול קודם כל באיזה פסק הלכה מדובר: האם מדובר בבית דין מוסמך או ברב אחד, שניתן לחלוק עליו? ואולם, אפילו כאשר מדובר בסנהדרין הגדולה, מוצאים אנו משנה מעניינת מאוד, שאותה למדנו השבוע בדף היומי:

1. משנה מסכת הוריות פרק א משניות א-ב​

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה - פטור, מפני שתלה בבית דין.
הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה - הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין. זה הכלל: התולה בעצמו חייב והתולה בבית דין פטור.

רואים אנו, לכאורה, שאי אפשר להתחבא מאחורי בית הדין ולומר שאכלתי את מה שאכלתי מכיון שהיה לזה אישור הלכתי. אם אדם יודע בעצמו שההוראה היא הוראת טעות, עליו לנהוג כפי שיקול דעתו גם אם זו סותרת את פסק ההלכה של בית הדין הגדול. דין זה מותנה, כמובן, בכך שהאדם שחולק על בית הדין הוא אדם הראוי להוראה או אחד מחברי בית הדין. אבל אם מדובר באדם שלא יכול היה לדעת שיש כאן טעות, הוא פטור מקרבן, מכיון שהוא היה אנוס.

לאחרונה יצאה חוברת בהוצאת הקיבוץ הדתי ותנועת נאמני תורה ועבודה בשם "חירות, סמכות אחריות. על סמכות חכמים ואחריות אישית בחברה הציונית-דתית". החוברת נכתבה ע"י הרב יצחק בן-דוד (שאיני מכיר באופן אישי) מהמדרשה בעין הנצי"ב.
הוא הסיק מהמשנה הזו כי כאשר בית דין מורה הלכה ואדם יודע שבית הדין טעה, הוא מחוייב לפעול לפי שיקול דעתו ולא לסמוך על בית הדין:

2. הרב יצחק בן-דוד, חירות סמכות ואחריות, עמוד 17​

משמעותה המפתיעה והיסודית של הלכה זו היא שהתורה דורשת ותובעת מכל אדם שמסוגל לכך ('ראוי להוראה') להפעיל את שיקול דעתו, ולא רק לציית באופן עיוור להנחיותיו של בית הדין, ואפילו אם מדובר בבית הדין הגדול!
כאשר אדם מכריע על פי שיקול דעתו שהוראת בית הדין היא שגויה, והציות לה מהווה עבירה - הוא חייב ללכת עם האמת הפנימית שלו, ואם לא יעשה כך יהיה עליו להביא קרבן כדי לכפר על חטאו. האוטונומיה המוסרית והתורנית של האדם המשכיל איננה רק זכות אלא אף חובה. אנו רואים שעל פי המשנה ישנה לא רק לגיטימציה אלא אפילו תביעה מאדם המסוגל להפעיל שיקול דעת הלכתי, להיות עצמאי בהכרעותיו ההלכתיות, לכל הפחות במקרים שבהם הציות להוראותיו של בית הדין יכול להיות כרוך במעשה עבירה.

יתרה מזו: הגמרא אומרת שאפילו מי שאינו מוסמך להוראה וסמך על פסק הדין שהתיר לו מעשה מסוים, לאחר שיתברר שפסק הדין היה מוטעה הוא יצטרך להקריב קרבן חטאת. רק אם רוב ישראל חטאו הוא יהיה פטור, כי יקריבו פר העלם דבר של ציבור:

3. תלמוד בבלי, מסכת הוריות דף ב עמוד ב​

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' יהודה, אבל חכמים אומרים: יחיד שעשה בהוראת בית דין - חייב.

כך אכן פסק להלכה הרמב"ם, שכל עוד לא מדובר ברוב ישראל ששגו, כל מי שסמך על הוראת בית הדין ועבר עבירה חייב להקריב קרבן חטאת:

4. רמב"ם הלכות שגגות פרק יג הלכה א​

וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל על פיהם ונודעה השגגה, הרי בית דין פטורין ואלו המיעוט שעשו חייבין וכל אחד ואחד מביא חטאתו.

דוקא אם מדובר באדם שיודע שזו טעות ובכל זאת סמך על בית הדין, אומרת הגמרא שהוא לא יוכל להקריב קרבן, שהרי הוא מזיד ואינו שוגג! הדרך היחידה שבה הוא יתכפר בקרבן היא אם הוא טעה בהבנת המושג לשמוע לדברי חכמים וחשב שבגלל שבית הדין פסק לו שדבר מסוים הוא מותר - הוא צריך לקבל עליו את פסק ההלכה הזה:

5. תלמוד בבלי, מסכת הוריות דף ב עמוד ב​

ראוי להוראה וכו'. כגון מאן? אמר רבא: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. א"ל אביי: כי האי גוונא מזיד הוא! ולטעמיך, הא דתניא: "בעשותה אחת", יחיד העושה מפי עצמו - חייב, בהוראת ב"ד - פטור, כיצד? הורו ב"ד שחֶלֶב מותר, ונודע לאחד מהן שטעו, או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי, יכול יהא פטור? ת"ל: בעשותה אחת, יחיד העושה על פי עצמו - חייב, בהוראת ב"ד - פטור! אלא היכי משכחת לה? כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים. לדידי נמי, דטעו במצוה לשמוע דברי חכמים.

למדנו, אם כן, שהמצוה לשמוע לדברי חכמים אינה כוללת לעשות מעשה שאתה יודע שהוא אסור, וכל אדם שמוסמך להוראה מחוייב לנהוג על פי ידיעתו גם אם היא עומדת בניגוד לפסק ההלכה של בית הדין הגדול. אדם שאינו מוסמך להוראה, לעומת זאת, אין לו ברירה אלא לסמוך על בית הדין הגדול, אבל בכך הוא אינו מפקיע את האיסור, ואם יתברר שפסק ההלכה היה מוטעה, הוא יצטרך להקריב קרבן שיכפר על חטאו.

בימינו, אין בית דין מוסמך, כידוע. לכאורה פשוט שאם רב פוסק הלכה ואתה משוכנע שהלכה זו היא מוטעית, אסור לך לסמוך על פסק ההלכה הזה, ואתה מחוייב לעשות כפי שיקול דעתך! אבל לכאורה דבר זה סותר את המושג אמונת חכמים, שהוא אחד הדרכים לקניין התורה, כפי שאומרת המשנה המפורסמת:

6. משנה מסכת אבות פרק ו משנה ה​

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים:
בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, בשכלות הלב, באימה, ביראה, בענוה, בשמחה, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, ובפלפול התלמידים, בישוב, במקרא, במשנה, במיעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט תענוג, במיעוט שחוק, במיעוט דרך ארץ, בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, ובקבלת היסורין...

האם אמונת חכמים דורשת ללכת אחרי פסק ההלכה של הרב בעיניים עיוורות? ומה קורה אם לא מדובר בפסק הלכה שמושתת רק על ספרי פוסקים, אלא גם על ראיית המציאות, ואתה חולק על הרב באופן שבו הוא רואה את המציאות? הרי זה דומה בדיוק למצב שבו אתה מוסמך להוראה וחולק על ההלכה! שאלה זו היתה, כמובן, רלוונטית מאוד בעת שהתנועה הציונית החלה להתעורר, והיו רבנים רבים שפסקו שאין לעלות לארץ, אך למרות פסק ההלכה הזה היו תלמידים שלא שמעו לרבותיהם ועלו. האם הם חטאו באמונת חכמים? והאם ניתן לומר בדיעבד שטעו אותם רבנים שהורו להישאר באירופה וגרמו לכך שתלמידיהם נרצחו בשואה? - זו שאלה קשה מאוד, אבל מעניין לראות מה כתב על כך הרב אליהו דסלר, עם התוספת של המהדיר של הספר 'מכתב מאליהו':

7. מכתב מאליהו (הרב אליהו דסלר, המאה ה-20, אנגליה) חלק א עמ' 75​

הערת העורך: השואל הושפע מאותם, אשר כבר שכחו שהצלת ארץ ישראל מפלישת הגרמנים באפריקה היתה בנס שהפתיע את בעלי האסטרטגיה וטענו משום זה שאם אך היו כל בני אירופה הי"ד עולים לא"י לפני המלחמה היו ניצולים, וזקפו את זה על חשבון גדולי הדור (כאילו היה כח בידם לשכנע את הציבור בזה).
מתוך דברי כבודו אני רואה שסובר כי כל גדולי ישראל אשר מעשיהם היו לשם שמים וגאוני השכל ואדירי הצדקות גם יחד, אשר בלי ספק בכל משפטיהם ופסקי דיניהם היה ה' ניצב בעדת א-ל. כמו בדור העבר החפץ חיים ז"ל וההגאון ר' חיים עוזר ז"ל והג' ר' חיים בריסקער ז"ל והג' ר' ברוך בער ז"ל, ועוד ועוד, אשר קטנם גדולה מהשגתנו, ומה שבדור שלפניהם, כגאון ישראל וקדושו רבינו ישראל מסלאנט זצוק"ל, ושאר גאוני וצדיקי דורו שנלוו אליו כולם יטעו טעות גמורה חס ושלום לא תהא כזאת בישראל. אסור לשמוע דברים כאלה וכל שכן לאומרם...
קודם כל דבר אומר למר כי איזה מהגאונים הללו זכיתי לדעת פנים וראיתים באסיפות בענייני כלל ישראל כמו החפץ חיים זצ"ל הגר"ח מבריסק זצ"ל והג' ר' חיים עוזר זצ"ל, ואוכל לומר לו נאמנה, כי אפילו להשגת פעוטים שכמותינו הן היתה פקחותם מבהלת ועומק שכלם היה יורד ונוקב עד התהום ממש, ולא היתה שום אפשרות לאדם שכמותינו לעמוד על סף דעת בהירות הבנתם. זאת ועוד אחרת: מי שראה אסיפותיהם, ראה בחוש כי על כל פנים בשעה שחשבו מחשבותיהם והתעמקו בדעתם לשם שמיים בענייני כלל ישראל, היה המראה נורא, לראות את גודל ועומק הרגשת האחריות שהיתה על פניהם כאופן שמי שלא ראה את זאת לא ראה הרגשת אחריות מימיו, וכל מי שזכה לעמוד בפניהם בשעה כזו, היה ברור לו שראה שכינה שרויה במעשי ידיהם, וכי רוח הקודש שרתה בחברתם, ממש ראוי לומר ה'מבדיל בין קודש לחול' על ההבדל שבין אסיפותיהם לבין האסיפות שאנו מורגלים בהן...
וכבר אמרו לנו דברי חז"ל לשמוע דברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהוא ימין ולא לומר ח"ו, שבודאי טעו מפני שאנוכי הקטנטן רואה בחוש את טעותם, אלא שהחוש שלי בטל ומבוטל הוא כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסייעתא דשמיא שלהם. הן אין בית דין יכול לבטל ב"ד אלא אם כן גדול ממנו בחוכמה ובמניין, ובלי זה , קרוב הוא אשר מה שידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון ורעות רוח. זוהי דעת התורה בגדר אמונת חכמים...
חסרון הכרת ההתבטלות לעומת רבותינו - זהו שורש כל חטאת ותחילת כל חורבן ר"ל, וכל הזכיות לא ישוו לעומת שורש הכל, שהיא אמונת חכמים.

ודאי שניתן (ואולי אף חובה) להתווכח עם הערתו של המהדיר, אשר טוען שגם אם הרבנים היו מורים לעלות לישראל הם לא היו מצליחים לשכנע את תלמידיהם, שהרי הרבנים הורו בדיוק להיפך. אבל ברצוננו לדון בדבריו של הרב דסלר עצמו: האם אכן אנחנו מצווים לשמוע לכל מה שאומרים לנו החכמים, גם כשברור לנו שהם טועים? מעניין לציין שגם המקור המפורסם שאותו מצטט הרב דסלר מצוי במחלוקת בקרב חז"ל. מקור דבריו של הרב דסלר הוא בדרשת חז"ל על הפסוק:

8. דברים פרק יז, פסוק יא​

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:

על כך דרשו חז"ל שהמלים 'ימין ושמאל' באו ללמד שגם אם ברור לך שהם טועים עליך לעשות כפי שהם פסקו:

9. ספרי פרשת שופטים פיסקא קנד​

"לא תסור מן התורה אשר יגידו לך" - מצות לא תעשה. "ימין ושמאל" - אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין - שמע להם.

ואולם, בירושלמי על הסוגיה שלנו דוקא מובאת דרשה הפוכה:

10. תלמוד ירושלמי מסכת הוריות פרק א הלכה א​

יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? תלמוד לומר "ללכת ימין ושמאל" שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל.

מהו המושג 'אמונת חכמים'? מושג זה אינו מופיע בשום מקום בדברי חז"ל חוץ מאשר אותה משנה בפרקי אבות, ויש להבין מהי כוונת הדברים: האם אסור לתלמיד לחלוק על מה שאומרים רבותיו, והוא צריך להאמין להם כפי שהוא מאמין בבורא העולם? הרב ויינברג סובר שאין הדברים כך:

11. שרידי אש (הרב יחיאל יעקב ויינברג, המאה ה-20, שוויץ) חלק א סימן קיג​

ורגיל אני לפרש מה שמנו חז"ל בפרקי אבות פרק ו משנה ה בין מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם: פלפול התלמידים ואמונת חכמים. ולכאורה הם סותרים זה את זה! ובכלל מה שייך אמונת חכמים לקנין התורה? אבל זהו הדבר: אם אינם מאמינים בחכמים, אז עוברים על דבריהם בקלות דעת וביהירות של שטות, לומר בזחיחות הדעת: הם לא הבינו, ונמצא שאין אדם יגע כלל להתעמק ולהעמיד דבריהם ז"ל, וסוף הדבר מתברר שאנחנו טעינו ולא הם. ולכן מדרכי החכמה הוא להאמין שהם לא טעו, ח"ו, ורק אנחנו קצרי ראות ומעוטי דעת. אבל להאמין סתם ולא להוגיע את המוח בעיון ובמחשבה, אלא לומר סתם: הם ידעו ויכולים אנחנו לסמוך עליהם בלא מחשבה - גם כן לא נכון, אלא צריך לפלפל בסתירה ובספיקות כאלו היו אנשים משלנו, ועי"ז באים להעמקה יתירה ולחדירה עיונית. נמצא ששתי המידות יחד, אמונת חכמים ופלפול עד קצה האחרון, מביאים לקנין התורה.

אמונת חכמים אין הכוונה ללכת לשאול רב ולעשות מה שהוא אומר בלי לחקור ולבדוק. אמונת חכמים הכוונה שלאחר שאתה שואל רב אתה משוכנע שהוא יודע מה שהוא אומר, ואם הדברים לא ברורים לך אתה צריך להמשיך לחקור ולהבין ולא לפטור את הדברים באמירה שהם לא היו חכמים ואתה חכם מהם.

כך כותב גם ר' חיים מוולוז'ין בפירושו למשנה 'יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם':

12. רוח חיים (ר' חיים מוולוז'ין, המאה ה-18, פולין) אבות א, ד​

יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם. יתכן לפרש כי במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, כמובא לקמן, אחד מהם הוא המחכים את רבותיו על ידי שאלותיו החריפים וממילא רווחא שמעתתא. והנה הלימוד נקרא מלחמה, כמו שאמרו "מלחמתה של תורה". אם כן גם התלמידים לוחמים ייקראו... ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזהו שאמרו: יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק - מלשון 'ויאבק איש עמו' שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא. וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ ונשמתם בשמי מרום המחברים המפורסמים וספריהם אתנו, הנה על ידי הספרים אשר בבתינו ביתנו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדברים ולתרץ קושייתם ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה ובגודל לבב כאשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענווה יתירה, באמרו: אם איני כדאי אך תורה היא וכו'. וזהו שאמרו "הוי מתאבק" כנ"ל אך בתנאי "בעפר רגליהם" רצה לומר בענווה והכנעה לדון לפניהם בקרקע.

ראינו, אם כן, כי אדם אינו אמור לקבל את מה שאומרים לו רבותיו בעיניים עצומות, ועליו לחקור ולהבין מדוע כך הורו לו, ולא לנוח ולא לשקוט עד שהדברים יתיישבו על לבו. יחד עם זאת צריך לסייג את הדברים ולומר שאם חכם אחד הורה לו בדבר ספציפי שהוא אסור (כגון טריפה או מראה של דם), הרי שאין להתיר את אותו דבר ספציפי שנאסר אלא אם כן מדובר בטעות מפורסמת כטועה בדבר משנה. עניין זה מקורו בדברי הברייתא שמובאת במסכת נדה:

13. תלמוד בבלי, מסכת נדה דף כ עמוד ב​

חכם שטימא - אין חברו רשאי לטהר, אסר - אין חבירו רשאי להתיר.

כך אכן פסק להלכה גם הרמ"א, אם כי אין זה אומר שאסור לפלפל בפסק ההלכה הזה! יש לדון בו ולהבינו ולא לומר שכיון שהרב אסר או התיר אין מה לבדוק זאת שוב:

14. רמ"א יורה דעה סימן רמב סעיף לא​

חכם שאסר, אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת, אבל אם יש לו קבלה שטעה, או שטעה בדבר משנה, יוכל להתיר. ואפילו אם טעה בשקול הדעת, יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו. ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני, ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור. ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו, אין לשני לאסור מכח שקול הדעת. וכל זה באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר, פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו.

יש כאלו שהבינו את המושג 'עשה לך רב' או 'אמונת חכמים' כהלכה שאדם צריך לבחור רב אחד וללכת אחריו באש ובמים, ואין זה משנה אם הדברים שהוא אומר משכנעים אותך או לא, כי אתה מחוייב לכל פסק הלכה שלו. הרב רבינוביץ מסביר שאין זו כוונת הדברים, ואדם מחוייב לבדוק וללמוד כל פסק הלכה, ויכול גם לחלוק על רבו, ובלבד שהדבר נעשה כדרכם של תלמידי חכמים. בנוסף על כך, כותב הרב רבינוביץ, ודאי שאין להרחיב את המושג 'אמונת חכמים' גם לדברים שאינם הלכה כלל:

15. דרכה של תורה (הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א) עמ' 210​

אמונת חכמים אינה אמורה למנוע חילוקי דעות, הנובעים מחילופי השקפה ומהערכות שונות של נימוקים שונים. אמונת חכמים מחייבת גישה רצינית ועניינית לדברי כל החכמים, ונסיון כן להבין אותם. דבר זה מצריך עמל רב בלימוד התורה ופיתוח מיומנות בחשיבה הלכתית מבוררת. ואם בסופו של דבר צריך להכיר בין שיטות חולקות, מטילה אמונת חכמים על המכריע אחריות גדולה לפעול לפי האמת, כפי שהוא מסוגל לראות אותה. עיקרון זה הנחה את גדולי הפוסקים בכל התקופות, וכך ניסח אותו הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה: ""אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד - אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון"...
חובה זו, לנסות לברר את האמת, אינה מוגבלת אך ורק למורי הוראה ופוסקי הלכות. התורה ניתנה לכל ישראל, וכל אחד מישראל חייב ללמוד תורה עד שיידע לכלכל את מעשיו כולם על פי דין, ולשם כך צריך להבין טעמי ההלכות...
כל עוד לא הספיק ללמוד ולא הגיע להוראה, אין לו לאדם ברירה אלא לעשות לו רב, ולשאול ממנו את המעשה אשר יעשה ואיזו דרך ילך בה. גם מי שלמד ומבין, אם חכם הוא באמת, לא יסמוך על דעתו בלבד, אלא יפנה לחכמים אחרים לשאול את דעתם ועצתם. אבל מי שאינו יודע ובכל זאת הוא נמנע מלפנות לחכם שיורה לו דעה, וסומך על דעתו הקלושה, אינו אלא גס רוח, שאין בו יראת שמים.
ברם גם אם שאל לרב להורות לו והלה פסק לו, מכל מקום אינו נפטר מחובתו לנסות להבין טעמי ההוראות...
העולה מכל דברינו הוא שגדולה מאוד היא מעלת אמונת חכמים, אבל גם קשה מאוד להגיע אליה, כי אינה חלקם של העצלנים הרוצים לחסוך לעצמם טורח הלימוד. אמונת חכמים אמיתית מחייבת העמקה למצוא את טעמם של דברי חכמים, ובו בזמן מטילה אחריות על הלומד או השואל לביקורת ובדיקה קפדנית לוודא אם אמנם אין מקום לחלוק. שיש טעם לדבריהם זה פשיטא, אבל עדיין צריך לברר אם אמנם כך יש לנהוג הלכה למעשה...
בזמן האחרון יש המשתמשים במושג אמונת חכמים במובן אחר לגמרי, במשמעות אשר חז"ל לא דיברו עליה כלל, כאילו גם בדברי הרשות יש לחכמים סמכות נבואית. אין המדובר בשאילת עצה בלבד ממומחים או מחכמי תורה, שבגלל צדקתם, תורתם ופקחותם יש ליהנות מהם עצה ותושיה. זוהי ודאי דרך טובה לכל אדם להיעזר בעצת גדולים וטובים ממנו אבל יש להבדיל בין ליטול עצה ובסופו של דבר לפעול באחריות עצמית, לבין מי שנתלה באילן גדול בלי חשיבה עצמית לחלוטין. ויש כאלה שמכנים התנהגות ילדותית כזו בשם אמונת חכמים ואין זאת אלא סילוף מעלה גדולה, ובמקום שיקנו תורת אמת הרי אנשים הדבקים באמונת חכמים מסולפת זו מתרחקים מאור התורה וסופם שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם.

תנא דמסייע לדברי הרב רבינוביץ האחרונים ניתן למצוא בדבריו של מייסד שושלת חב"ד אשר שלל מכל וכל את הרעיון שאנשים יתייעצו עם רבנים בשאלה איפה להשקיע בבורסה או איפה לחפש נפט. מעניין מה אומרים על כך חסידי חב"ד היום...

16. אגרת הקדש (ר' שניאור זלמן מלאדי, המאה ה-18, רוסיה), אות כב​

אהובי, אחי ורעי, מאהבה מסותרת תוכחת מגולה. לכו נא ונוכחה! זכרו ימות עולם, בינו שנות דור ודור - ההיתה כזאת מימות עולם?! ואיה אפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים, להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה בגשמיות, כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים, אשר כל רז לא אנס להו, ונהירין להון שבילין דרקיע. כי אם לנביאים ממש, אשר היו לפנים בישראל, כשמואל הרואה, אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו. כי באמת כל עניני אדם, לבד מדבר תורה ויראת שמים, אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם, כמאחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ושבעה דברים מכוסים וכו' אין אדם יודע במה משתכר וכו' ומלכות בית דוד מתי תחזור וכו'. הנה הושוו זה לזה. ומה שכתב בישעיהו יועץ וחכם חרשים, וכן מה שאמרו חז"ל ונהנין ממנו עצה ותושיה, היינו בדברי תורה הנקרא תושיה כמארז"ל יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים וכו', שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה כדאיתא בסנהדרין דף פז ע"ש בפרש"י.

 

[מראה מקום]

שו"ת משנה הלכות חלק ח סימן קלז
מע"כ ידידי ורב חביבי הרה"ג וו"ח ברקאי כו' כש"ת מוה"ר יוסף געלב שליט"א נכד ידי"נ גאון בחסד מוה"ר חיים געלב הי"ו בעמח"ס ברכת יוסף לייקווד נ. דז.
אחדשכ"ת בידידות כראוי. הנני לרשום בכתב מכתב פתוחי חותם אשר שאול שאל עליהם בעת בקרתם בביתי עם חבריו מקשיבים לדבר ה' זו הלכה אשר נבוכו בה אולי יועילו דברינו עכ"פ לקצת תלמידים הרוצים לעמוד על האמת ולהסיר הספיקות והתרעומות מלבם, כי באמת בני הישיבות בזמן הזה רובם ככולם הם תמימים וישרים ושואפים לבא אל האמת ולפעמים החסרון ידיעה שלא למדו הלכה פרטית גורם אי הבנה ולא ידעו ולא יבינו הדרך ילכו בה ולכן אמרתי להעלות על הכתב דברים אלו ומה' אבקש שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה.
א) בדין אי מותר לחלוק על גדול הדור או מי שהוא אחר שגמרו בדעתם שהוא מגדולי הדור או ראש ישיבה שלו או אדמו"ר מחסידים, והרבה תולים עצמם בקרא דלא תענה על רב לנטת (משפטים כ"ג ב') ודייקו מינה שאסור לחלוק על גדול ולכן אם מי שהוא חולק בהלכה על גדול או למי שהוא נחשב בדעתם לגדול או ראש ישיבה או אדמו"ר הרי הוא עובר בלאו זה דלא תענה ורואים בזה גם בזיון התורה שמבזים גדול הדור או את רבם וממילא מותר לבזות אותו הת"ח החולק אפילו יהי' צודק במחלוקתו אבל הרי עבר על לא תענה וכ"ש שאין הלכה כאותו החולק שהרי אסור לחלוק על גדול הדור והלכה כמותו שמן השמים מסכימים כן.
והנה פשוט דהאומר כן הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה דהלכה פסוקה היא דמותר לחלוק על רב וגדול ואם הוא ענין של איסור גם חובה איכא ומצוה לעולם איכא לחלוק ולברר האמת ואפילו על אביו ורבו מותר וחובה איכא לחלוק ולברר האמת וכמ"ש רש"י חגיגה ג' ע"ב עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן (המטמאים ומטהרים האוסרין ומתירין הפוסלין ומכשירין) וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו ע"כ וכן מצינו ברבינו הקדוש שחלק על אביו בכמה מקומות ומר בר רב אשי כתב על אביו רב אשי הא דאבא דקטנותא הוא כלומר שאמרה כשהי' קטן ולאו הלכה היא (עיין גיטין כ"ט ע"ב) וכ"כ כל הפוסקים להדיא ומבואר בטוש"ע יו"ד סי' רמ"ב ס"ב ברמ"א בשם מהרא"י סי' רל"ח ועיין פת"ש שם בשם הריעב"ץ ח"א סי' ה' ועיין רדב"ז סי' תצ"ה ועוד שהוא מבואר בכל התורה כולה וכל החולק על זה כחולק על השכינה ורוצה ח"ו לבטל תורת משה רבינו ע"ה שיש לכל תלמיד ותיק חלק בתורתינו הקדושה וחייב להגיד דעתו כפי מה שהראו לו מן השמים, ואני דן אותם לכף זכות שמחמת שלא למדו הלכה ולכן טעו בטעות גמור כזה ולא די שהם טועים אלא שרוצים לכוף אחרים לילך אחר טעותם והרי הם ח"ו בכלל מחטיאי הרבים שמונעים רבים מללמוד תורה ולברר האמת וללבנו כאשר נצטוינו לצרף וללבן ולברר הדברים כנתינתם מסיני.
וקרא דלא תענה על רב דוקא בב"ד ובשעת הדיון נאמרה ובזמן הזה ליכא דין דלא תענה על רב לפי גדולי הפוסקים וכ"כ להדיא מרן הגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א עיין בספרו א"ח סי' ק"ט וי"ד ח"ב סי' מ"ה שכתב להדיא דליכא בזמן הזה דין גדול שאסור לחלוק עליו. וחוץ מזה אין הפי' דלא תענה על רב להזהיר את הקטן שלא יחלוק על הגדול אלא שלא יאמר דעתו קודם שיאמר הקטן באופן שהקטן יירא מלחלוק על הגדול כמבואר כל זה בפוסקים ובקונטרס הראיות המצורף פה ע"ש.
וז"ל הגרמ"פ שליט"א: א' תצוה ה' אדר תשי"ב. מע"כ ידידי הנכבד מאוד הרב הגאון מוהר"ר מנשה קליין שליט"א כו'. הנה מה שהתנצל כתר"ה במה שחולק עלי בדבר הלכה הוא למותר כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת וח"ו לשתוק מי שסובר שאינו כן בין לקולא בין לחומרא, ומצד לא תענה על רב עיין בנ"י סנהדרין דף ל"ו בשם המפרשים לאו למימרא דאסור לענות על רב דאדרבה אסור לו לשתוק אלא הכי אמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב כלומר שידברו הם תחלה ולא מפני כבודו אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אח"כ על הרב עיין שם וכו' ולבד מזה אין דין זה אלא בעמידה למנין ולא באמר הגדול הדין דרך לימודו או אף דרך תשובה למעשה ולא הי' בצירוף למנין וכו' וגם מסתבר שאין בזמן הזה דין גדול ומופלג לגבי דין זה אלא לחלוק עליו וכו' לכן אף אם יחשוב אותי כתר"ה לגדול רשאי לחלוק וממילא מחוייב לומר דעתו ואין הצורך להתנצל עכל"ה. עיין משנה הלכות ח"ב סי' ע"ג ובאגרות משה א"ח סי' ק"ט הנ"ל. והנני מוקירו ומברכו בכל הטוב והשלום ולהצליח בתורה וביראה ובכל עניניו, משה פיינשטיין.
ועתה הגע עצמך עיקר אזהרת התורה שהזהירה שלא לענות על רב היתה כדי שלא יירא הקטן מלחוות דעתו ולא ימנע מלחלוק לפי שיחשוב מי הוא לחלוק על הגדול ולא יתברר האמת לאמתו של תורה ועל זה הזהירה התורה על הגדול שלא יאמר דעתו קודם כדי שיבררו האמת ויצרפו ויתלבנו הדברים על בורים ולאמתה של תורה וא"כ כ"ש המונעין ת"ח מלחוות דעתם ומאיימים עליהם בשטויות והבלים שזה בזיון גדול ועבירה גדולה והם הם המבזים התורה ולומדיה ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה ועוברים על רצון הבורא שרצה שהת"ח יאמרו כל אחד דעתו כפי מה שהורוהו מן השמים כדי שיצא הדין לאמתו כי זה עיקר רצון הבורא ואפילו כביכול לגבי השכינה מצינו קודשא ב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמר טמא ואמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים כו' כי הוה קא נח נפשי' אמר טהור טהור ויצתה נפשיה בטהרה (ב"מ פ"ו ע"א) ושם נ"ט נצחוני בני נצחוני בני ותורה לא בשמים היא ואפשר לחלוק ע"פ הכלל המקובל אצלינו מפי משה רבינו ע"ה אפילו על בת קול ואפילו אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו בסנדל (יבמות ק"ב ע"א) והעוברים על זה ורוצים לסלף התורה עוברים על כל אלו ועל ידם בעונ"ה חרב בא לעולם שמורים בתורה שלא כהלכה שגורמים שלא להתברר ההלכה (עיין אבות פ"ה) וה' הטוב יכפר בעדם חוץ ממה שמבזים ת"ח העוסקים בתורה לשמה ומיגעים עליה והתורה תובעת את עלבונה הגם שהת"ח האמתים מוחלים על עלבונם ושמחים ביסורים אבל עלבון התורה אין בידם למחול והשם הטוב יכפר עליהם הגם שהם שוגגים ע"פ רוב מ"מ אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם ובזיון כל ת"ח או בן תורה הרי יש בו מחלול השם ר"ל. דלענין בזיון אין נפ"מ אם הוא גדול הדור או מקטני בני ישיבה לעולם יש בזיון.

 

[מראה מקום]

ספר לב שומע לשלמה
דעת תורה בהלכה עמוד ה'

 

[מראה מקום]

​

בענין הכלל "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל" וכו'

שנינו במשנה (ב ע"א): הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם... פטור [מחטאת] מפני שתלה בבית דין. הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן... הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין וכו'. ובגמרא דנו בסיפא של המשנה, והקשו: ולטעמיך, הא דתניא 'בעשותה אחת', יחיד העושה מפי עצמו חייב בהוראת בי"ד פטור, כיצד הורו בי"ד שחֵלב מותר ונודע לאחד מהן שטעו, או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי יכול יהא פטור, ת"ל, 'בעשותה אחת', יחיד העושה על פי עצמו חייב, בהוראת בי"ד פטור, אלא היכי משכחת לה, כגון דידע דאסור, וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים, לדידי נמי דטעו במצוה לשמוע דברי חכמים. ומבואר מהגמ', שתלמיד היושב לפני רבותיו וראוי להוראה, ויודע שלא הורו כדין, אין לו לשמוע להוראת רבותיו, ואם שומע - דינו כמזיד, שהרי יודע את הדין הנכון בזה, אי לאו שטעה וחשב ש"מצוה לשמוע דברי חכמים" - גם בכדי לעבור על איסור תורה, וטעות זה מחשיבו כשוגג וחייב להביא קרבן חטאת.

וכבר העיר ה'אור החיים' הק' מדברי הספרי הידועים בפר' שופטים (פיסקא יא) על הפסוק (דברים יז, יא): "לא תסור מן התורה אשר יגידו לך ימין ושמאל" - "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל - שמע" (ומובא ברש"י שם), ואם כן למה נחשב לו כטעות ושוגג שיתחייב חטאת, הלא "כן הוא מצווה האדם לעשות - מפי ה' ב"ה ככל אשר יאמרו אליו החכמים ומצווה קא עביד אחר האמת, ולא יתחייב הוא – הרי לא שגג".

וכתב בספרו 'חפץ ה'' לתרץ קושיא זו בתרי אנפי. תירוץ א', שהדין של "מצוה לשמוע דברי חכמים" נאמר רק בדבר שהוא רשות, או בדבר איסור, כשהחכמים מצווים לעשות דבר בקום ועשה, ובאם האדם מונע את עצמו בשב ואל תעשה ואינו מציית לקול החכמים, עובר בלא תסור - גם בדבר של איסור. אכן, כאשר החכמים אומרים על מאכל איסור, כגון חֵלב, שהוא היתר, הרי בהיתר זה אינם מצווים את האדם שיאכל מאכל זה, והאדם מותר לו מצד עצמו להמנע מלאכלו, באופן כזה כאשר יודע התלמיד שהחכם טעה, אסור לו לשמוע בקול החכמים, ועל כגון זה לא נאמר "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין", ולכן כשטעה האדם בזה דינו כשוגג וחייב חטאת.

עוד כתב לחלק, בין תלמיד חכם דגמיר וסביר, שבו לא נאמר הדין של מצוה לשמוע דברי חכמים, כשטעו החכמים בדבר איסור, מאחר שידיעתו נחשבת כידיעה, לבין פשוטי המון עם שבהם הגם שיודעים שהחכמים טעו אין להם לסמוך על דעתם, וחייבים לשמוע בקול החכמים, ויסוד דבריו הוא מדברי הירושלמי (הוריות פ"א ה"א) שנראים כסותרים את דברי הספרי, וז"ל: "ועוד נראה לי לומר לפי מה שמצאתי כתוב בירושלמי, וז"ל: 'יכול אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שתשמע להם, ת"ל, 'ללכת ימין ושמאל', עד שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל', ע"כ. לכאורה משמע דירושלמי פליג אהא דאמרינן בספרי 'אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל' וכו', ואחר האמת נראה דלא פליגי, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהיינו לגבי שאר העם מאן דלא גמיר וסביר, אין ידיעתו ידיעה, ואפילו יאמרו לו על שמאל הנראה לו שהוא ימין, וכן להיפוך, כפיף רישיה וליעביד, ולזה כי הורו בית דין דחלב הקיבה שרי – הגם דידע הוא ונראה לו שטעו פטור, דאין ידיעתו כלום, ואבית דין מיבעי ליה למיסמך, ובהיכא דגמיר וסביר דידיעתו ידיעה, איבעיא ליה למיסר גרמיה בהיכא דאמרי ליה כהאי גוונא דהוא חלב שרי, והוא ידע דאסור לא ליעביד כהוראתם, ואי עביד חייב, כיון דתלה ליה הכתוב בידיעתו 'עד שיאמרו לו על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל'".

בספר 'באר שבע' תירץ בדרך שונה: "דהא דאמרו בספרי 'אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין', הכי פירושו, אפילו תחשוב בלבך על פי שקול הדעת שטעו בדין ואמרו על שמאל שהיא ימין, אבל לא שהוא יודע בודאי שטעו בדין". לדבריו, אם יודעים בבירור שהחכמים טעו אין לשמוע בקולם, ורק כשחושבים בשיקול הדעת שטעו – אז נאמר "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל" וכו', ומיישב בזה את הסתירה הנ"ל, שדברי הברייתא המובאת בירושלמי נאמרו כשיודעים בבירור שטעו, ואילו דברי הספרי - "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל" וכו' - הם כשאין ידיעה ברורה.

לאמתו של דבר, הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות (שורש א) כבר ביאר יסוד הדבר על פי דברי הגמרא שלפנינו, וז"ל: "...וזה הוא מה שאמרו 'אפילו אומרין לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל', שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה, שלא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה, ואנכי היודע בוודאי שהם טועים, והנה נאמר לו בכך אתה מצווה, וכענין שנהג רבי יהושע עם ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו כמו שהוזכר במסכת ר"ה (כה.). ויש בזה תנאי, יתבונן בו המסתכל בראשון של הוריות (ב:) בעין יפה, והוא שאם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה, והורו בית דין הגדול בדבר אחד להיתר, והוא סבור שטעו בהוראתן, אין עליו מצוה לשמוע דברי החכמים, ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו, אבל ינהג חומר לעצמו, וכל שכן אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהן בבית דין הגדול, ויש עליו לבא לפניהם ולומר טענותיו להם, והם שישאו ויתנו עמו, ואם הסכימו רובם בביטול הדעת ההוא שאמר, ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהוג כדעתם אחרי כן, לאחר שיסלקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו, וזהו העולה מן ההלכות ההם, ומכל מקום חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה על כל פנים".

גליון "עלים לתרופה"