שמואל ב' ו' (הפטרת פ' שמיני)
וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים: ויאמר דוד אל מיכל לפני יְיָ אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצות אתי נגיד על עם יְיָ על ישראל ושחקתי לפני יְיָ: ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה:
ובילקוט שמעוני:
והיה ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול וגו' אמרה לו משפחתו של בית אבא היתה נאה ממך חלילה להם שנראה מימיהן פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדין ממך, ומה אמר לה דוד לפני ה' אשר בחר בי וגו' אלא בית אביך היו מבקשין כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים ואני איני עושה כן אלא מניח אני כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים. והייתי שפל בעיני ועם האמהות, אמר לה אין את נקראת מן האימהות אלא מן האמהות.
לכאו' יל"ע בהנהגתו של דוד המלך מהיכן ידע באמת שכן ראוי לעשות - שלא לחוש כלל על כבודו.
וגם בעיקר הנהגה זו של ליווי הארון בשירה וריקודים יל"ע מה המקור שכן ראוי לעשות הרי לא מצינו כן במשכן.
ועי' שמואל א' ו' י"ג :ובית שמש קצרים קציר חטים בעמק וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות. (ואח"כ כ' שה' הכה בהם מכה רבה)
ופרש"י: וישמחו לראות. היו מסתכלין היאך הוא בא לבדו, ומשמחתם נהגו בו קלות ראש, שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד.
גם בימינו שנוהגים ללוות ס"ת בשירה וריקודים לא רוקדים בשמחה יתירה כמו של ריקודי חתונות, בוודאי לא גדולי תורה. האם באמת אין נוהגים כראוי?
וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים: ויאמר דוד אל מיכל לפני יְיָ אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצות אתי נגיד על עם יְיָ על ישראל ושחקתי לפני יְיָ: ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה:
ובילקוט שמעוני:
והיה ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול וגו' אמרה לו משפחתו של בית אבא היתה נאה ממך חלילה להם שנראה מימיהן פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדין ממך, ומה אמר לה דוד לפני ה' אשר בחר בי וגו' אלא בית אביך היו מבקשין כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים ואני איני עושה כן אלא מניח אני כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים. והייתי שפל בעיני ועם האמהות, אמר לה אין את נקראת מן האימהות אלא מן האמהות.
לכאו' יל"ע בהנהגתו של דוד המלך מהיכן ידע באמת שכן ראוי לעשות - שלא לחוש כלל על כבודו.
וגם בעיקר הנהגה זו של ליווי הארון בשירה וריקודים יל"ע מה המקור שכן ראוי לעשות הרי לא מצינו כן במשכן.
ועי' שמואל א' ו' י"ג :ובית שמש קצרים קציר חטים בעמק וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות. (ואח"כ כ' שה' הכה בהם מכה רבה)
ופרש"י: וישמחו לראות. היו מסתכלין היאך הוא בא לבדו, ומשמחתם נהגו בו קלות ראש, שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד.
גם בימינו שנוהגים ללוות ס"ת בשירה וריקודים לא רוקדים בשמחה יתירה כמו של ריקודי חתונות, בוודאי לא גדולי תורה. האם באמת אין נוהגים כראוי?
