- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,453
- נקודות
- 1,280
בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה, חג הסוכות שבעת ימים לה’ (כג, לד)
“החודש השביעי” הנזכר כאן בפסוק הוא חודש תשרי, ומצווה התורה לעשות סוכות בחמישה עשר בתשרי.
והנה, כאן בפסוק, הלשון היא “לחודש השביעי הזה“. וכן לגבי יום כיפור, לעיל פסוק כז, ג”כ נאמר “אך בעשור לחודש השביעי הזה“; ואילו בהמשך לגבי לולב, לא נאמר “השביעי הזה“, אלא רק “לחודש השביעי”, בלי תוספת “הזה” (פסוקים לט-מ: “אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי… ולקחתם לכם ביום הראשון”), והדבר מצריך הסבר.
ידוע הסברו היפה של בעל העונג יום טוב, המבאר זאת כך:
הנה, בגמרא במסכת ראש השנה (כט ע”ב) מבואר, שכאשר ראש השנה חל בשבת, אין תוקעים בשופר, כי גזרו חכמים שמא יעביר את השופר ד’ אמות ברשות הרבים ויעבור על איסור הוצאה בשבת (וכן, כשחל סוכות בשבת, אין נוטלים לולב, שמא יעבירנו ד’ אמות ברשות הרבים).
ומוסיפה הגמרא, שיש לכך גם אסמכתא בפסוקים עצמם, שהרי פעם אחת נאמר לגבי תקיעת שופר “יום תרועה” (במדבר כט, א) ופעם אחרת נאמר “זכרון תרועה” (ויקרא כג, כד); וטעם השינוי הוא, שלפעמים תוקעים בפועל, ועל כך נאמר “יום תרועה”, ולפעמים אין תוקעים (כשחל בשבת) ואז יש רק “זכרון תרועה”. ונמצא שיש בלשון התורה עצמה אסמכתא לגזירה שאין תוקעים בשבת. כך מבואר בגמרא.
ולפי זה יוצא החשבון מדוקדק היטב ומיושבת גם הקושיה שפתחנו בה (מדוע לגבי יום כיפור, ולגבי עצם חג הסוכות, נאמר “השביעי הזה” ואילו לגבי לולב נאמר סתם שביעי, ללא “הזה”): הרי בפרשתנו, ביחס לראש השנה נאמר “זכרון תרועה” ולא יום תרועה”; ונמצא שהפרשה מתייחסת למצב שבו ר”ה חל בשבת (שכן, כאמור לעיל, הביטוי “זכרון תרועה” מתייחס למצב שבו ר”ה חל בשבת); והרי אם ר”ה חל בשבת, גם היום הראשון של סוכות יוצא לפי החשבון בשבת; וכידוע, כאשר היום הראשון של סוכות חל בשבת, אין נוטלים לולב (כי גם לגבי לולב, כמו לגבי שופר, גזרו שאין לנטלו כשחל בשבת); וממילא מדויק היטב, מדוע לגבי הציווי בלולב, “ולקחתם לכם ביום הראשון”, לא נאמר “בחודש השביעי הזה“, כי דווקא בחודש השביעי “הזה” – בחודש המסוים הזה, שבו ר”ה (וממילא גם סוכות) חל בשבת, אין נוטלים לולב! לפיכך, נמנעה התורה מלומר “הזה” לגבי מצוות לולב, ונקטה כך רק לגבי המצווה הכללית של סוכות, ולגבי יום כיפור וכו’. (לימוד יומי)
“החודש השביעי” הנזכר כאן בפסוק הוא חודש תשרי, ומצווה התורה לעשות סוכות בחמישה עשר בתשרי.
והנה, כאן בפסוק, הלשון היא “לחודש השביעי הזה“. וכן לגבי יום כיפור, לעיל פסוק כז, ג”כ נאמר “אך בעשור לחודש השביעי הזה“; ואילו בהמשך לגבי לולב, לא נאמר “השביעי הזה“, אלא רק “לחודש השביעי”, בלי תוספת “הזה” (פסוקים לט-מ: “אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי… ולקחתם לכם ביום הראשון”), והדבר מצריך הסבר.
ידוע הסברו היפה של בעל העונג יום טוב, המבאר זאת כך:
הנה, בגמרא במסכת ראש השנה (כט ע”ב) מבואר, שכאשר ראש השנה חל בשבת, אין תוקעים בשופר, כי גזרו חכמים שמא יעביר את השופר ד’ אמות ברשות הרבים ויעבור על איסור הוצאה בשבת (וכן, כשחל סוכות בשבת, אין נוטלים לולב, שמא יעבירנו ד’ אמות ברשות הרבים).
ומוסיפה הגמרא, שיש לכך גם אסמכתא בפסוקים עצמם, שהרי פעם אחת נאמר לגבי תקיעת שופר “יום תרועה” (במדבר כט, א) ופעם אחרת נאמר “זכרון תרועה” (ויקרא כג, כד); וטעם השינוי הוא, שלפעמים תוקעים בפועל, ועל כך נאמר “יום תרועה”, ולפעמים אין תוקעים (כשחל בשבת) ואז יש רק “זכרון תרועה”. ונמצא שיש בלשון התורה עצמה אסמכתא לגזירה שאין תוקעים בשבת. כך מבואר בגמרא.
ולפי זה יוצא החשבון מדוקדק היטב ומיושבת גם הקושיה שפתחנו בה (מדוע לגבי יום כיפור, ולגבי עצם חג הסוכות, נאמר “השביעי הזה” ואילו לגבי לולב נאמר סתם שביעי, ללא “הזה”): הרי בפרשתנו, ביחס לראש השנה נאמר “זכרון תרועה” ולא יום תרועה”; ונמצא שהפרשה מתייחסת למצב שבו ר”ה חל בשבת (שכן, כאמור לעיל, הביטוי “זכרון תרועה” מתייחס למצב שבו ר”ה חל בשבת); והרי אם ר”ה חל בשבת, גם היום הראשון של סוכות יוצא לפי החשבון בשבת; וכידוע, כאשר היום הראשון של סוכות חל בשבת, אין נוטלים לולב (כי גם לגבי לולב, כמו לגבי שופר, גזרו שאין לנטלו כשחל בשבת); וממילא מדויק היטב, מדוע לגבי הציווי בלולב, “ולקחתם לכם ביום הראשון”, לא נאמר “בחודש השביעי הזה“, כי דווקא בחודש השביעי “הזה” – בחודש המסוים הזה, שבו ר”ה (וממילא גם סוכות) חל בשבת, אין נוטלים לולב! לפיכך, נמנעה התורה מלומר “הזה” לגבי מצוות לולב, ונקטה כך רק לגבי המצווה הכללית של סוכות, ולגבי יום כיפור וכו’. (לימוד יומי)