פנחס למה פנחס לא נחשב ככהן שהרג את הנפש (1 צופה)

[אחד יחיד]

כמבואר כאן, לפי חידושי הרי"ם, הסיבה שאין אנו אומרים לגבי פנחס את הכלל "כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו", נובעת מכך שמעשהו של פנחס היה הצלה של בני ישראל (ולכן במקרה זו ההריגה הייתה פעולת רחמים, ולא פעולת דין).

אך בפירוש "חזקוני" על הפרשה (רבינו חזקיה בן מנוח, אחד הראשונים), ישנו הסבר אחר מדוע אין אומרים ביחס לפנחס את הכלל "כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו"; החזקוני מסביר, שהואיל ופנחס עשה את מעשהו לשם שמים, באופן זה לא נאמר הכלל [ובלשונו: "דואג היה פן יפסיד כהונתו, דאמרינן (ברכות ל"ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, עד שהבטיחו הקב"ה, הואיל והרציחה לשם שמים הייתה, כמו שמפרש והולך"].

ונראה שההסברים השונים הנ"ל (של החזקוני מזה ושל חידושי הרי"ם מזה) נחלקו בשאלה היסודית, מהו יסודו וגדרו של הכלל "כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו"; לפי החזקוני, כלל זה נעוץ בעבירה שיש במעשה ההריגה (שמי שעושה עבירה כזו, אינו ראוי לשאת כפיו ולברך), ולכן כאן, שעשה לשם שמים וקיים מצווה, לא חל הכלל. לעומת זאת לפי חידושי הרי"מ, מה שגורם את הפסול לנשיאת כפים אינו העבירה, אלא עצם פעולת ההריגה (אפילו אם היא כדין), דהיינו, הריגה מעצם הגדרתה היא פעולה המנוגדת לרחמים, ולכן גורמת לפסלות הכהן; ולכן ביחס לפנחס צריך להגיע דווקא לטעם הייחודי, שהצלתו את בני ישראל הופכת את המעשה לרחמים.

[והנה, ישנה שאלה ידועה, האם מה שאנו פוסלים כהן שהרג את הנפש, הוא דווקא לעניין נשיאת כפים (ברכת כהנים) או שמא גם לעבודת כהונה בכלל, ונחלקו בזה הדעות. ואולי ניתן לומר, ששאלה זו אף היא תלויה בשאלה לעיל, מה בכלל טעם הפסלות של כהן שהרג את הנפש: אם הטעם נעוץ בחומרת העבירה, אזי אין סיבה מיוחדת לחלק בין נשיאות כפים לעבודה (אלא להיפך, קל וחומר – אם אינו ראוי לשאת כפיו ולברך, קל וחומר לעבוד ממש בבית המקדש); אך אם הטעם הוא כחידושי הרי"ם, משום הסתירה בין רחמים לדין וכו', אזי ייתכן שהכלל חל דווקא ביחס לנשיאות כפים, שהיא עניין מובהק של רחמים ונשיאת פנים מיוחדת של הקב"ה לישראל (ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום)]. (לימוד יומי)

 

[בר איהו]

בזבחים קא ב נחלקו אם לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, או עד ששם שלום בין השבטים לאחמ"כ.
יוצא שבהריגת זמרי עוד לא הי' עליו שם כהונה להתחלל.