- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,455
- נקודות
- 1,280
וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור, ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי (כא, כח).
בגמרא - 'תניא ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה, מה ת"ל לא יאכל את בשרו, מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה' (קידושין נו:).
והנה תשובת הברייתא הוא בדרך דרשות חז"ל, ויש לדעת מה בא הכתוב לומר על פי פשוטו, ומאחר שגזרה תורה את דינו - סקול יסקל השור, מה צריך לומר שלא יאכל את בשרו.
ויש לבאר שכוונת הכתוב לפרש ולהגדיר את מהות מיתת השור בסקילה, כלומר שסוקלים את השור במטרה של כיליון ואיבוד מהעולם, והיינו 'ולא יאכל את בשרו', כלומר שמאבדים אותו כליל ואין משתמשים בו כלל.
והנה על דברי הגמרא 'ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבילה היא', הקשה ב'מנחת חינוך' שהרי אמרו בגמרא (יומא סד.) לגבי 'שעיר המשתלח' שדחייתו היא בגדר שחיטה ראויה [לענין איסור 'אותו ואת בנו לא תשחטו'], משום ש'דחייתו לצוק זו היא שחיטתו'. ועיין שם בתוס' ד"ה דחייתו (וכן בחולין פב. ד"ה עגלה), שגם בעגלה ערופה שייכא סברא זו 'דעריפתה זו היא שחיטתה'. [והוכיחו כן מדברי הגמרא (זבחים ע:) דאמרינן דעריפה מטהרת מידי נבילה]. ואם כן הכי נמי נימא בשור הנסקל, שסקילתו זו היא שחיטתו, ושפיר איצטריך קרא לומר שלא יאכל את בשרו (סוף מצוה נ"ב). וכן הקשה הרש"ש (פסחים כב:).
והגר"ח הלוי מבריסק ז"ל תירץ דדוקא לגבי שעיר לעזאזל שהוא בהמה טהורה, שפיר איכא למימר דמצות דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, אבל שור הנסקל שנוהג בכל הבהמות, ואף בבהמות טמאות, תו ליכא למימר דנימא בהו סקילתו זו שחיטתו (אסופות רבי חיים הלוי).
אמנם לפי דברינו, לא קשה מידי, דדווקא לגבי שעיר המשתלח שהמצוה היא דחייתו לצוק, הוא דאמרינן 'דחייתו זו היא שחיטתו', כי יש מטרה בעצם המתתו שהוא המביא ריצוי וכפרה, וכמו כן בעריפת העגלה, הרי העגלה רצויה ואנו משתמשים בה באופן של עריפתה, והיא המכפרת על ישראל.
אבל לגבי שור הנסקל, הרי כוונת התורה היא שאותו שור שנגח יתבער מן העולם, וסקילתו היא במטרה לכלותו ולבערו, ולא שייך לומר עליו 'סקילתו זו היא שחיטתו'. וכמו שנתבאר לעיל שזה גופא כוונת התורה על פי פשוטו, בהא דכתיב 'ולא יאכל את בשרו', שאין לנו מטרה בעצם סקילתו, ולכן לא יאכל את בשרו, כי מטרתינו לבערו מן העולם. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)
בגמרא - 'תניא ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה, מה ת"ל לא יאכל את בשרו, מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה' (קידושין נו:).
והנה תשובת הברייתא הוא בדרך דרשות חז"ל, ויש לדעת מה בא הכתוב לומר על פי פשוטו, ומאחר שגזרה תורה את דינו - סקול יסקל השור, מה צריך לומר שלא יאכל את בשרו.
ויש לבאר שכוונת הכתוב לפרש ולהגדיר את מהות מיתת השור בסקילה, כלומר שסוקלים את השור במטרה של כיליון ואיבוד מהעולם, והיינו 'ולא יאכל את בשרו', כלומר שמאבדים אותו כליל ואין משתמשים בו כלל.
והנה על דברי הגמרא 'ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבילה היא', הקשה ב'מנחת חינוך' שהרי אמרו בגמרא (יומא סד.) לגבי 'שעיר המשתלח' שדחייתו היא בגדר שחיטה ראויה [לענין איסור 'אותו ואת בנו לא תשחטו'], משום ש'דחייתו לצוק זו היא שחיטתו'. ועיין שם בתוס' ד"ה דחייתו (וכן בחולין פב. ד"ה עגלה), שגם בעגלה ערופה שייכא סברא זו 'דעריפתה זו היא שחיטתה'. [והוכיחו כן מדברי הגמרא (זבחים ע:) דאמרינן דעריפה מטהרת מידי נבילה]. ואם כן הכי נמי נימא בשור הנסקל, שסקילתו זו היא שחיטתו, ושפיר איצטריך קרא לומר שלא יאכל את בשרו (סוף מצוה נ"ב). וכן הקשה הרש"ש (פסחים כב:).
והגר"ח הלוי מבריסק ז"ל תירץ דדוקא לגבי שעיר לעזאזל שהוא בהמה טהורה, שפיר איכא למימר דמצות דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, אבל שור הנסקל שנוהג בכל הבהמות, ואף בבהמות טמאות, תו ליכא למימר דנימא בהו סקילתו זו שחיטתו (אסופות רבי חיים הלוי).
אמנם לפי דברינו, לא קשה מידי, דדווקא לגבי שעיר המשתלח שהמצוה היא דחייתו לצוק, הוא דאמרינן 'דחייתו זו היא שחיטתו', כי יש מטרה בעצם המתתו שהוא המביא ריצוי וכפרה, וכמו כן בעריפת העגלה, הרי העגלה רצויה ואנו משתמשים בה באופן של עריפתה, והיא המכפרת על ישראל.
אבל לגבי שור הנסקל, הרי כוונת התורה היא שאותו שור שנגח יתבער מן העולם, וסקילתו היא במטרה לכלותו ולבערו, ולא שייך לומר עליו 'סקילתו זו היא שחיטתו'. וכמו שנתבאר לעיל שזה גופא כוונת התורה על פי פשוטו, בהא דכתיב 'ולא יאכל את בשרו', שאין לנו מטרה בעצם סקילתו, ולכן לא יאכל את בשרו, כי מטרתינו לבערו מן העולם. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)
