זאת הטענה שלי, שיש לחלק בין מקרים שמכניסים מצה לפיו לבין מקרים שמאיימים עליו שיאכל מצה,
שכאשר מכניסים מצה לפיו - יתכן שחשיב אונס מעצם צורת המעשה, ולא יועיל שגם רוצה לעשות את המעשה, אך כאשר כופים עליו לאכול מצה - הוי אונס רק בגלל שנכפה ולא עשאו ברצון, ולכן יש מקום להבין שאם עשאו ברצון - יצא יד"ח,
והגע עצמך, אדם שרוצה ומעוניין לאכול מצה, ורגע לפני שאכל באו פרסים ואיימו עליו שאם לא יאכל - יהרגו אותו, האם לא יכול לצאת יד"ח רק בגלל שבאו הפרסים ואיימו עליו?
אגב, עצם הסברא נכונה [וכמבו' בהדיא בתוס' שציינת - תוס' ביומא פב, ב וביבמות נד, א וכן הוא בע"ז נד, א] אבל כל המקרים בש"ס כמעט עוסקים באופן שמאיימים עליו, והמקרה שמכניסים מצה לפיו הוא אופן שכו"ע מודים שלא יצא [גם בלי קשר לאונס] משום שזה כלל לא חשוב כעשייה שלו, אלא שהוא כגרזן ביד החוצב, כמו זרקוהו על תינוק דאינו מחוייב למסור נפשו [גר"ח יסוה"ת ה, א] ולאו משום שחסר במעשהו אלא דאין זה כלל מעשהו, אלא אדרבה הזורקים חשיבי כהעושים.
ודבריך ש'יש מקום להבין שאם עשאו ברצון - יצא יד"ח', איני יודע מנ"ל הא, מה שבטוח הוא שהראשונים סבורים שהמקרה שכפאו לאכול מצה איירי באופן שיודע שעכשו פסח ושמצה מוטלת לפניו ומכל מקום
אינו מעוניין באכילתה, דבזה פסקו שמ"מ יצא [
עי' בר"ן בד"ז מדה"ר וכך כ' בשו"ע תעה, דעי' ב"י שם].
לא סביר שנהנה היא סיבה לייחוס המעשה גם באונס, שהרי כל פטורא דאונס אמור בגילוי עריות, ששם נהנית האשה ובאשר על כן המעשה אמור להתייחס אליה יתירה מזו, לפ"ז נפלו תורותיהם של החמד"ש, הגרא"ו שבאונס ל"ח כעושה כלל, וכן המושג 'קרקע עולם' קצת מוקשה שס"ס עצם ההנאה משייכת את העשייה אליה.
לסיכום, הוצגו כאן חמישה טיעונים כנגד מי שאומר שסברת "שכן נהנה" שייכת גם באונסין א) שהרי אם כן באמת תמוה מדוע 'ולנערה לא תעשה דבר', הרי ס"ס כיון שבגילוי עריות יש הנאה, אזי ההנאה יוצרת שייכות למעשה [וכי תימא דהוי גזיה"כ, ז"א דאם כן כיצד יליף לכה"ת] ב) מתמיהת הראשונים בהרבה מקומות כיצד יליף מנערה הנבעלת לכה"ת - ונדחקו מאד, ולכ' תיפו"ל בגלל ש"נהנה", וכן המושג 'קרקע עולם' תמוה טובא דס"ס עצם ההנאה משייכת את המעשה לעושה [דאכתי לא פקע תורת 'מעשה' לגמריי שא"כ מדוע באמת במקום שתזנה ברצון - תתחייב, ועוד שהרי מצינו בריפ"ב דכתובות שכיון שנהנה גופו חשוב כנוטל את ההנאה, ע"ע בתוס' ב"ק לב, א] ג) להלכה כ' הרמב"ם שכפאו לאכול מצה יצא [חמץ ומצה ו, ג] ובניגוד לשופר שלא יצא [שופר ב, ד] ופי' המ"מ דשופר שאני הואיל ובשמיעה תליא מילתא, וצריך עיון מדוע לא כ' שמצה שאני שכן נהנה, וע"כ שנהנה ל"מ באונסין ד) הרמ"א באו"ח רד, ח כ' שבאנסוהו לאכול א"צ לברך דל"ח כנהנה כלל, ומוכח דבאונס אף בכגון חלבים ועריות לא מיקרי הנאה.
וסתם כך, הרי בגמ' שם עביד צריכותא, שיל"ד מה הקמ"ל? דאכתי מדוע התוקע לשיר יצא? הרי הוא מתעסק גמור? ואי לכך יש לחלק בין היכא שאסור אף במתעסק לבין היכא שג"ז לא?
ועל כרחך שסברת "שכן נהנה" אינה מועלת לשייך את המעשה, בעת שאנו דנים על אונסים, ולכן אין שום טעם לחלק בין כפאו לאכול מצה לשאר המקומות!
