- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,454
- נקודות
- 1,280
לאיזה צורך בלעה הארץ גם את הרכוש, ולא רק את האנשים עצמם?
כותב על כך הספורנו: "שלא יזכו שיהנו צדיקים בעמלם, כענין 'נפלה סלע מחיקו, ומצאה עני ונתפרנס בה'". דהיינו, מטרת בליעת הרכוש הייתה, שלא יהנה מהרכוש אדם אחר, וזאת כדי שלא תהיה בידם זכות של צדקה.
ונמצאנו למדים, שזכות הצדקה עומדת לאדם לא רק כאשר אדם נותן לעני בכוונה, אלא גם במקרה שבו העני נהנה מרכושו של אדם בדרך מקרה, כגון שנפלה מידו מטבע ונהנה ממנה העני [וזהו שממשיך הספורנו "כעניין נפלה סלע (=מטבע) מידו ומצאה עני ונתפרנס בה"].
והנה, יסוד זה, שיש זכות צדקה אפילו אם נפלה סלע מידו וכו', מקורו במדרש (ספרי, פרשת כי תצא, פסקה רכג), ומדרש זה מובא גם ברש"י על דברים כד, יט, בפרשת כי תצא, בעניין מצוות "שכחה"; שם התורה מצווה, שאם אדם שכח עומר בשדה, לא ישוב לקחתו אלא ישאירנו שם כדי שימצאוהו עניים (וזוהי מצוות "שכחה"), ומוסיפה התורה על כך, "למען יברכך ה' אלוקיך", וכותב שם רש"י – "ואע"פ שבאת לידו שלא במתכוין; קל וחומר לעושה במתכוין. אמור מעתה: נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה – הרי הוא מתברך עליה (ספרי)" (וכן מובא גם ברש"י ויקרא, ה, יז). אלא ששם הדבר מחודש פחות, כי שם אמנם העומר נשכח בטעות ולא בכוונה, אך עדיין יש כאן כוונה, בעצם אי החזרה לקחתו, כדי לקיים את מצוות התורה; ואילו כאן בספורנו, מתבאר שאפילו אם סתם מצא עני מטבע שהפיל האדם, עומדת לאותו אדם זכות.
[האחרונים האריכו בשאלה, אם הכלל "מצוות צריכות כוונה" חל גם במצוות שבין אדם לחברו, כגון צדקה, ויש מביאים ראיה מדברי המדרש הנ"ל, ויש דוחים שאין משם ראיה, כי אין כוונת המדרש לכך שמתקיימת ממש מצוות צדקה, אלא יש זכות מסוימת לאותו אדם. ור' בהרחבה בשו"ת חבל נחלתו, ג, יג].
כותב על כך הספורנו: "שלא יזכו שיהנו צדיקים בעמלם, כענין 'נפלה סלע מחיקו, ומצאה עני ונתפרנס בה'". דהיינו, מטרת בליעת הרכוש הייתה, שלא יהנה מהרכוש אדם אחר, וזאת כדי שלא תהיה בידם זכות של צדקה.
ונמצאנו למדים, שזכות הצדקה עומדת לאדם לא רק כאשר אדם נותן לעני בכוונה, אלא גם במקרה שבו העני נהנה מרכושו של אדם בדרך מקרה, כגון שנפלה מידו מטבע ונהנה ממנה העני [וזהו שממשיך הספורנו "כעניין נפלה סלע (=מטבע) מידו ומצאה עני ונתפרנס בה"].
והנה, יסוד זה, שיש זכות צדקה אפילו אם נפלה סלע מידו וכו', מקורו במדרש (ספרי, פרשת כי תצא, פסקה רכג), ומדרש זה מובא גם ברש"י על דברים כד, יט, בפרשת כי תצא, בעניין מצוות "שכחה"; שם התורה מצווה, שאם אדם שכח עומר בשדה, לא ישוב לקחתו אלא ישאירנו שם כדי שימצאוהו עניים (וזוהי מצוות "שכחה"), ומוסיפה התורה על כך, "למען יברכך ה' אלוקיך", וכותב שם רש"י – "ואע"פ שבאת לידו שלא במתכוין; קל וחומר לעושה במתכוין. אמור מעתה: נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה – הרי הוא מתברך עליה (ספרי)" (וכן מובא גם ברש"י ויקרא, ה, יז). אלא ששם הדבר מחודש פחות, כי שם אמנם העומר נשכח בטעות ולא בכוונה, אך עדיין יש כאן כוונה, בעצם אי החזרה לקחתו, כדי לקיים את מצוות התורה; ואילו כאן בספורנו, מתבאר שאפילו אם סתם מצא עני מטבע שהפיל האדם, עומדת לאותו אדם זכות.
[האחרונים האריכו בשאלה, אם הכלל "מצוות צריכות כוונה" חל גם במצוות שבין אדם לחברו, כגון צדקה, ויש מביאים ראיה מדברי המדרש הנ"ל, ויש דוחים שאין משם ראיה, כי אין כוונת המדרש לכך שמתקיימת ממש מצוות צדקה, אלא יש זכות מסוימת לאותו אדם. ור' בהרחבה בשו"ת חבל נחלתו, ג, יג].