מגילה מדוע הגמ' מערבת בין חוש הטעם לחוש השמיעה?

[נחמן ל.]

מגילה דף ו' ע"א, הגמ' אומרת שכינרת זו גינוסר, ולמה נקרא שמה "כינרת"? דמתיקי פירא כקלא דכינרי, וצ"ע מדוע הגמ' מערבת בין חוש הטעם לחוש השמיעה? ונ"ל בדא"פ שמ"מ כן יש שייכות בין ב' החושים במקרה הזה, כי כמו מי שאוכל אוצל טוב אחרי זמן מה שלא אכל זה גורם לו תענוג גדול, כמו מים קרים על נפש עייפה, ולא רק הגוף מתענג מזה אלא גם הנפש, וזה גם כאן בפירות המתוקים כ"כ של גינוסר, ושמיעה הרי זה עריבות לנפש, הנפש נהנית מהשמיעה העריבה הזו, (ראיתי זאת היכן שהוא, לא זוכר איפה) ולכן הגמ' מ"מ כן עירבה את ב' החושים הללו לעניין א',

 

[אברך מעמיק]

שלשה משיבין דעתו של אדם אלו הן קול ומראה וריח (ברכות נז:).
וראה תוס' פסחים (קב: ד"ה רב) "...לכך נראה דביום טוב ליכא נשמה יתירה והכא אין מזכיר בשמים משום דשמחת יום טוב ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים [- לישוב דעת הנפש מסילוק הנשמה יתירה]. עיי"ש.
ומבואר בדבריהם כי פעמים גם על ידי אכילה יש ישוב הדעת והנפש.