את כל זה דוקא יכלתי להבין מצויין, אולם לא נראה לי ששייך חיבור לאדם עצמו, שכן הוא יחידה בודדת. ואהבת עצמו פירושו בלע"ז אגואיזם וכדו' וחלילה מלומר כן על האבות הקדושים.
השאלה היא מה פירוש חיבור.
אדם מרגיש רצון להתקרב ותחושת אהדה רק לעצמו, כלומר אדם אוהב רק את עצמו.
ברגע שיש חיבור דהיינו הרגשה שמושא האהבה הוא חלק ממני, או שבמושא האהבה יש חלק ממני, אני מרגיש רצון להתקרב ותחושת אהדה גם למושא האהבה.
ולכן אהבה מגיעה רק ע"י נתינה. כי רק על ידי נתינה אפשר להרגיש שבשני יש חלק ממני, את החלק שאני נתתי לו והוא נהנה ממני.
ולא הבינותי מדוע א"א לומר כן על האבות הקדושים, הרי כתוב בתורה "ואהבת לרעך
כמוך" זה לא שייך אצל האבות?...
את המשל על הדייג שאוהב את הדגים מר' אלה לופיאן אני מכיר היטב. זה לא כ"כ שייך בשניצל שלא אכפ"ל אם ייאכל, ואדרבה עד כמה שמגולגלת בו איזו נשמה זה רק יעשה לו טוב...
זה הכוונה גם בשניצל, אולי הדוגמה שלו לא הייתה כ"כ מוצלחת...
אני מאמין שכשתשאל אותו הוא יאמר שלכך התכוון.
ובכל אופן שורש המילה "אהבה" טעונה ביאור. הפשטות הייתה כפי שהביאו מאותו אשכול ש"אהבה" זה מה שמרגישים כשאוהבים...
וכפי שכ' התומר דבורה המפורסם, שלא תיתכן אהבת הבורא אלא בלב מי שיש לו אישה (וכבר נתנסה באהבה)
אולם אחרי שכל המשגיחים ובעלי המוסר ביארו שאהבה הינה חיבור, ולא תחושת אהדה, לכאורה זה צריך התבוננות מיצחק אבינו.
אולם אם אכן היה פה קיום מצות קרבן פסח, אולי מובן.
כנ"ל.
אהבת
הזולת זו תחושה, שמקורה בחיבור הנשמות.
אבל אין ספק שכל אדם בעל גוף אוהב את עצמו - כיון שהוא בעל גוף - ויצחק אהב את עצמו, בין השאר גם לאכול מאכלים טעימים.
כמובן יש להבין מדוע התאווה אליהם כמו שהקשה שם הגרי"ז אבל זה על עצם האהבה.
