[ב] המרעיד את האילן להשיר ממנו אוכלין או את הטומאה, אינן בכי יותן. להשיר ממנו משקין, בית שמאי אומרים היוצאין ואת שבו בכי יותן, בית הלל אומרים היוצאין בכי יותן ואת שבו אינן בכי יותן, מפני שהוא מתכוין שיצאו מכולו:
א. הנה עד כה למדנו שני דרכים להחשיב משקה, חדא, לרצות בו לשימוש, ועוד, לרצות לתולשו מן המחובר. אך יש דרך נוספת (ויתכן שהיא מדרבנן) והיא- "סילוק", דהיינו לסלק את המשקה מאיזה מקום, שגם זה נחשב החשבה. אך בזה דווקא אם סילקו בידים, אך אם גרם שיסתלק, כגון הכופה קערה על הכותל להגן על הכותל שלא יזיקוהו גשמים, ואחר כך ירדו גשמים ואכן אם הסתלקו מהכותל וירדו על הקערה, מן הקערה נפלו על פירות, לא חשיב אחשבינהו, משום שלא סילקן בעצמו. (ועיין עוד סיפא דמשנה ד' אבל אם העלה כו'.)
ב. ממה שנתבאר במשנה א' יש ללמוד שהשואב מים מגבא וכדומה לתשמישין ולשתיה, זהו תחילתן לרצון, והם מכשירים. ויש לדעת שכשבא להנות ממים ומסדר הנאה זו שבעל כרחו נתלשים עוד משקין (והדוגמא להלן), הרי גם המשקין הנוספים בכי יותן. וכאותה ששנינו לקמן פרק ד' משנה א' השוחה לשתות, המים העולים בפיו ובשפמו בכי יותן כו', הממלא בחבית, המים העולים אחריה ובחבל שהוא מכונן על צוארה ובחבל שהוא לצרכה הרי זה בכי יותן. מידי דהוה אמלאכת שבת דכל פסיק רישא הוי כמתכוין.
"סילוק" שלא גמר מלאכתו. המרעיד את האילן להשיר ממנו אוכלין או את הטומאה (כגון שהביא שם עורב שרץ וכדומה ונשאר בין ענפי האילן ובא זה להשירו) והיו מי גשמים על האילן ונשרו מכח ההרעדה, אע"פ שע"י ההרעדה היה פסיק רישא שהמים יסתלקו מן האילן אינן בכי יותן, דכל מה שפסיק רישא הוא בכי יותן הוא באדם שעוסק בלהנות מן המים, אבל כאן לא היה לו עסק עם המשקין כי אם עם האוכלין והטומאה.
אבל אם הרעיד את האילן להשיר ממנו משקין ומקצת מן המשקין נשרו מן האילן לגמרי ומקצתן נשארו באילן, בית שמאי אומרים המשקין היוצאין מן האילן ואת שבו –שנפלו מענף לענף, תרוייהו בכי יותן, וממילא אם הביא פירות מתוך ביתו, ונגעו בענפים הנמוכים הרטובים בלי כוונה, הרי הם מוכשרים. בית הלל אומרים המשקין היוצאין מן האילן בכי יותן, ואת שבו אף שנפלו מבד על בד ומשוכה על שוכה אינן בכי יותן, מפני שאין לו תועלת בשהמים משנים את מקומם מענף לענף, שהוא מתכוין בהרעדתו שיצאו המים מכולו, והסילוק לא גמר מלאכתו. ובית שמאי סברי דמכל מקום נתקיימה מחשבתו קצת בזה שנתקרבה יציאתן ע"י ירידתם לצד התחתון.
ויש לשאול, טעמא דהוא מתכוין שיצאו מכולו, הא נתכוין שירדו מענף לענף אף בית הלל מודו דהרי זה בכי יותן, ורמינהו דבמשנה ג' שנינו דסבירא להו לבית הלל דכל שמסלק מים מן האילן ונפלו על המחובר דינם כמחוברים ואינן בכי יותן, ואם כן הוא הדין בנפלו מענף לענף. ויש לומר דתברא מי ששנה זו לא שנה זו, עיין בהערה[1]. עוד יש לומר דבית הלל לדבריהם דבית שמאי קמהדרו. לדידן כל סילוק על מחובר אינו בכי יותן, דדיינינן למים כמחוברים, וכנ"ל במשנה ג'. לדידכו אודו לן מיהא בכי האי שנתכוין שיצאו מכולו שאינו בכי יותן[2]:
א. הנה עד כה למדנו שני דרכים להחשיב משקה, חדא, לרצות בו לשימוש, ועוד, לרצות לתולשו מן המחובר. אך יש דרך נוספת (ויתכן שהיא מדרבנן) והיא- "סילוק", דהיינו לסלק את המשקה מאיזה מקום, שגם זה נחשב החשבה. אך בזה דווקא אם סילקו בידים, אך אם גרם שיסתלק, כגון הכופה קערה על הכותל להגן על הכותל שלא יזיקוהו גשמים, ואחר כך ירדו גשמים ואכן אם הסתלקו מהכותל וירדו על הקערה, מן הקערה נפלו על פירות, לא חשיב אחשבינהו, משום שלא סילקן בעצמו. (ועיין עוד סיפא דמשנה ד' אבל אם העלה כו'.)
ב. ממה שנתבאר במשנה א' יש ללמוד שהשואב מים מגבא וכדומה לתשמישין ולשתיה, זהו תחילתן לרצון, והם מכשירים. ויש לדעת שכשבא להנות ממים ומסדר הנאה זו שבעל כרחו נתלשים עוד משקין (והדוגמא להלן), הרי גם המשקין הנוספים בכי יותן. וכאותה ששנינו לקמן פרק ד' משנה א' השוחה לשתות, המים העולים בפיו ובשפמו בכי יותן כו', הממלא בחבית, המים העולים אחריה ובחבל שהוא מכונן על צוארה ובחבל שהוא לצרכה הרי זה בכי יותן. מידי דהוה אמלאכת שבת דכל פסיק רישא הוי כמתכוין.
"סילוק" שלא גמר מלאכתו. המרעיד את האילן להשיר ממנו אוכלין או את הטומאה (כגון שהביא שם עורב שרץ וכדומה ונשאר בין ענפי האילן ובא זה להשירו) והיו מי גשמים על האילן ונשרו מכח ההרעדה, אע"פ שע"י ההרעדה היה פסיק רישא שהמים יסתלקו מן האילן אינן בכי יותן, דכל מה שפסיק רישא הוא בכי יותן הוא באדם שעוסק בלהנות מן המים, אבל כאן לא היה לו עסק עם המשקין כי אם עם האוכלין והטומאה.
אבל אם הרעיד את האילן להשיר ממנו משקין ומקצת מן המשקין נשרו מן האילן לגמרי ומקצתן נשארו באילן, בית שמאי אומרים המשקין היוצאין מן האילן ואת שבו –שנפלו מענף לענף, תרוייהו בכי יותן, וממילא אם הביא פירות מתוך ביתו, ונגעו בענפים הנמוכים הרטובים בלי כוונה, הרי הם מוכשרים. בית הלל אומרים המשקין היוצאין מן האילן בכי יותן, ואת שבו אף שנפלו מבד על בד ומשוכה על שוכה אינן בכי יותן, מפני שאין לו תועלת בשהמים משנים את מקומם מענף לענף, שהוא מתכוין בהרעדתו שיצאו המים מכולו, והסילוק לא גמר מלאכתו. ובית שמאי סברי דמכל מקום נתקיימה מחשבתו קצת בזה שנתקרבה יציאתן ע"י ירידתם לצד התחתון.
ויש לשאול, טעמא דהוא מתכוין שיצאו מכולו, הא נתכוין שירדו מענף לענף אף בית הלל מודו דהרי זה בכי יותן, ורמינהו דבמשנה ג' שנינו דסבירא להו לבית הלל דכל שמסלק מים מן האילן ונפלו על המחובר דינם כמחוברים ואינן בכי יותן, ואם כן הוא הדין בנפלו מענף לענף. ויש לומר דתברא מי ששנה זו לא שנה זו, עיין בהערה[1]. עוד יש לומר דבית הלל לדבריהם דבית שמאי קמהדרו. לדידן כל סילוק על מחובר אינו בכי יותן, דדיינינן למים כמחוברים, וכנ"ל במשנה ג'. לדידכו אודו לן מיהא בכי האי שנתכוין שיצאו מכולו שאינו בכי יותן[2]:
[1] דתנא דמשנה ב' סבר כרבי יוסי ברבי יהודה שבתוספתא ריש מכשירין דסבירא ליה דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה שסילוק משקין על מחוברים אינו נותן למים דין מחוברין אלא הרי זה בכי יותן, וכי פליגי בכגון משנה ב' ובהלכות נתקיימה מחשבתו. (נ.ב. בתוספתא גרסינן על מה נחלקו על המרעיד את האילן להשיר ממנו אוכלין, ויתכן דצריך לגרוס משקין.) ותנא דמשנה ג' סבירא ליה כתנא קמא דהתוספתא דסבירא ליה דבית שמאי ובית הלל נחלקו בדין מסלק מים על מחוברין.
[2] (אי נמי יש לחלק בין היכא שהוא מתנגד שיפלו באותו המחובר להיכא שאינו מתנגד, דכשהוא מתנגד ובע"כ נפלו בו, ואולי גם עשוי לנענעו משם, לא הוי כמחובר, והיינו גוונא דמשנה ב'. ומכל מקום בכגון משנה ב' איכא סברא דשהוא מתכוין שיצאו מכולו, ומשום הכי אינו בכי יותן, וכשאינו מתנגד שיפלו באותו המחובר, כגון במשנה ג', סבירא להו לבית הלל דהוי כמחובר.)
[2] (אי נמי יש לחלק בין היכא שהוא מתנגד שיפלו באותו המחובר להיכא שאינו מתנגד, דכשהוא מתנגד ובע"כ נפלו בו, ואולי גם עשוי לנענעו משם, לא הוי כמחובר, והיינו גוונא דמשנה ב'. ומכל מקום בכגון משנה ב' איכא סברא דשהוא מתכוין שיצאו מכולו, ומשום הכי אינו בכי יותן, וכשאינו מתנגד שיפלו באותו המחובר, כגון במשנה ג', סבירא להו לבית הלל דהוי כמחובר.)