איתא בגמ' בברכות מג: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" וכן בגמ' בסוטה י: [ומתוס' שם בד"ה נוח לו – משמע שזה כפשוטו שהוא שואל למה זה לא נמנע בפסחים כה. בעבירות שעלהים הדין יהרג ואל יעבור ומבאר שזה כיון שזה לא מפורש בתורה לכן לא נקט זאת, הנה חזינן שהבין שזה כפשוטו שעדיף לההרג על זה].
ואיתא בגמ' בב"מ נח: "תני תנא קמיה שרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים אמר ליה שפיר קאמרת דחזינא ליה שחיזנא ליה דאזיל סומקא ואתי חיורא".
ונראה לומר שהגמ' בב"מ היא הביאור בגמ' בברכות ובסוטה שבגלל שזה נחשב רציחה אז עדיף להפיל עצמו לכבשן האש מלרצוח את חבירו ע"י לפגוע בו.
אבל יש לשאול האם הכוונה בגמ' בב"מ כפשוטה או לא, שהרי כל בר דעת מבין שמאדם פגוע לא צריכים כהנים להתרחק מצד טומאת מת ומותר לדברל לידו דברי תורה ואין בזה משום "לועג לרש"..., אבל מצד שני לא נוח לומר שמה שהגמ' בב"מ אומרת כאילו שופך שמים זה רק כאילו כי ר"נ בר יצחק אומר לו שם "שפיר קאמרת דאזיל סומקא ואתי חיורא" ואם זה "כאילו" אז מה הוא בא לומר וגם שתחזור לנו השאלה למה הגמ' בברכות אומרת שנוח לו לאדם שיפיל עצמו ולכשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים?
אז לכאורה י"ל שהגדר הוא כך: שכתוב בתורה ש"הדם הוא הנפש" ולכאורה ההסבר בזה הוא שהנפש הבהמית (בשונה מהנשמה שהיא רוחנית והיא חלק אלוק ממעל) היא נמצאת בתוך הדם (ואם לבן אדם לא יהיה דם בתוך הגוף הוא ימות) וא"כ ביאור הגמ' בב"מ הוא שהתנא ששנה לר"נ שהוא כאילו שופך דמים הוא התכוון לזה שהמעליב כאילו שופך דמים כי ברגע שאדם מתבייש אז הוא בעצם מרגיש הכי לא חי (וכל בן אדם שנעלב הוא מרגיש שהוא בעצם כרגע מעדיף להירדם ולא לחיות ולסבול את הבושה הזאת) שזה הבעיה ברוצח שהוא לקח לשני את חייו אז גם מעליב לקח לשני לקצת זמן את החיים שהאדם רוצה למות כרגע וזה הכי אי קיום (ויש יותר להסביר שכל רצון של אדם זה מוגדר שהוא רוצה יותר להתקיים שהוא מרגיש שחסר לו משהו אז כאן כל הרצון שלו זה אי הקיום אז כרגע בעצם הוא לא קיים) ואמר לו ר"נ שיש הוכחה לזה שהוא צודק מיזה שהדם בורח מהפנים והאדם נהיה לבן, ולמה זה ככה? אלא כמובן זה בגלל שהנפש כרגע רוצה לברוח ולא להתקיים.
וזה אולי גם הפשט שאדם כועס הוא נהיה אדום כי כרגע כל נפשו בפעולה של רצון לחיות ולנקום את העול (בעיניו) שנעשה לו.
ולכן גם כשאדם מפחד (ברמת פחד חזקה) הוא אף פעם לא נהיה אדום אלא לבן כי באותו רגע הוא לא רוצה לחיות שהוא לא מסוגל לחיות עם התחושה הזאת שהוא הולך להאבד מהעולם (או כל פחד אחר שהוא) אז הוא מעדיף כבר חידלון.
נ.ב. הדברים מגיעים ממחשבה בלי מקור והינם בגדר "הצעה בעלמא" להתיישבות על הלב ולא להוצאת נפק"מ מדברים אלו ( כמאמר הפתגם "להלכה ולא למעשה":) ).
ואיתא בגמ' בב"מ נח: "תני תנא קמיה שרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים אמר ליה שפיר קאמרת דחזינא ליה שחיזנא ליה דאזיל סומקא ואתי חיורא".
ונראה לומר שהגמ' בב"מ היא הביאור בגמ' בברכות ובסוטה שבגלל שזה נחשב רציחה אז עדיף להפיל עצמו לכבשן האש מלרצוח את חבירו ע"י לפגוע בו.
אבל יש לשאול האם הכוונה בגמ' בב"מ כפשוטה או לא, שהרי כל בר דעת מבין שמאדם פגוע לא צריכים כהנים להתרחק מצד טומאת מת ומותר לדברל לידו דברי תורה ואין בזה משום "לועג לרש"..., אבל מצד שני לא נוח לומר שמה שהגמ' בב"מ אומרת כאילו שופך שמים זה רק כאילו כי ר"נ בר יצחק אומר לו שם "שפיר קאמרת דאזיל סומקא ואתי חיורא" ואם זה "כאילו" אז מה הוא בא לומר וגם שתחזור לנו השאלה למה הגמ' בברכות אומרת שנוח לו לאדם שיפיל עצמו ולכשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים?
אז לכאורה י"ל שהגדר הוא כך: שכתוב בתורה ש"הדם הוא הנפש" ולכאורה ההסבר בזה הוא שהנפש הבהמית (בשונה מהנשמה שהיא רוחנית והיא חלק אלוק ממעל) היא נמצאת בתוך הדם (ואם לבן אדם לא יהיה דם בתוך הגוף הוא ימות) וא"כ ביאור הגמ' בב"מ הוא שהתנא ששנה לר"נ שהוא כאילו שופך דמים הוא התכוון לזה שהמעליב כאילו שופך דמים כי ברגע שאדם מתבייש אז הוא בעצם מרגיש הכי לא חי (וכל בן אדם שנעלב הוא מרגיש שהוא בעצם כרגע מעדיף להירדם ולא לחיות ולסבול את הבושה הזאת) שזה הבעיה ברוצח שהוא לקח לשני את חייו אז גם מעליב לקח לשני לקצת זמן את החיים שהאדם רוצה למות כרגע וזה הכי אי קיום (ויש יותר להסביר שכל רצון של אדם זה מוגדר שהוא רוצה יותר להתקיים שהוא מרגיש שחסר לו משהו אז כאן כל הרצון שלו זה אי הקיום אז כרגע בעצם הוא לא קיים) ואמר לו ר"נ שיש הוכחה לזה שהוא צודק מיזה שהדם בורח מהפנים והאדם נהיה לבן, ולמה זה ככה? אלא כמובן זה בגלל שהנפש כרגע רוצה לברוח ולא להתקיים.
וזה אולי גם הפשט שאדם כועס הוא נהיה אדום כי כרגע כל נפשו בפעולה של רצון לחיות ולנקום את העול (בעיניו) שנעשה לו.
ולכן גם כשאדם מפחד (ברמת פחד חזקה) הוא אף פעם לא נהיה אדום אלא לבן כי באותו רגע הוא לא רוצה לחיות שהוא לא מסוגל לחיות עם התחושה הזאת שהוא הולך להאבד מהעולם (או כל פחד אחר שהוא) אז הוא מעדיף כבר חידלון.
נ.ב. הדברים מגיעים ממחשבה בלי מקור והינם בגדר "הצעה בעלמא" להתיישבות על הלב ולא להוצאת נפק"מ מדברים אלו ( כמאמר הפתגם "להלכה ולא למעשה":) ).