באשכול אחר הובאו דברי ר' צדוק:
"לא יתחבר עם רשעים, ואפילו לעשות מצוה, וכן הוא מפורש במכילתא: כמו שנאמר (דה"י כ, לז) "כהתחברך" וגו', ואף־על־פי שנתחבר עמו ללחום נגד ארם".
ולכאורה משמע שמלחמת אחאב לכיבוש רמות גלעד מידי ארם היתה נחשבת מלחמת מצוה, משוםכיבוש רמות גלעד, אע"פ שהיא מעבר הירדן המזרחי,
אמנם אולי יש לומר, שאין המצוה כאן אלא מעצם המלחמה להחליש את הגויים, וכדאיתא בסוטה מד ב:
"א"ר יוחנן רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה מצוה דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה אמר רבא מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות כי פליגי למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו מר קרי לה מצוה ומר קרי רשות נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה".
אבל אם כן לא אתי אלא כרבי יהודה, אלא אם כן נאמר, שגם לרבנן ודאי יש מצוה בדבר, אע"פ שאין זו ממש מלחמת מצוה.
ולעצם הענין, לכאורה מהפסוקים נראה שעיקר המצוה היא בעבר הירדן המערבי,
שכך כתוב (דברים לא, יא):
"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' א-להיכם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".
וכן לענ"ד משמע מלשון הרמב"ן במ"ע ד (מובא כאן בסוף).
אמנם אולי יש לומר, שאחר שניתנה נחלת עבר הירדן לראובן גד וחצי המנשה, נעשה דינה כשאר חלקי הארץ לענין מצות כיבוש, וצ"ע.
-------------------------
הרמב"ן מצוה ד:
"מצוה רביעית – שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", "והתנחלתם את הארץ", [ונכפל זה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתברך "באו ורשו את הארץ] אשר נשבעתי לאבותיכם". ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: "ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים" וגו', שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצווה, אומרו יתעלה בעניין המרגלים: "עלה רש כאשר דבר ה' אלהיך לך, אל תירא ואל תחת". ואמרו עוד: "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם". וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב "ותמרו את פי ה' אלהיכם", וכן "לא שמעתם", הוראה שהיא מצווה, לא ייעוד והבטחה.
וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה, וכן אמרו בגמרא סוטה: "אמר רבא: מלחמת יהושע לכבוש, דברי הכול חובה. מלחמת דוד להרווחה, דברי הכול רשות". ולשון ספרי: "וירשתה וישבת בה: בזכות שתירש – תשב".
ואל תשתבש ותאמר, כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממין, שנצטווינו לאבדם, שנאמר: "והחרם תחרימם". אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עימנו, ואם רצו להשלים – נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ – לא נניח אותה בידם, ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם: "הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם, זו אפריקי", נצטווינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות להושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים ההם, אם רצו אחרי כן שבטינו לעוזבה ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות, אינם רשאים; שנצטווינו בכיבושה ובישיבתה.
וממאמרם "מלחמת יהושע לכבוש", תבין כי המצווה הזאת היא הכיבוש. וכן אמרו בספרי: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר" וגו', "אמר להם: כל המקום שתכבשו חוץ מהמקומות האלו, הרי הם שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר: 'וירשתם גוים גדולים ועצומים', ואחר כך: 'כל המקום אשר" וכו'. ואמרו: "ואם תאמר: מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובא, ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה, והתורה אמרה: משתכבשו ארץ ישראל, תהיו רשאין לכבוש חוצה לארץ; והוא לא עשה כן". הרי שנצטווינו בכיבוש בכל הדורות".
"לא יתחבר עם רשעים, ואפילו לעשות מצוה, וכן הוא מפורש במכילתא: כמו שנאמר (דה"י כ, לז) "כהתחברך" וגו', ואף־על־פי שנתחבר עמו ללחום נגד ארם".
ולכאורה משמע שמלחמת אחאב לכיבוש רמות גלעד מידי ארם היתה נחשבת מלחמת מצוה, משוםכיבוש רמות גלעד, אע"פ שהיא מעבר הירדן המזרחי,
אמנם אולי יש לומר, שאין המצוה כאן אלא מעצם המלחמה להחליש את הגויים, וכדאיתא בסוטה מד ב:
"א"ר יוחנן רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה מצוה דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה אמר רבא מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות כי פליגי למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו מר קרי לה מצוה ומר קרי רשות נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה".
אבל אם כן לא אתי אלא כרבי יהודה, אלא אם כן נאמר, שגם לרבנן ודאי יש מצוה בדבר, אע"פ שאין זו ממש מלחמת מצוה.
ולעצם הענין, לכאורה מהפסוקים נראה שעיקר המצוה היא בעבר הירדן המערבי,
שכך כתוב (דברים לא, יא):
"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' א-להיכם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ".
וכן לענ"ד משמע מלשון הרמב"ן במ"ע ד (מובא כאן בסוף).
אמנם אולי יש לומר, שאחר שניתנה נחלת עבר הירדן לראובן גד וחצי המנשה, נעשה דינה כשאר חלקי הארץ לענין מצות כיבוש, וצ"ע.
-------------------------
הרמב"ן מצוה ד:
"מצוה רביעית – שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", "והתנחלתם את הארץ", [ונכפל זה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתברך "באו ורשו את הארץ] אשר נשבעתי לאבותיכם". ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: "ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים" וגו', שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצווה, אומרו יתעלה בעניין המרגלים: "עלה רש כאשר דבר ה' אלהיך לך, אל תירא ואל תחת". ואמרו עוד: "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם". וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב "ותמרו את פי ה' אלהיכם", וכן "לא שמעתם", הוראה שהיא מצווה, לא ייעוד והבטחה.
וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה, וכן אמרו בגמרא סוטה: "אמר רבא: מלחמת יהושע לכבוש, דברי הכול חובה. מלחמת דוד להרווחה, דברי הכול רשות". ולשון ספרי: "וירשתה וישבת בה: בזכות שתירש – תשב".
ואל תשתבש ותאמר, כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממין, שנצטווינו לאבדם, שנאמר: "והחרם תחרימם". אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עימנו, ואם רצו להשלים – נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ – לא נניח אותה בידם, ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם: "הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם, זו אפריקי", נצטווינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות להושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים ההם, אם רצו אחרי כן שבטינו לעוזבה ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות, אינם רשאים; שנצטווינו בכיבושה ובישיבתה.
וממאמרם "מלחמת יהושע לכבוש", תבין כי המצווה הזאת היא הכיבוש. וכן אמרו בספרי: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר" וגו', "אמר להם: כל המקום שתכבשו חוץ מהמקומות האלו, הרי הם שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר: 'וירשתם גוים גדולים ועצומים', ואחר כך: 'כל המקום אשר" וכו'. ואמרו: "ואם תאמר: מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובא, ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה, והתורה אמרה: משתכבשו ארץ ישראל, תהיו רשאין לכבוש חוצה לארץ; והוא לא עשה כן". הרי שנצטווינו בכיבוש בכל הדורות".