כמדומה, שאחת הפרשיות המפליאות בתנ"ך, הינו המעשה המסופר בסוף שמואל ב', פרק כ"א, "ויהי רעב שלש שנים" וגו', כששואלים בהשם הסיבה לכך נאמר, "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים", מנסים לפייס אתהגבעונים בדרכים שונותולא איפייסו, עד אשר יתנו להם שבעה מבניו, ונתנו להם ואכן פסק הרעב.
חז"ל כבר עמדועל כך איך היה מותר להמית אבות על בנים, ולהלין על העץ, ואמרו שגדול קידוש השם מחילול השם.
אמנם נתחדש לי היבט נוסף בפרשה זו, שמאיר צד נוסף, ואולי ניתן להאמר בפשטא דקרא.
בפרק כ"ד שם נאמר "ויוסף אף השם לחרות בישראל, ויסת את דוד לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה",
המפרשים שם נבוכו על מה ולמה "ויוסף אף השם לחרות בישראל", עד כדי כך שרש"י כתב שם "לא ידעתי על מה", ועיי"ש במפרשים דרכים שונות.
אמנם נראה, שהמעשה האחרון עליו שייך לומר שזה מוסב הוא מעשה הגבעונים, ששם ראינו שהיה חרון אף השם על ישראל, ולכן אף היה רעב, אלא שלכאורה דבר זה תוקן על ידי שפייסו אותם.
אמנם נראה, שזהו עצמו החידוש, שלא היה בנתינת בני שאול למיתה תיקון אמיתי, אלא אולי להיפך, וביאור הדברים, שהרי לכאורה פשוט שמצד הלכה, אף שיש ענין לפייס הגבעונים, ודאי אם תביעתם לתת להם מבניו להריגה אין לקיים ע"פ הלכה, וזה דומה למי שמבקש מחילה מחבירו ואינו מוכן למחול שאינו צריך לבקש יותר מג' פעמים, ופשיטא שאינו יכול להתנות את מחילתו בכך שיתן לו אלף אלפי דינרי זהב, מעבר לכל מה שמחוייב על פי דין.
ולכן בעצם, בני ישראל יצאו ידי חובתם בכך שביקשו מחילה מהגבעונים, ולא היה להם להענות לבקשתם הנבזית, (גם אם היה היתר הלכתי לכך), אך מפני דוחק הרעב קיבלו את דרישתם, אך בפרק כ"ד מסופר שההתנהלות הזו היה בה טעם לפגם, והיוצריכים תשובה וכפרה עליה, וכמו שמצינו שהמתענה בשבת שצריך למיתב תענית לתעניתו, ולכן הוסיף חרון אף השם לחרות בישראל, הפעם על כך שמסרו למיתה את בני שאול בידי הגבעונים.
מסר נוסף שאולי נלמד מכך, שייתכן שהיה לבני ישראל לקבל באהבה את עול גזירת הרעב, להבין שזה עונש, לפייס מה שביכולתם בדרכים רגילות, ולחכות שירחמו עליהם מן השמים, אבל הם דחקו לפייס במסירת בני שאול, ובכך כמו שאומרים "החליפו בעיה בבעיה אחרת".
ודו"ק.
חז"ל כבר עמדועל כך איך היה מותר להמית אבות על בנים, ולהלין על העץ, ואמרו שגדול קידוש השם מחילול השם.
אמנם נתחדש לי היבט נוסף בפרשה זו, שמאיר צד נוסף, ואולי ניתן להאמר בפשטא דקרא.
בפרק כ"ד שם נאמר "ויוסף אף השם לחרות בישראל, ויסת את דוד לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה",
המפרשים שם נבוכו על מה ולמה "ויוסף אף השם לחרות בישראל", עד כדי כך שרש"י כתב שם "לא ידעתי על מה", ועיי"ש במפרשים דרכים שונות.
אמנם נראה, שהמעשה האחרון עליו שייך לומר שזה מוסב הוא מעשה הגבעונים, ששם ראינו שהיה חרון אף השם על ישראל, ולכן אף היה רעב, אלא שלכאורה דבר זה תוקן על ידי שפייסו אותם.
אמנם נראה, שזהו עצמו החידוש, שלא היה בנתינת בני שאול למיתה תיקון אמיתי, אלא אולי להיפך, וביאור הדברים, שהרי לכאורה פשוט שמצד הלכה, אף שיש ענין לפייס הגבעונים, ודאי אם תביעתם לתת להם מבניו להריגה אין לקיים ע"פ הלכה, וזה דומה למי שמבקש מחילה מחבירו ואינו מוכן למחול שאינו צריך לבקש יותר מג' פעמים, ופשיטא שאינו יכול להתנות את מחילתו בכך שיתן לו אלף אלפי דינרי זהב, מעבר לכל מה שמחוייב על פי דין.
ולכן בעצם, בני ישראל יצאו ידי חובתם בכך שביקשו מחילה מהגבעונים, ולא היה להם להענות לבקשתם הנבזית, (גם אם היה היתר הלכתי לכך), אך מפני דוחק הרעב קיבלו את דרישתם, אך בפרק כ"ד מסופר שההתנהלות הזו היה בה טעם לפגם, והיוצריכים תשובה וכפרה עליה, וכמו שמצינו שהמתענה בשבת שצריך למיתב תענית לתעניתו, ולכן הוסיף חרון אף השם לחרות בישראל, הפעם על כך שמסרו למיתה את בני שאול בידי הגבעונים.
מסר נוסף שאולי נלמד מכך, שייתכן שהיה לבני ישראל לקבל באהבה את עול גזירת הרעב, להבין שזה עונש, לפייס מה שביכולתם בדרכים רגילות, ולחכות שירחמו עליהם מן השמים, אבל הם דחקו לפייס במסירת בני שאול, ובכך כמו שאומרים "החליפו בעיה בבעיה אחרת".
ודו"ק.
