טעם: אי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו. (ירושלמי סוכה תחילת פ"ג).
אם הוי דאו': בתוס' בסוכה ט. (ד"ה ההוא) כתבו דהוי מדרבנן. ובתוס' בסוכה ל. (ד"ה משום) מבואר דהוי מדאורייתא לפי המהרש"א והמהר"ם והכפו"ת שם. אמנם העל"נ (בסוכה ל) ביאר דכוונת התוס' בסוכה ל דבכל המצוות דאורייתא יש פסול מהבב"ע מדרבנן. [וע' פורת יוסף בסוכה ט.] וע' ריטב"א סוכה ט. (ד"ה הא) שמהירושלמי מוכח קצת דהוי דאורייתא, וצויין שם לריטב"א פסחים לה ורא"ש פסחים פ"ב יח ולרמב"ן בפסחים לה ולשאג"א צט. וע' שדי חמד מע' מ עז ג - ח"ד מעמ' 149.
במצוה דרבנן: ע' סוכה ל. ובתוס' (ד"ה מתוך) שנחלקו אמוראים אם יש פסול מהב"ע במצוה דרבנן. אמנם בריטב"א (בסוכה ט. ד"ה הא, ובדף ל.) וברא"ה (בסוכה ט. ד"ה הכא) ובמאור[1] (בתחילת פ"ג דסוכה יד: מדפי הרי"ף) מבואר דס"ל שהמחלוקת היא אם יש בכלל פסול מהב"ע (אף בדאורייתא). וע' שד"ח (מע' מ עז, ו. ח"ד מעמ' 156).
במצוה קיומית: ע' מנחת חינוך (שכה סק"ט אות י) שבמצוה קיומית אם עשאה בעבירה אינו נחשב ביטול ולא קיום. [וע' גליוני הש"ס (סוכה ט.)] וע' שערי יושר (ג, יט ד"ה ואם) שהשיג ע"ז וכתב שיותר נראה שמהב"ע הוא פסול בעצם ועוד דמצות סוכה וצצית אם אוכל או לובש בגד של ד' כנפות הוי מצוה חיובית. (וע' משנת אליהו להגר"א מישקובסקי סוכה סי' כא.)
בעבירה בשוגג או אונס: ע' הג' ריעב"ץ ור"ש טויבש בסוכה ל. די"ל דבשוגג אינו מהבב"ע. וע' שד"ח (מע' מ עז, ח. ח"ד מעמ' 164). ואף אם נימא דבשוגג יש מהב"ע י"ל דבאונס אין, בפרט אם נאמר דאונס אינו עבירה כלל ע"ע אונס.
בעבירה דרבנן: ברש"י (בפסחים לה: ד"ה טבול מדרבנן) מבואר דגם באיסור דרבנן יש פסול מהב"ע. (הובא בשעה"מ לולב ח, א ד"ה ואולם מטעם אחר).
בעבירה של אחר: במ"א (תרמט, ג) הוכיח מרש"י (בסוכה ל:) ועוד ראשונים שרק לעובר העבירה יש פסול זה ולא לאחר (כגון למי שקנה מהגזלן). [וכן מוכח מהשו"ע שם.] והביא מהרמב"ן דס"ל דאף לאחר פסול. וע' בחי' רעק"א (על המ"א הנ"ל) אם יש לחלק באחר בין לפני יאוש לאחרי יאוש.
אם דוקא כשהעבירה קיימת בזמן המצוה: ע' תוס' בסוכה (ל. ד"ה הא) ותוס' בב"ק (סז. ד"ה אמר) שאחר שנקנה החפץ לגזלן אין מהב"ע, ומבואר שדוקא כשהעבירה קיימת אמרינן מהב"ע, [ולתי' א' לענין ברכה מחמירין אף כשכבר ליתא לעבירה]. אמנם מרש"י (בסוכה ל: ד"ה וקרקע) משמע דאף כשנגמרה העבירה שייך (ממש"כ "ואי נמי קני מהב"ע הוי"), וכן הוכיח השפ"א (שם) מרש"י. וכן נראה מבעה"מ תחילת פ"ג דסוכה (יד: מד' הרי"ף) שהוכיח ממש"כ בגמ' "ונקנייה בשינוי השם" דלא נקטינן לפסול מהב"ע, וכן הוכיח שם מגזל עצים וסיכך בהם. ואם היה סובר כהתוס' הנ"ל אין הוכחה די"ל דהטעם משום שכבר נקנה. ובאמת המלחמות והראב"ד השיבו על ראייית המאור דהשתא אין עבירה, ומבואר דס"ל כתוס'. אמנם ממה שהקשו התוס' (בסוכה ל. ד"ה משום) דיהיה פסול מהב"ע באשירה הוכיח השעה"מ (לולב ח, ה) דאף אם העבירה כבר עברה שייך פסול זה. וע' שד"ח (מע' מ עז, טו. ח"ד מעמ' 175) שהביא כת"ס (או"ח קכז) שנקט שתלוי במח' ר"י ור"ת בתוס' בב"ק סז. (ד"ה אמר), וע"ע בשד"ח שהאריך בזה.
אם רק במצוות של ריצוי: בתוס' הר"ש משנץ (פסחים לה: ד"ה אבל) ובתוס' ר"פ (פסחים לה. ד"ה אבל) כתבו דרק במצוה של ריצוי כקרבן ולולב, (ע"ש דלולב מהללים בו). ובריטב"א (סוכה ט. ד"ה הא, ובדף לא. ד"ה ת"ר) כתב כן בשם תוס' ודחה ממש"כ בירושלמי דאף במצה יש פסול זה. וכ"כ הרמב"ן (בפסחים לה). ובתוס' בסוכה ל. ד"ה משום כתבו שבכל המצוות יש פסול זה, וכן מוכח מדבריהם בסוכה ט. (ד"ה ההוא) שהק' דנימא מהב"ע בסוכה.
אם דוקא בעבירה בעצם המצוה: בקה"י (נדרים מד) כתב בדעת הרמב"ם שדוקא בעבירה בעצם המצוה ולא בהכשירה (אף דהוא בעידניה). וצ"ע מלולב הגזול (ועכ"פ הסוברים דאף אחר הקנין יש מהבב"ע – ודאי לא ס"ל כן.)
וע' קובץ הערות (סי' יא א) דהיכא דעיקר המצוה היא תוצאת המעשה והעשייה עצמה אינה אלא כהכשר והעבירה היא במעשה ולא בתוצאה אין פסול מהב"ע.
אם דוקא בעבירה בחפצא: בירושלמי (שבת יג, ג) הק' מדוע הקורע על מת בשבת יוצא והא הוי מהבב"ע, ותי' "תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה". (הובא ברשב"א ובריטב"א בשבת קה: ובטור יו"ד שמ, כח). וע' שפ"א (בשבת קה:). וע' רעק"א (ח"א סו"ס קעד). ובקה"י (סוכה כב, ג) פי' שצריך חפצא דעבירה. וכן נראה מהשער"י (ג, יט ד"ה ואם). וע' שדי חמד (מע' מ עז, ה. ח"ד עמ' 156).
אם דוקא במצוה מסייעת לעבירה: בריטב"א (בסוכה כט: ד"ה לולב קטע המתחיל והדרינן) כתב לא אמרינן אלא כשהמצוה סייעה לעבירה, ובריטב"א פסחים לה: כתב דלא אמרינן אלא כשהמצוה מסייעת בקנין. וכ"כ הריטב"א (ר' קרשקש) בגיטין נה:
אם הוי דאו': בתוס' בסוכה ט. (ד"ה ההוא) כתבו דהוי מדרבנן. ובתוס' בסוכה ל. (ד"ה משום) מבואר דהוי מדאורייתא לפי המהרש"א והמהר"ם והכפו"ת שם. אמנם העל"נ (בסוכה ל) ביאר דכוונת התוס' בסוכה ל דבכל המצוות דאורייתא יש פסול מהבב"ע מדרבנן. [וע' פורת יוסף בסוכה ט.] וע' ריטב"א סוכה ט. (ד"ה הא) שמהירושלמי מוכח קצת דהוי דאורייתא, וצויין שם לריטב"א פסחים לה ורא"ש פסחים פ"ב יח ולרמב"ן בפסחים לה ולשאג"א צט. וע' שדי חמד מע' מ עז ג - ח"ד מעמ' 149.
במצוה דרבנן: ע' סוכה ל. ובתוס' (ד"ה מתוך) שנחלקו אמוראים אם יש פסול מהב"ע במצוה דרבנן. אמנם בריטב"א (בסוכה ט. ד"ה הא, ובדף ל.) וברא"ה (בסוכה ט. ד"ה הכא) ובמאור[1] (בתחילת פ"ג דסוכה יד: מדפי הרי"ף) מבואר דס"ל שהמחלוקת היא אם יש בכלל פסול מהב"ע (אף בדאורייתא). וע' שד"ח (מע' מ עז, ו. ח"ד מעמ' 156).
במצוה קיומית: ע' מנחת חינוך (שכה סק"ט אות י) שבמצוה קיומית אם עשאה בעבירה אינו נחשב ביטול ולא קיום. [וע' גליוני הש"ס (סוכה ט.)] וע' שערי יושר (ג, יט ד"ה ואם) שהשיג ע"ז וכתב שיותר נראה שמהב"ע הוא פסול בעצם ועוד דמצות סוכה וצצית אם אוכל או לובש בגד של ד' כנפות הוי מצוה חיובית. (וע' משנת אליהו להגר"א מישקובסקי סוכה סי' כא.)
בעבירה בשוגג או אונס: ע' הג' ריעב"ץ ור"ש טויבש בסוכה ל. די"ל דבשוגג אינו מהבב"ע. וע' שד"ח (מע' מ עז, ח. ח"ד מעמ' 164). ואף אם נימא דבשוגג יש מהב"ע י"ל דבאונס אין, בפרט אם נאמר דאונס אינו עבירה כלל ע"ע אונס.
בעבירה דרבנן: ברש"י (בפסחים לה: ד"ה טבול מדרבנן) מבואר דגם באיסור דרבנן יש פסול מהב"ע. (הובא בשעה"מ לולב ח, א ד"ה ואולם מטעם אחר).
בעבירה של אחר: במ"א (תרמט, ג) הוכיח מרש"י (בסוכה ל:) ועוד ראשונים שרק לעובר העבירה יש פסול זה ולא לאחר (כגון למי שקנה מהגזלן). [וכן מוכח מהשו"ע שם.] והביא מהרמב"ן דס"ל דאף לאחר פסול. וע' בחי' רעק"א (על המ"א הנ"ל) אם יש לחלק באחר בין לפני יאוש לאחרי יאוש.
אם דוקא כשהעבירה קיימת בזמן המצוה: ע' תוס' בסוכה (ל. ד"ה הא) ותוס' בב"ק (סז. ד"ה אמר) שאחר שנקנה החפץ לגזלן אין מהב"ע, ומבואר שדוקא כשהעבירה קיימת אמרינן מהב"ע, [ולתי' א' לענין ברכה מחמירין אף כשכבר ליתא לעבירה]. אמנם מרש"י (בסוכה ל: ד"ה וקרקע) משמע דאף כשנגמרה העבירה שייך (ממש"כ "ואי נמי קני מהב"ע הוי"), וכן הוכיח השפ"א (שם) מרש"י. וכן נראה מבעה"מ תחילת פ"ג דסוכה (יד: מד' הרי"ף) שהוכיח ממש"כ בגמ' "ונקנייה בשינוי השם" דלא נקטינן לפסול מהב"ע, וכן הוכיח שם מגזל עצים וסיכך בהם. ואם היה סובר כהתוס' הנ"ל אין הוכחה די"ל דהטעם משום שכבר נקנה. ובאמת המלחמות והראב"ד השיבו על ראייית המאור דהשתא אין עבירה, ומבואר דס"ל כתוס'. אמנם ממה שהקשו התוס' (בסוכה ל. ד"ה משום) דיהיה פסול מהב"ע באשירה הוכיח השעה"מ (לולב ח, ה) דאף אם העבירה כבר עברה שייך פסול זה. וע' שד"ח (מע' מ עז, טו. ח"ד מעמ' 175) שהביא כת"ס (או"ח קכז) שנקט שתלוי במח' ר"י ור"ת בתוס' בב"ק סז. (ד"ה אמר), וע"ע בשד"ח שהאריך בזה.
אם רק במצוות של ריצוי: בתוס' הר"ש משנץ (פסחים לה: ד"ה אבל) ובתוס' ר"פ (פסחים לה. ד"ה אבל) כתבו דרק במצוה של ריצוי כקרבן ולולב, (ע"ש דלולב מהללים בו). ובריטב"א (סוכה ט. ד"ה הא, ובדף לא. ד"ה ת"ר) כתב כן בשם תוס' ודחה ממש"כ בירושלמי דאף במצה יש פסול זה. וכ"כ הרמב"ן (בפסחים לה). ובתוס' בסוכה ל. ד"ה משום כתבו שבכל המצוות יש פסול זה, וכן מוכח מדבריהם בסוכה ט. (ד"ה ההוא) שהק' דנימא מהב"ע בסוכה.
אם דוקא בעבירה בעצם המצוה: בקה"י (נדרים מד) כתב בדעת הרמב"ם שדוקא בעבירה בעצם המצוה ולא בהכשירה (אף דהוא בעידניה). וצ"ע מלולב הגזול (ועכ"פ הסוברים דאף אחר הקנין יש מהבב"ע – ודאי לא ס"ל כן.)
וע' קובץ הערות (סי' יא א) דהיכא דעיקר המצוה היא תוצאת המעשה והעשייה עצמה אינה אלא כהכשר והעבירה היא במעשה ולא בתוצאה אין פסול מהב"ע.
אם דוקא בעבירה בחפצא: בירושלמי (שבת יג, ג) הק' מדוע הקורע על מת בשבת יוצא והא הוי מהבב"ע, ותי' "תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה". (הובא ברשב"א ובריטב"א בשבת קה: ובטור יו"ד שמ, כח). וע' שפ"א (בשבת קה:). וע' רעק"א (ח"א סו"ס קעד). ובקה"י (סוכה כב, ג) פי' שצריך חפצא דעבירה. וכן נראה מהשער"י (ג, יט ד"ה ואם). וע' שדי חמד (מע' מ עז, ה. ח"ד עמ' 156).
אם דוקא במצוה מסייעת לעבירה: בריטב"א (בסוכה כט: ד"ה לולב קטע המתחיל והדרינן) כתב לא אמרינן אלא כשהמצוה סייעה לעבירה, ובריטב"א פסחים לה: כתב דלא אמרינן אלא כשהמצוה מסייעת בקנין. וכ"כ הריטב"א (ר' קרשקש) בגיטין נה: