הגה"צ רבי יהודה צדקה זצוק"ל כפעם בפעם היה שואל: במה זכה האתרוג, שמחויבים מדאורייתא ליטלו רק פעם אחת בשנה, ביום הראשון של חג הסוכות, ואנשים מפזרים ממון לשלם בעדו טבין ותקילין, אף משכימים לפתחי רבנים ומו"צים לשאול לדרוש האם אתרוגי כשר ומהודר די הצורך – ואילו בנוגע לברכת המזון אשר היא מצוה דאורייתא שאנו מתחייבים בה בכל יום שלוש פעמים, בכל ארוחה וארוחה, אין דורש ושואל – ומדוע אף אחד אינו בא להשמיעני ברכתו ולשאול: "האם אני מברך כראוי", "האם יצאתי ידי חובה"? ולמה מברכים בחפזון, כמעט בלי כוונה, כאילו נשכח מבני אדם מה שכתב בספר החינוך (מצוה ת"ל) שכל הזהיר בברכת המזון לברך אותה כהוגן מובטח לו "שיהיו מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו" – ומי האיש שאינו חפץ בקיום הבטחה זו?!
הוא עצמו זהיר היה ללבוש תמיד כשמברך ברהמ"ז את כובעו ובגדו העליון. גם לעת זקנותו וחלאיו, כאשר היה קשה עליו לעמוד מכסאו וללבוש את האיצטלא ("פראק" בלע"ז) – ולעתים אף היה זקוק לעזרה מבני אדם לצורך זה – לא ויתר אף פעם והתאמץ במו ידיו לחבוש את מגבעת ראשו, וכן ללבוש את מעילו, כדי לברך ברכת המזון כראוי.
