נשים ותפארתן בראי התורה וחז"ל

[אברך מעמיק]

"כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, אמרו לו הקב"ה למה אמר להם ראשי דברים שהם מסוגלות לשמוע" (מדרש שמות רבה כ"ח)

לחץ כדי לכווץ...

אני הבנתי את דברי חז"ל האלו לגריעותא, שיגיד להם רק ראשי דברים כי רק לזה הם מסוגלות.
וכלשון חז"ל שם בהמשך - "וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" אלו האנשים א"ל אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולין לשמוע.

 

[יאיר החושב]

בעיקרון חשבתי על זה בעת כתיבת התגובה, וגם ידעתי מדברי חז"ל שאמרו שעיניה צרות באורחים, אבל עדיין כמדומני שבעומק הדברים יש בזה שייכות.
והענין הוא כך, שדרכו של המתבונן הוא להתמקד בדברים הקרובים אליו, ודרכו של החכם להקיף הרבה ולתפוס ראיה כוללת.
ובדיוק משורש זה נובעת ההתבוננות של האשה, שהיות "כל כבודה בת מלך פנימה" היא מתמקדת במקומה, ועל כן היא מתבוננת ושמה לב לפרטים הקטנים, וזה גופא מעלת ההתבוננות שבה, הכניסה לתוך נקודה מסוימת וללמוד אותה עד פרטיה הקטנים, ולהוציא דבר מתוך דבר.
וממילא מה שעיניה צרות באורחים זה אולי תופעת לוואי, כי היא מרגישה יותר שהם תופסים את מקומה, שהיא עיקרו של בית, אבל שורש הענין נובע ממקום טוב.

לחץ כדי לכווץ...

הייתי מביא לך אולי תנא דמסייע שהרי שם בגמ' מבואר שהיא אמרה שהוא קדוש כי לא עבר על מיטתו זבוב ולא נראה מעולם על מיטתו קרי ותמהתי בעת שלמדתי גמ' זו בנוגע לדברים הללו איך בנ"א תופס כאלו דברים בכלל ואולי לפי דבריך ירגע לי לפחות במקצת קושייתי......

 

[שבחת]

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קמא עמוד א אמר רב חסדא: ולדידי בנתן עדיפן לי מבני
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פט עמוד א מעשה וקדמו בנות לבנים, ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סב עמוד ב ברוריה דביתהו דרבי מאיר, ברתיה דרבי חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פז עמוד א בנותינו כזוית - אלו בתולות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן,
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז עמוד ב מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב - מבין שיני אריה אשיב, ממצולות ים - אלו שטובעין בים; כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. ורק אח''כ נשאו הילדים ק''ו וקפצו כמבואר שם וידוע המעשה הנורא של ה93 בנות בקובנא כע''יז

 

[יאיר החושב]

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קמא עמוד א אמר רב חסדא: ולדידי בנתן עדיפן לי מבני

לחץ כדי לכווץ...

יל"ע האם הוא חולק על הגמ' בקידושין דף פ"ב ע"ב שאומרת כך בזה"ל "אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקיבות" (ואולי הכוונה באמת לבנים שאמר אוי לו למי שבניו נקבות ובאמת צ"ב הגדר וזכורני ששמעתי בזה פעם פירוש ואינו זכור לי עתה)

 

[שבחת]

בית הבחירה (מאירי) מסכת קידושין דף פב עמוד ב
יש להוסיף בפירושו שבניו נקבות שהזכרים פחותים וחסירים ואשרי מי שבניו זכרים שנמצא בהם השלמות המכוון בהם על זה נאמר גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו אמן אמן: ועוד שגם לפי פשוטו זהלא בגלל פחיתותה אלא מכיוון ש בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה - שמא תתפתה, בנערותה - שמא תזנה, בגרה - שמא לא תינשא, נישאת - שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה - שמא תעשה כשפים כמבואר בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ק עמוד ב

 

[שבחת]

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד א
איתתך גוצא גחין ותלחוש לה
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סג עמוד א
במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?

 

[שבחת]

אמו של שלמה של רב נחמן בניה של קמחית אמו של ריב''ק שהייתה שמה עריסתו בבית המדרש כל אלו בזכותם גדלו ילדהם
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ע עמוד ב
דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מלמד שכפאתו אמו על העמוד, ואמרה לו: מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי, מה ברי - הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה, עכשיו יאמרו: אמו גרמה לו. ומה בר בטני - כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי, כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן. ומה בר נדרי כל נשים של בית אביך היו נודרות: יהא לי בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי: יהא לי בן זריז וממולא בתורה, והגון לנביאות. אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין אל למלכים אמרה לו: מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים למה לנו אל, ולרוזנים אי שכר - מי שכל רזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר? איכא דאמרי: מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר? אמר רבי יצחק: מניין שחזר שלמה והודה לאמו - דכתיב כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, כי בער אנכי מאיש - מנח, דכתיב ויחל נח איש האדמה, ולא בינת אדם לי - זה אדם הראשון.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף מז עמוד א
תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? - אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. - אמרו לה: הרבה עשו כן, ולא הועילו.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד ב
דאימיה דרב נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי: בריך גנבא הוה. לא שבקתיה גלויי רישיה. אמרה ליה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעילויה רישיה דלי עיניה חזא לדיקלא, אלמיה יצריה, סליק פסקיה לקיבורא בשיניה

 

[בור סוד]

אני שמעתי לפרש באופן זה:
'בינה' עניינה הסקת מסקנות מתוך הנתונים הקיימים, וכמאמרם "ונבון זה המבין דבר מתוך דבר" (חגיגה יד.).
ואילו 'דעת' עניינה ניתוח כל הידיעות והנתונים, והסקת מסקנה אחת העולה מכולן, שכן דעת היא בחי' חיבור כנודע.
ואכן האשה מוכשרת יותר בעניין ההבנה מתוך דבר*, ואילו הגבר כוחו בהסקת המסקנות.

---

* ובדרך הלצה ביארו מעי"ז ענין "בינה יתירה ניתנה לנשים", שהרי מי שיש לו בינה מבין דבר מתוך דבר, ואילו הנשים מבינות דבר מתוך כלום...

לחץ כדי לכווץ...

כוחות השכל נחלקים לשלושה.
חכמה - הארה ראשונה או נקודת הרעיון.
בינה - פיתוח והרחבת הרעיון (החכמה) לפרטי פרטים כמש"כ "תרין ריעין דלא מתפרשין" המביאה אותו לידי גיבוש.
דעת - פירושה, לקשור את הרעיון עם האדם עד שהוא והרעיון יהפכו לדבר אחד.

 

[פנחס ע]

כלי יקר בפרשה שהיה עדיף לשלוח נשים לרגל!
במדבר יג

דבר אחר לכך פירט אנשים, לפי שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תשעג) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחוזה (שם כז ד). ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם תשלח אנשים, וזהו שלח לך לדעתך אנשים אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור:

לחץ כדי לכווץ...

 

[אוֹצֶר המפתחות]

אז במטותא חברים, שתפו כאן כל מקור או רעיון שמראה את הערך, התכונות, התבונה והתרומה של נשים - בין אם מדובר בתנ"ך במימרות חז"ל, ספרות תורנית או אפילו סיפורים מהגדולים - בשבח והערכה לנשות ישראל.

לחץ כדי לכווץ...

ד"ת של נשים שהוזכרו בספרים | אוצר הספרים

בתו של הגאון רבי ישעי׳ ברלין ז״ל, רבה של ברסלוי, הרבנית והחכמה מרת 'קרינדל׳ הייתה אשתו של הגאון בעל שו״ת ״זכרון יוסף״, והוא מביא כמה פעמים דברי תורה מאת בת זוגו זאת. והחיד״א הקדוש זצ"ל מזכיר אותה בספרו ״שם הגדולים״ (ח״א, ערך רבנית) והוא כותב "הרב ״זכרון יוסף״ בדרושים, הביא פשטים ופירש מן האישה...

forum-otzar-hatorah.co.il

שותפות המלכות בימינו – אשכול מרכזי למקורות, חיזוק וכלים מעשיים לנשות בני העלייה | אוצר הגות מוסר ומחשבה יהודית

אל מעכת"ה של רבנן ותלמידיהון, חברי ורבני הפורום הנכבדים שליט"א, בתוך כותלי בית המדרש אנו זוכים להגות יומם וליל ברותחא דאורייתא, להעמיק בסוגיות ולטעום מטעמה המתוק של תורת חיים. אולם, כידוע לכל בר בי רב, התשתית האמיתית והיסוד האיתן שעליו עומד כל עמל התורה שלנו – הוא כוחן, מסירותן והקרבתן...

forum-otzar-hatorah.co.il

חידה דמויות - נשים בראש | אוצר החידות

איזה אשה היתה ראש ישיבה ומסרה שיעורים, ואיזה אשה מסרה שיחות?

forum-otzar-hatorah.co.il

חכמת נשים

הגמ' דורשת עה"פ חכמת נשים בנתה ביתה – זו אשתו של און בן פלת שאמרה לו מה ייצא לך מזה, אם משה יהיה המנהיג אתה הוא תלמידו ואם קרח יהיה המנהיג תהיה תלמידו, ואיוולת בידה תהרסנה – זו אשתו של קרח, שהראתה לו כיצד משה לוקח את כל הכיבודים לעצמו. אפשר למצוא בסיפור הזה שני עצות לחיים שוות זהב תחילה בין...

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[נובהרדוקר]

או אפילו סיפורים מהגדולים - בשבח והערכה לנשות ישראל.

לחץ כדי לכווץ...

'אגודת ישראל' בארה"ב מקדישה בכל שנה שבת לכינוסי תורה ודעת, בה יושבים,במסיבה אחת, גדולי התורה של אמריקה, שמתכנסים לדון במהלך השבת בענייני השעה. באירוע כזה, שהתרחש לפני כ30 שנה, ישבו כולם מרותקים לדבריו של הנואם הדגול. השמש שקעה ודמדומי שבת הופיעו במלוא הדרם. נושא הדברים היה הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל וכולם האזינו בחרדת קודש. השיחה נמסרה בסעודה שלישית וכאשר נצצו להם שלושה כוכבים, יצא הגאון רבי יעקב רודרמן זצ"ל באמצע הדרשה למספר דקות. לאחר הדרשה התנצל הרב רודרמן בפני רעהו רבי יעקב קמינצקי והסביר לו שנאלץ לצאת החוצה מיד בצאת השבת, כדי להתקשר לרעייתו בטלפון ולומר לה שלא תדאג, כי הדרשות יתאחרו והוא ישוב הביתה מעט מאוחר. הגר"י רודמן סיפר ששמע מה"חפץ חיים" שבאחד מימי החנוכה ישב הצדיק רבי נחומק'ה מהורודנא ליד חנוכיתו והמתין מספר שעות. בכל הבתים כבר הדליקו נרות ואילו רבי נחום יושב וממתין, יושב ומחכה. ואז, כעבור מספר שעות, נכנסה פנימה אשתו. מיד קם רבי נחומק'ה והדליק את נרות החנוכה בכוונה רבה.
תמהו הנוכחים ושאלוהו:"הלא לפי דעת הרמב"ם לא יוצאים ידי חובה אם מדליקים לאחר שקיעת החמה. ואם כן, מדוע היה על הרבי להמתין לרעייתו, והרי אין כל חיוב שאשה תשתתף בהדלקת הנרות?! מה ראה הרבי להמתין כל כך לרעייתו?"
הסביר להם ר' נחומק'ה בניחותא: "הגמרא אומרת שנר שבת ונר חנוכה, נר שבת עדיף, כי "שלום בית" עדיף. אם לא הייתי ממתין לרעייתי, היה הדבר פוגם, ואפילו במקצת, בשלום הבית שלי. פשוט שאם חז"ל העדיפו נר שבת בגלל "שלום בית", שמותר לי לפחות לסמוך על הדעות המתירות להדליק נר חנוכה גם לאחר השקיעה"...

רבי משה פיינשטיין זצ"ל פעם שב לביתו מתפילת שחרית בשבת והיה מוכן לקידוש, אך הרבנית עדיין לא היתה מוכנה. רבי משה לא בזבז זמן, פתח גמרא והתחיל ללמוד, תוך כדי המתנה לרבנית. אחרי עשרים דקות הגיעה הרבנית ואמרה לו: "אפשר לעשות קידוש". כהרף עין הוא סגר את הגמרא ומיד ניגש לקדש על היין. שאל אותו אחד התלמידים: "מדוע כשהרבנית באה סגרת את הגמרא תכף ומיד, הרי מין הסתם היית באמצע עניין, ואם כבר חיכית עשרים דקות, מה היה קורה אם היית מתעכב עוד שתיים- שלוש דקות, כדי לסיים את העניין שאחזת בסוגית הגמרא?"
השיב רבי משה: "זו גמרא מפורשת במסכת יבמות (ס'ב ע"ב): 'והמכבדה יותר מגופו'. מה זה מכבדה יותר מגופו'? על ידי שאני דורש מעצמי כלפיה יותר ממה שאני דורש מעצמי כלפי. במה דברים אמורים: כשהשני קורא לי לבוא ואני אומר לו: 'רגע, אני כבר בא'- יש בזה נימה של זלזול. מי שמכבד את השני, כשהשני קורא לו הוא בא תכף ומיד, בלי שום דיחוי. לכן, כשמצד אחד אני מחכה לה בסבלנות, ומצד שני היא לא צריכה לחכות לי אפילו רגע אחד- זהו ה'מכבדה יותר מגופו'.

הרבנית תמר שטיינמן ע"ה סיפרה שבאירוסין בעלה הגדול התנה עמה שבכל יום היא תבקש ממנו דבר אחד לעשות בשבילה והוא יעשה, אמנם בתחילה היה לה קל אך ככל שהוא גדל בתורה הדבר נעשה לה קשה יותר ובימים שהוא התפרסם בעולם הוא שינה את התנאי שלא מספיק שהיא תבקש ממנו אל היא צריכה לצוות אותו!!! וטעמו כיון שהתחילו רבים לשאול אותו חשש שהיא תרגיש רגש נחיתות כלפיו והרי הם שותפים בכל בשווה לכן ביקש שהיא תצווה עליו.

"הרגל של אשתי כואבת לנו", ר' אריה לוין הצדיק הגדול, כאשר כאבה לאשתו הרגל, והוא הלך איתה לרופא.

על המשגיח רבי שלמה וולבה מספרים שביום הולדתה של הרבנית חגג את היום ושר בפני תלמידיו.

ר' חיים פנחס שיינברג שב לביתו במוצש"ק, וכבר המתינו לו בבית ציבור גדול (כי דרכו היתה להישאר בישיבה במוצש"ק עד עשר בלילה בכדי לחזק את הסדר במוצ"ש ורק אז לחזור לביתו), ומיד כשנכנס כולם צבאו עליו, איך שראש הישיבה דבר ראשון עזב את כולם כשהוא נכנס פנימה, ופונה לרבנית לברכה לשלום, כשהוא מכריז בקול אליה: "די ערשטע זאך א'גוטע וואך (דבר ראשון – שבוע טוב) צו די גרויסע רעבצן" (לרבנית הדגולה).

 

[נובהרדוקר]

בבא מציעא (נט.): "אמר ר' חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב, טז): "ולאברם הטיב בעבורה". והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: "אוקירו לנשייכו כי היכי דתתערו!"

וכן הוא במסכת כלה (פרק א'): "מה יעשה אדם ויהיו בניו עשירים? יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו!"

יש מי שביאר על פי מה שכתב המאירי בסוטה (ג:) שכשאדם מכעיס את אשתו היא מתרשלת בשמירת עסקי הבית וממילא באה לו עניות, ולפי זה יש לומר, שלכן להיפך, כשמייקר את אשתו ומכבדה, הרי היא מתרצה לשמור נכסיו ונמצא מתברך בזה!

 

[נובהרדוקר]

בספר בנין הבית שיעור שישי פרק ב' סוגית הכבוד. מובא בשם ר' חיים שמואלביץ: היסוד הוא שאם אין חושבים שהאדם ראוי לכבוד, אז אין בזה קיום מצוות כבוד. גם מצות כבוד אשתו, אם האדם חושב שאשתו מרשעת היא, אז אפילו אם נוהג בהנהגה של כבוד, אינו מקיים מצוות מכבדה יותר מגופו. מובא בספר בין אדם לבין אדם. וכן בספר חובת האדם בעולמו חלק ח' עמוד 121.

 

[נובהרדוקר]

שבעה סיפורים שהוזכרו בש"ס על כבוד הבעל לאשתו

 

[נובהרדוקר]

"הרגל של אשתי כואבת לנו", ר' אריה לוין הצדיק הגדול, כאשר כאבה לאשתו הרגל, והוא הלך איתה לרופא.

לחץ כדי לכווץ...

נכדו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצוק"ל סיפר, שביום אחד נכנס לבית סבו וראהו יושב עם זוג במשך שעות ארוכות ומנסה להשכין ביניהם שלום. משיצאו מביתו, ישב ר' אריה לוין על יד השולחן מהורהר.

התיישב מולו הנכד ושאלו: "במה מהרהר הסבא?"

השיב ר' אריה: "בלתי אפשרי לחבר בין בני זוג אם כל אחד מרגיש שהשני חייב לו עולם ומלואו!"

המשיך ר' אריה וסיפר לנכד:

"כשעליתי לארץ, הגעתי לירושלים. בני היישוב הישן קיבלו אותי בחשדנות, הם קראו לי 'החלוץ', עד שהתוודעתי לגאון הגדול רבי צבי פסח פראנק זצוק"ל, והוא חיתן אותי עם אחות של רעייתו שנקראה גם היא 'החלוצה'. החתונה התקיימה בעניות גדולה בחצר ביתו של הגאון רבי צבי פסח, ובני ירושלים איחלו לנו שנזכה להקים בית ברוח ישראל סבא בלא השפעות חיצוניות.

כשהסתיימה החתונה, פניתי לרעייתי הטריה ואמרתי לה: 'אני מבקש שנקבל על עצמנו להשתית את הבית על ארבעה כללים ברורים', וכך סיכמנו:

א. נסתפק תמיד במה שיש לנו ונשמח בכך.

ב. לא נתעצב ולא נריב על דבר שהפסדנו או שהחמצנו.

ג. לא יישמע מביתנו קול צעקה.

ד. ביתנו יושתת על ויתור תמידי".

ואכן, כל אדם שרצה ללמוד מהם חיים תקינים בין בני זוג – לא הוזקק לשיעור או לשיחה מפי ר' אריה; די היה לו להתבונן בהתנהגותם המופתית של בני הזוג לוין אחד לשני ולקבל שיעור חי בשלום בית!

בתו, הרבנית פלצ'ינסקי סיפרה, שכשנישאה לבעלה הגדול – לא היה להוריה כסף מספיק לדירה. כיוון שכך, חילק ר' אריה את דירתו בת שני החדרים, הותיר לעצמו חדר אחד ואת החדר השני העניק לזוג הצעיר, וכך חיו במשך תשע שנים!

ומעידה בתו: "קיר אחד הפריד בין חדרנו לחדר ההורים, ובכל תשע השנים לא שמענו פעם אחת של שינוי בטון הדיבור!!!"

סודו של רבי אריה ורעייתו מתבסס על הכלל הראשון שהשתית בביתו, וממנו נובעים שאר הכללים:

אם האדם מסתפק במה שיש ומבין שלא "מגיע לו" דבר ומה שקיבל זה מתנת הא-ל – הוא מודה על כך ואין לו סיבה להתעצב על חסר כל שהוא; אין לו סיבה להרים את קולו, כיוון שדבר אינו אמור להרגיזו; ומובן שיכול הוא להשתית את ביתו על ויתורים, שהרי אם הכול מתנת חינם – אין הוא מוותר על מאום משלו!

(מתוך הספר 'להאיר', מאוצרותיו של הרה"ג רבי יחיאל מאיר צוקר שליט"א)

 

[נובהרדוקר]

"הרגל של אשתי כואבת לנו", ר' אריה לוין הצדיק הגדול, כאשר כאבה לאשתו הרגל, והוא הלך איתה לרופא.

לחץ כדי לכווץ...

וכך היה גם בחתונה, לרבי אריה לא היו אמצעים לקנות לאשתו מתנה יקרה (מה שהיה נהוג לתת בחדר הייחוד) לכן הוא הביא לאשתו מתנה מדהימה מסוג אחר. הוא אמר לה: "בכל פעם שיהיה בינינו ויכוח, אני אוותר לך".

 

[נובהרדוקר]

סיפור מופלא זה סיפר רבי חיים עוזר גרודזנסקי לרבי ברוך פייבלזון, ר"מ בישיבת ראדין:

כשהתקרב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל החפץ חיים, לגיל הזקנה, נשא את זוגתו השנייה. בשנה הראשונה לאחר נישואיהם, לקראת חג הסוכות, הקים החפץ חיים את סוכתו במקום שבו נהג להקימה תמיד, ליד הבית, במקום שאין רבים מהלכים בו.

לאחר שהסוכה כבר עמדה על תילה, יצאה רעייתו הרבנית החוצה, הסתכלה בסוכה והרהרה מעט. אחר כך פנתה לבעלה ואמרה: "ר' ישראל מאיר, המקום אינו מתאים כלל לסוכה לפי דעתי. רצוי להעמיד את הסוכה שם", והצביעה לעבר המקום שסברה שיהיה נוח יותר.

רבי ישראל מאיר שמע את דברי אשתו, בלם את פיו והעביר על מידותיו. הוא לא חס על עמלו הרב בהקמת הסוכה, ולא כעס על הזמן היקר לו כל כך שהלך עתה לאיבוד. אף לא ביקש לטעון שבמקום זה עמדה הסוכה בכל השנים. בלי להוציא הגה מפיו, סתר את הסוכה בזריזותו האופיינית והקימה מחדש במקום שעליו הצביעה אשתו.

אך הסיפור אינו נגמר בכך. כאשר עמדה הסוכה במקומה החדש, יצאה שוב הרבנית, הסתכלה היטב ובחנה את המקום מחדש. לבסוף פנתה לבעלה ואמרה: "ר' ישראל מאיר, חוזרתני בי. רואה אני שצדקת כשהקמת את הסוכה במקום הראשון".

שוב לא אמר החפץ חיים דבר וחצי דבר. בזריזותו המופתית סתר את הסוכה והקימה מחדש במקום שבו עמדה בכל השנים.