החזון איש נהג לספר שהחפץ חיים היה בא בכל בוקר אל רעייתו ומזכיר עמה את חסדי ה', הבן הטוב, הכלה הטובה, והזכות לחבר את המשנה ברורה, החפץ חיים ושאר ספריו. הוא היה אומר שצריך לזכור ולהודות לה' בכל רגע על החסדים הללו. בשם טובך יביעו, חלק א, עמ' פז.
אברך העלה לפני החזון איש את הקושי בגידול משפחה גדולה. החזון איש שאל מה קשה לאשה, והאברך השיב שעליה להאכיל את הילדים ולהשכיבם.

"ומה אתה עושה?" שאל החזון איש.

האברך השיב שהוא לומד בכולל. אמר לו החזון איש שיחזור מוקדם יותר מהכולל, יעזור לה להאכיל ולהשכיב את הילדים, ואחר כך יחזור ללימודו. בשם בית ומנוחה לרבי משה אהרן שטרן, עמ' קיב.
 
לאחר נישואיו של רבי נפתלי מאמסטרדם שאל אותו רבו, רבי ישראל מסלנט, אם הוא עוסק בגמילות חסדים.
רבי נפתלי השיב שאין לו כסף לעסוק בכך.
רבי ישראל הבהיר שלא התכוון לגמילות חסדים בממון, אלא לעזרה לאשתו בענייני הבית, "לא לקחת לך שפחה לשמשך, אלא אשה לקחת, ואשתו כגופו".
בשם תורת רבי ישראל מסלנט, עמ' 220.
 
בליל שבת, כשחזר הסבא מקלם מתפילת ערבית, היה שוהה מעט בפתח ביתו ומתבונן בשולחן הערוך, בכלים הנאים ובמאכלים שהוכנו לשבת.
הוא עשה זאת כדי שלא להיות כפוי טובה לרעייתו, שטרחה עבורו כל כך, וכדי להכיר בחסד שעשתה עמו.

רבי אליהו לופיאן סיפר שבתקופת לימודיו בקלם התפלא כיצד הרבנית, אשת הסבא רבי שמחה זיסל, עומדת בנטל פרנסת המשפחה וגידול הילדים. בתחילה חשב שהידיעה שבעלה הוא מגדולי הדור היא שנותנת לה כוח.
פעם סעד בביתם בליל שבת. לאחר ברכת המוציא אמר הסבא לרעייתו שהחלה שאפתה טעימה כל כך, עד שהוא חושש שהיה צריך לברך עליה מזונות...
אז הבין רבי אליהו מה מחזק את הרבנית: הכבוד וההערכה שבעלה רוחש לה. בשם בית ומנוחה לרבי משה אהרן שטרן, עמ' קנו.
 
אשה באה לפני רבי יהושע לייב דיסקין והתלוננה שבעלה, מתוך יראת שמים, נמנע מלשוחח עמה.
רבי יהושע לייב הזמין את האברך אליו בזמן סעודתו. האברך נכנס ובירך את רבו לשלום, אך הרב לא השיב. הוא נטל ידיו, אכל ובירך ברכת המזון, וכל אותה העת האברך עומד בצד ואינו מבין מדוע הוזמן.
כעבור כמה דקות אמר לו הרב שהוא יכול ללכת.
אז הבין האברך את הרמז, כך מרגיש אדם כשאין מדברים עמו.
 
בכינוס השנתי של אגודת ישראל עמדו רבי יעקב קמנצקי ורבי שניאור קוטלר להיכנס לאולם. רבי שניאור הציע להיכנס דרך דלת צדדית, כדי שהקהל לא יצטרך לקום לכבודם. אבל רבי יעקב השיב שנשותיהם נמצאות בקהל, והן ישמחו לראות את הציבור קם לכבוד בעליהן. הדבר יקל עליהן לשאת בטרחה המתמדת הכרוכה בפניות הרבות אליהם במשך כל השנה, בכל שעות היממה. תולדות חייו של הגר"י קמנצקי, עמ' 401.
 
סיפור מופלא זה סיפר רבי חיים עוזר גרודזנסקי לרבי ברוך פייבלזון, ר"מ בישיבת ראדין:

כשהתקרב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל החפץ חיים, לגיל הזקנה, נשא את זוגתו השנייה. בשנה הראשונה לאחר נישואיהם, לקראת חג הסוכות, הקים החפץ חיים את סוכתו במקום שבו נהג להקימה תמיד, ליד הבית, במקום שאין רבים מהלכים בו.

לאחר שהסוכה כבר עמדה על תילה, יצאה רעייתו הרבנית החוצה, הסתכלה בסוכה והרהרה מעט. אחר כך פנתה לבעלה ואמרה: "ר' ישראל מאיר, המקום אינו מתאים כלל לסוכה לפי דעתי. רצוי להעמיד את הסוכה שם", והצביעה לעבר המקום שסברה שיהיה נוח יותר.

רבי ישראל מאיר שמע את דברי אשתו, בלם את פיו והעביר על מידותיו. הוא לא חס על עמלו הרב בהקמת הסוכה, ולא כעס על הזמן היקר לו כל כך שהלך עתה לאיבוד. אף לא ביקש לטעון שבמקום זה עמדה הסוכה בכל השנים. בלי להוציא הגה מפיו, סתר את הסוכה בזריזותו האופיינית והקימה מחדש במקום שעליו הצביעה אשתו.

אך הסיפור אינו נגמר בכך. כאשר עמדה הסוכה במקומה החדש, יצאה שוב הרבנית, הסתכלה היטב ובחנה את המקום מחדש. לבסוף פנתה לבעלה ואמרה: "ר' ישראל מאיר, חוזרתני בי. רואה אני שצדקת כשהקמת את הסוכה במקום הראשון".

שוב לא אמר החפץ חיים דבר וחצי דבר. בזריזותו המופתית סתר את הסוכה והקימה מחדש במקום שבו עמדה בכל השנים.
על פניו הסיפור מציג את הרבנית באור לא חיובי בלשון המעטה.
למעשה מסתבר שההתנהלות בין הח"ח לרעייתו החדשה לא הייתה כזו מופרכת, ואפשר לשער מה קרה שם, אבל כאן היה למישהו עניין להפליג בשבחו של מרן הח"ח, והאישה "הטרחנית" נדחקה הצידה... (כמובן המכוון הוא למעבירי השמועה ולא חלילה למרן האחיעזר וכו').
 
מסופר על ר' שלמה זלמן לאחר פטירת אשתו שבשעת ההספדים הכריז בקול: "שלעולם לא ציער את אשתו".
זה נוסח אחד ששמעתי. אבל שמעתי גם נוסח שני, שדי מסתבר.

הציבור המתין שרבי שלמה זלמן יבקש מחילה על קברה של רעייתו, כמקובל. אולם הגרש"ז הסביר לסובבים שאין לו צורך בכך, שכן מעולם לא הלכו לישון לפני שיישרו ביניהם את כל ההדורים.
 
סיפור נוסף על הגרש"ז, לאחר שהתאלמן, עלה פעם למונית. הנהג שאל אותו היכן הבית? והגרש"ז השיב אין לי בית.
ומה הכתובת? שאל הנהג, והגרש"ז מסר לו את כתובתו.
לאחר מכן שאל אותו תלמיד שליווה אותו, מדוע אמר הרב שאין לו בית?
השיב הגרש"ז, "מיום שאשתי נפטרה, אין לי בית. אשתי היא ביתי".
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓