הלכות תערובת איסור והיתר סומכים על גוי מרתת אף אם לא אמר כיצד נהג?

[י הירשזאהן]

בב"י סי' סט סק"י פירש הן לדעת הסמ"ק והן לדעת הסמ"ג שבמרתת אין צריך שהגוי יאמר כיצד נהג. ונידון הסוגיא שם שגוי היודע מנהגי ישראל, וישראל יוצא ונכנס סומכים שהדיח הבשר לפני הבישול אף אם לא אמר בפירוש שנהג כן.
ובשו"ע שם: "אם יודע העכו"ם מנהג ישראל סומכין על דבריו אם היה שם ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בן דעת". וביאר הש"ך שמתיר דווקא במרתת ולא במסיח לפי תומו.

ונתקשיתי אם כן מדוע הביא הבית יוסף ש"סומכין על דבריו", שהרי סומכים עליו גם ללא דבריו! ומכאן משמע קצת שלדעת המחבר אף אם מרתת צריך שיאמר כיצד נהג, ולא נאמר מעצמנו דמסתתמא נהג כן. ולא כביאור הב"י בשיטות הסמ"ק והסמ"ג כנ"ל.

ולא ראיתי עוד מקום בו נידון האם יש צורך בדברי הגוי מלבד סברא דמרתת.
ולהעיר שכאן יש סברא נוספת לסמוך שהגוי הדיח - דקפדי אנקיותא, אבל בשאר דינים מי יימר כן?

 

[ארז בלבנון]

יש אחרונים שמסבירים שדווקא משום שיש כאן סברא דנקיותא, הקל המחבר לסמוך על דבריו במרתת. בשאר איסורים שאינם קשורים לנקיות, ייתכן שמרתת לבד לא יספיק בלי הוכחה חזקה יותר שהגוי עשה כהוגן. וראה בב"ח ובדרכי תשובה שם שהמחבר נקט לשון "דבריו" משום שסמך על שיטת הרשב"א שתמיד צריך אמירה כלשהי של הגוי כדי להחיל את הסברא, אך בביאור הב"י בסימן סט משמע כדבריך שעיקר הכוח הוא במרתת המעשי.

אבל בפשטות נראה שכוונת המחבר ב"סומכין על דבריו" היא לאו דווקא שצריך אמירה בפועל, אלא שזהו המקרה הנדון (שהוא טוען שביצע את המטלה). אך מצד הדין, כפי שביאר בבית יוסף, עצם המרתת בצירוף ידיעת המנהג וסברא דנקיותא, היא היוצרת את החזקה שהגוי הדיח. ולפי זה המילה "דבריו" באה לשלול מצב שבו הגוי אומר בפירוש לא הדחתי, או כדי לחזק את הידיעה שהוא אכן היה מודע למחויבותו.

 

[י הירשזאהן]

וראה בב"ח ובדרכי תשובה שם שהמחבר נקט לשון "דבריו" משום שסמך על שיטת הרשב"א שתמיד צריך אמירה כלשהי של הגוי כדי להחיל את הסברא.

לחץ כדי לכווץ...

ישר כח.
הב"ח מבאר כן בב"י?
תוכל להעלות את דברי הדרכי תשובה?

 

[י הירשזאהן]

אבל בפשטות נראה שכוונת המחבר ב"סומכין על דבריו" היא לאו דווקא שצריך אמירה בפועל, אלא שזהו המקרה הנדון (שהוא טוען שביצע את המטלה). אך מצד הדין, כפי שביאר בבית יוסף, עצם המרתת בצירוף ידיעת המנהג וסברא דנקיותא, היא היוצרת את החזקה שהגוי הדיח. ולפי זה המילה "דבריו" באה לשלול מצב שבו הגוי אומר בפירוש לא הדחתי, או כדי לחזק את הידיעה שהוא אכן היה מודע למחויבותו.

לחץ כדי לכווץ...

דוחק עצום שהב"י לא דייק בדבריו עד כדי כך, ובפרט שמשמע מדבריו דין שיש מי שסובר כן והוא עצמו טרח לדחותו.

 

[י הירשזאהן]

יש אחרונים שמסבירים שדווקא משום שיש כאן סברא דנקיותא, הקל המחבר לסמוך על דבריו במרתת. בשאר איסורים שאינם קשורים לנקיות, ייתכן שמרתת לבד לא יספיק בלי הוכחה חזקה יותר שהגוי עשה כהוגן.

לחץ כדי לכווץ...

זה נכון.
אך אי אפשר ללמוד כן מהלשון כאן, ואדרבה.