סיפורים פרשת שבוע סיפורי חסידים (זוין) שלח (1 צופה)

[געגועים]

סיפורי חסידים
להרב יוסף שלמה זוין
פרשת שלח
338
[358]​

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ (במדבר יג, ב)​

בזמן שהיה "היהודי" הקדוש מפשיסחא ז"ל אצל רבו "החוזה מלובלין" ז"ל, חלה פעם אחת במחלה קשה, והלך בנו של "היהודי" אל החוזה לבקש ממנו שיתפלל בעדו לרפואה שלימה. ואמר החוזה מלובלין: כתוב: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ", שלפעמים כשרואים בשמים אדם מישראל כבר גמר כל עבודתו שהיה לו לעשות בעולם הזה [1], וכבר תיקן כל מה שהיה מוטל עליו לתקן, אז הקדוש ברוך הוא שולח אליו אנשים שיסתופפו בצלו, ויסעו אליו לתור את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ועל ידי כך תהיה לו לאדם זה עבודה חדשה - לתקן את בני ישראל, ולהורות להם הדרך הישרה והרצויה, ובזה יוכל להוסיף עוד לחיות בעולם הזה. וכן היה: תיכף נתרפא "היהודי" וחזר לבריאותו, ומיד התחילו נוהרים אליו רבים מישראל והלכו לאורו, ונעשה רבן של ישראל.
​

---

* 358​

[1] כשהגאון הקדוש ר' אברהם מסוכטשוב ז"ל היה נער, חלה במחלה עזה, ונסע אביו הרב ז"ל להגאון הקדוש ר' מנחם מנדל מקוצק ז"ל לבקש ממנו שיברכו ברפואה שלימה. שיבח אביו הרב לפני הרבי את בנו שנפשו חשקה מאד בתורה והוא לומד בהתמדה נפלאה. ענה הרבי מקוצק בתנועה של בטול: אויך מיר געלערנט! (גם זה נקרא למוד?!). נבהל אביו מאד, כי היה נראה בעיניו כאילו הרבי חס ושלום עוד מקטרג על לימודו בשעת הסכנה. ויהי בבואו לביתו, ראה והנה בנו חוזר לבריאותו. והילד ביקש מאביו שיאמר לו מה ענה הרבי מקאצק כשהזכיר אותו לפניו לרפואה שלימה. לא רצה אביו להגיד לו, אך כשהפציר בו מאד אמר אליו: האמינה לי גם אני אינני מבין מה שאמר לי. אז הפציר בו עוד יותר שימסור המילים שאמר לו. כששמע הילד העילוי את דברי הרבי, אמר: למה אין אתה מבין את דברי הרבי? דבריו הרי הם ממש כדברי הירושלמי (פאה פ"א) ר' טרפון חלה, ונכנסו חכמים לבקרו, אמרה להם אמו: התפללו על טרפון בני, שהוא נוהג בי כבוד יותר מדי, אמרו לה מה הוא עושה לך, וספרה להם עובדה, שפעם אחת ירדה לטייל לתוך חצרה בשבת, והלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה, והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למטתה, אמרו לה: אפילו עושה כן אלף אלפים עדיין לחצי כבוד שאמרה תורה לא הגיע. גם כאן ישאל: וכי באו חכמים להמעיט את זכותו של ר' טרפון בשעה שהוא זקוק לרחמים, אבל כוונתם היתה שחששו אולי זה היה תפקידו של רבי טרפון בעולם הזה, וכשגמר את עבודתו, אין לו מה לעשות עוד, ולכן אמרו שעדיין לא השלים את עבודתו בעולם הזה, והוא צריך לחיות עוד בשביל לקיים המצוה יותר ויותר. וזו היתה גם כן כוונת הרבי מקוצק, כשאמרת שאני לומד בהתמדה נפלאה, חשש שמא כבר גמרתי את חוק עבודתי בעולם הזה, ועל כן אמר בביטול שאין זה נחשב עדיין ללימוד כראוי, ואני צריך לחיות עוד בשביל ללמוד תורה יותר ויותר. התפעל האב מאד מדבריו ומעומק שכלו של בנו. וכשהיה אחרי כן בקוצק סיפר את דברי בנו להרבי, והרבי אמר בתמיהה: ובכן, הוא כבר יודע גם את כוונותיי?!

* ההערות וההקשרים הם מאבי שליט"א​

 

[געגועים]

339
[מועדים 361,/546]​

הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ (במדבר יג, כ)
- אם יש בה[ם] אדם כשר (רש"י)​

הצדיק מברדיצ'וב אמר פעם להצדיק ר' אהרן ליב מפרימישליאן, אביו של הצדיק ר' מאיר'ל מפרימישליאן, ברמזו בידו על בנו רבי מאיר'ל, והוא עודנו נער: לא בכל הגינות[1] יגדלו "מייאירין" (גזר, באידיש "מעהרען") כאלה...

בשנת [2] הסתלקותו [3] של הצדיק ר' מאיר'ל מפרימישליאן, הלך בראש השנה לחדר הבישול, ניער את הלפתן (שקורין "צימעס") של גזר, ואמר: רבונו של עולם, הרי הלפתן של "מייאירין" טוב מאד, ואין לך בעולמך הרבה "מייאירין" כאלה...
​

---

מועדים 361​

[1] הצדיק ר' צבי מזידיטשוב נולד בכפר ספרין, הסמוכה לסמבור. בגדלותו, כשנתפרסם לצדיק וגדול הדור, נסע פעם דרך ספרין. כשיצא מהכפר ומהיער הסמוך לו, החזיר פניו מהעגלה לצד ספרין, הכה באצבע צרידה ואמר: לא מכל היערות יוצאים צביים כאלה!

[2] כ"ט אייר תר"י.​

546​

[3] כשביקר הצדיק ר' חיים מצאנז את הצדיק ר' מאיר מפרימישליאן, קיבלו ר' מאיר בכבוד רב ושמח מאד לקראתו. לאחר שהשתעשעו שניהם בחידושי תורה, פנה אליו ר' מאיר ואמר: הרב מצאנז! הלוא כבודו הוא מבית דין הגדול, יאמר נא לי אם מאיר צריך לדור בדירות קטנות כאלו, וכי לא מן הראוי שידור בדירות גדולות וחשובות מאלו? השיבו ר' חיים: ודאי, ודאי מן היושר הוא שידור מר בדירות נאות יותר ומרווחות יותר. אמר ר' מאיר: אם כבודו אומר כן, אעשה כדבריו. ומיד הבין הצדיק מצאנז כי דברים בגו, וכוונתו אחרת. חזר ואמר: אני התכונתי לדירות מרווחות בעולם הזה. השיב ר' מאיר: הדבר אין להשיב עוד. רציתי רק הסכמתו של מר, ואם הוא כבר הסכים, ודאי כן יהיה. וכעבור שבועות אחדים נסלק הצדיק מפרימישליאן.​

 

[געגועים]

341
[335]​

וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן (במדבר יג, כב)
- הלך שם ונשתטח על קברי אבות (רש"י)​

להגאון הצדיק ר' משה טייטלבוים מאוהיל, בעל "ישמח משה", נולד בן, ובהיותו כבן תשע חלה בחולי גדול והיה מסוכן מאד. הצדיק שפך לבו לפני ד' לעורר רחמים עליו, ובראותו כי סכנה גדולה מרחפת על בנו, שלח אנשים כשרים אל הציון של הצדיק ר' אלימלך מליזינסק בעל "נועם אלימלך", וצוה להשלוחים שכשיבואו לחצר בית החיים, יאמרו: אנחנו מנדרים פרוטה לצדקה בעד הנשמה אשר תלך ותודיע לנשמת הרב ר' אלימלך כי באנו על הציון שלו להתפלל לד', ואז ירוצו כל הנשמות הנמצאות שם באותה שעה להודיע להצדיק, כי לא בכל עת שורה נפשו של אדם על קברו, ושם, בעולם האמת, דבר יקר הוא אצל נשמות המתים אם הן יכולות "להרויח" פרוטה שנותנים לעילוי נשמתן, ולכן תרצה כל אחת להזדרז ולהודיע בשביל לזכות בהפרוטה. אחר כך תלכו על קברו ותתפללו בעד בני, ותביטו במכוון על השעון למען תדעו באיזו שעה התפללתם שם. עשו האנשים כל אשר צוה להם הצדק. והילד שהיה שוכב על ערשו, כמתעלף, נתעורר פתאום וקרא: אבא, אבא! ניגש אביו אליו, והילד אמר לו: מעתה אקום בעזרת השם מחליי, כי ברגע זה היה אצלי יהודי אחד - וצייר[1] תארו ותמונתו כתמונת הצדיק ר' אלימלך מליזינסק - וברך אותי והבטיח לי שאתרפא ואהיה בריא. תיכף הביט אביו על השעון, ואחר כך כשבאו השלוחים וסיפרו באיזו שעה התפללו על ציון הצדיק, ראו שזה היה בדיוק באותו הזמן שהילד נתעורר.
​

---

335​

[1] הצדיק ר' אלעזר מדזיקוב, בנו של הצדיק ר' נפתלי מרופשיץ, ראה פעם בחלום כי מוליכים אותן לגן עדן. הגיעו להר גדול שהיה מאיר ככוכבי הרקיע. עלה על ההר, וראה חצר אחת עשויה מכסף וזהב, וזהרה גדול מאד. נכנס בתוך החצר, וראה שם בית בנוי אבנים טובות ומרגליות מאירות כשמש וירח, והרגיש שם עונג נפלא ונעימות אין קץ. ראה שם איש אחד עומד בתוך הבית על יד החלון ומסתכל. שאל מי הוא זה, ואמרו לו הוא הרבי ר' אלימלך מליזינסק, שכל ההר והחצר שייכים לו, וזהו חלק קטן מחלקו בגן עדן. הסתכל בפני ר' אלימלך והתענג מאד מתואר פני מלאך השם צבא-ות. בבוקר השכם נסע לאביו הרב ר' נפתלי מרופשיץ וסיפר לו את כל אשר ראה בחלום. ולא רצה אביו להאמין לו. אך כאשר צייר לו צורת ר' אלימלך, הבין כי דבר השם אמת בפי בנו. ואמר לו: בני, אמת שזוהי צורת רבנו אלימלך, אך צריך אדם להיות בעל מדרגה גדולה מאד שיוכל לראות את ר' אלימלך. השיב לו בנו: מה פירוש מדרגות? תורה ותפילה, ואני מה עושה? אמר לו: אמנם בני, אף אתה בעל מדרגה, אבל כדי לראות את ר' אלימלך צריכים להיות במדרגה גבוהה הרבה יותר. אולי עשית טובה גדולה לאיזה אדם מישראל, ובעד זה נתנו לך מתנה טובה זו. נזכר ר' אלעזר, כי לפני שבועות אחדים נסע אחד מנכדי ר' אלימלך לקבץ כסף לפרנסתו, ולא היה לו בגד חם, ולו, לר' אלעזר, היתה אדרת שער טובה, חמה ויפה ומכובדת ששוויה כסף רב, ונתן לו הבגד במתנה, ובזה עשה לו טובה כפולה: שמר על בריאות גופו שלא יתקרר בחורף, וגם הרים את כבודו: מאני מכבדותא. כששמע אביו את הדבר, אמר: עכשיו יתכן שאמת בפיך, ובדין היה שתיטול שכרך, כי ר' אלימלך ביקש מהקדוש ברוך הוא שיוצאי חלציו יצטרכו לבריות, כדי שיעמדו בצדקתם, וכל המחיה אותם ומהנה אותם בכבוד, הוא חשוב מאד אצל ר' אלימלך.​

 

[געגועים]

342
[97, 391]​

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ (במדבר יג, לב)
- בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע; מנלן? ממרגלים. (ערכין טו.)​

המגיד הקדוש ר' ישראל מקוז'ניץ ז"ל קודם שנתגלה, היה מלמד בכפר אצל בעל-בית עשיר אחד. כשהגיע סמוך לפסח, והרב המגיד הוצרך ללכת לביתו, אמר אליו בעל הבית שלו: עצתי שתיסע עמי לעיר חינטשין ל"שבת הגדול" לשמוע הדרשה של הרב דשם, שהוא גאון גדול, ושם יהיה גם כן מחותנו של הרב, שהוא דר בעירך, ותוכל אחרי כן לנסוע עמו לביתך, ולא תצטרך ללכת ברגל. ישר הדבר בעיניו, ונסע עם בעל-הבית שלו לחינטשין. בערב שבת הלך עם בעל הבית אל הרב להקביל פניו. בעל הבית גילה את אוזן הרב, שהמלמד שלו הוא אברך חריף בתורה וירא שמים גדול. והיו אז בבית הרב ראשי העיר. וכאשר ראה הרב את המלמד, שהיה קטן-קומה וטוב מראה ויפה עינים, בז לו בלבו. בכל זאת נתן לו שלום ושאל אותו מאיזו עיר הוא. אמר לו: מעיר אפטא. לחש בעל הבית להרב, שאביו הוא ר' שבתי כורך ספרים. ואמר הרב בדרך הלצה: אם כן הוא ממשפחתי, כי אני הנני לוי, ובני משפחת הקרחי הם לויים, ואביו הרי הוא כורך. נתכרכמו פני הרב המגיד, ויצא מאתו. ולמחרתו בשבת הגדול הלך לשמוע את דרשת הרב, וכל חדוש שאמר הרב, הקשה עליו. ניסה הרב לתרץ את קושייתו, והקשה גם על תרוצו, עד שנתבייש הרב, והפסיק באמצע דרשתו. והיתה לו תרעומת על הקהל על ששתקו לאברך החריף הזה, והניחוהו שיבייש אותו ברבים. והרב המגיד ברח מבית המדרש והתחבא, כי אוהבי הרב רצו לייסרו. ובמוצאי שבת בא הרב המגיד בעצמו לרב, ופייס אותו, וביקש שימחל לו, ולא רצה הרב. אז גלה את אזנו בלחישה, כי כל מה שעשה בשעת הדרשה לא עשה אלא לטובתו של הרב, כי כאשר אמר עליו בערב שבת בפני ראשי העיר ההלצה, וביזה אותו ואת אביו, ידע שנגזר עליו בשמים עונש מיתה, רחמנא לצלן, והוא התאמץ וביטל הגזירה על ידי שבייש אותו ברבים, ובזה ניצל[1].
​

---

97​

[1] בשנת תר"ג נקראה על ידי ממשלת רוסיה ועידת רבנים לפטרבורג לדון על כמה עניינים הנוגעים לחיים הדתיים של היהודים. נבחרו לוועידה: אדמו"ר בעל "צמח צדק" מליובאוויץ' ז"ל, הגאון ר' יצחק מוולוז'ין ז"ל, הגביר ר' ישראל היילפרין ז"ל מברדיטשוב, ומר בצלאל שטרן ז"ל, מנהל בית הספר באודסה. כשבעל "צמח צדק" שב מנסיעתו הביתה לליובאויץ', שמע שהחסידים אומרים עליו, שמסר נפשו בפטרבורג בעד כלל ישראל. בכה האדמו"ר בכי רב ואמר: אוי לו למי שהעולם טועים בו! ואחרי כן הוסיף האדמו"ר ואמר: וכי זוהי מסירת נפש, כשאדם מוסר את נפשו בעד כלל ישראל ועוד יש לו פניה, שבשביל כך יגדל שכרו לעולם הבא? בזה אין שום רבותא! מסירת נפש אמיתית היא כזו ששמעתי על הרב הקדוש ר' ברוך ממיזיבוז ז"ל, שמסר את נפשו ואת העולם הבא שלו בשביל אדם אחד מישראל, יתרה מזו: לא בשביל חייו של אותו איש רק בעבור הצלת ממונו בלבד!

וסיפר בעל "צמח צדק" להחסידים על מסירת הנפש של ר' ברוך ממיזיבוז: מעשה שהיה כך היה. איש אחד ממקורביו של ר' ברוך, חסיד וירא שמים, היה סוחר ביין, ודרכו היה להוביל יין לערים רחוקות. והסוחר הזה לא היה לו בעצמו סכום כסף כמחיר היין, אך מפני שהיה מוחזק לאיש ישר ונאמן, היו סוחרי היין הגדולים נותנים לו סחורה בהקפה. פעם אחת בעת שהיה בדרך במלון, נתעורר בו פתאום הרהור תשובה על איזה ענין שלא תיקן כראוי, ומרוב התעוררותו לתשובה נכונה, עזב את העגלות עם היין במלון, והוא הלך למיזיבוז. ויהי כאשר בא אל הרב הקדוש, שאל אותו הרב על עסקו ומסחרו, והאיש סיפר לו את כל הנעשה עמו. כשמוע ר' ברוך שעזב במלון את היין הפקר, התחיל לבזות אותו ולגעור בו: שוטה שכמותך, איך זה מלאך לבך להפקיר ממון של אחרים על לא דבר?! זה היה בערב שבת סמוך למנחה. אחרי כן בליל שבת בשעת הסעודה, וכן למחרתו, חרף וגדף אותו שוב בכל מיני חרפות וזלזולים וביישו ברבים בפני כל המסובים שהיו שם.

נתארח אז אצל ר' ברוך מחותנו הרב הצדיק ר' אברהם [דב] מחמילניק ז"ל. ולא יכול ר' אברהם [דב] להתאפק, בראותו את הבזיונות הגדולים של האיש, ופנה אל ר' ברוך בשאלה: מחותן! מה יעשה במאמר הגמרא (סנהדרין קז.): כל המלבין פני חבירו ברבים..."? השיב לו ר' ברוך: כלום אינני יודע ש"המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא"? אבל אני הפקרתי את העולם הבא שלי כדי לעשות טובה לאיש הזה, כי הגויים בעלי העגלות שלו התייעצו ביניהם לגנוב את כל היין שלו ולגרום לו הזק רב, אלא שהצער והייסורים שסבל האיש מהחרופים והגדופים שלי יצילו אותו, כי הוחלף לו צער ההפסד לצער הבזיון.

זוהי - סיים בעל "צמח צדק" את דבריו - מסירת נפש אמיתית: למסור את העולם הבא בעד הצלת ממונו של איש אחד מישראל!
​

391​

דרכו בקודש של הצדיק ר' ברוך ממיזיבוז היתה לזרוק מרה בתלמידים ולגעור בקפידא ובכעס על הבאים לדרוש מפיו דבר אלקים. הוא היה אומר: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית יב, ה), שתיקנו בחרון אף שלהם. פעם אחת ישב בסעודה, ומצד אחד ישב אצלו מחותנו הצדיק ר' אברהם דב מחמילניק, ומהצד השני ישב מחותנו הצדיק ר' יוסף מיאמפולי. בתוך כך נכנס אל הבית עשיר אחד, ור' ברוך התחיל לחרף ולגדף אותו, וצוה לאנשיו שידחפו אותו החוצה. והם עשו כן. אמר לו מחותנו הרב מחמלניק: מה יעשה עם מאמר הגמרא (סנהדרין קז.): המלבין פני חבירו ברבים? החזיר ר' ברוך פניו אליו, ואמר: מה אומר הלמדן: המלבין פני חבירו ברבים? ולמה אינו מסיים את המאמר: אין לו חלק לעולם הבא? אבל כשראיתי שעל האיש הזה שורה דינים, ובזה שביזיתי אותו ביטלתי מעליו את כל הדינים, כלום אפשר היה לי לא להפקיר את העולם הבא שלי למען אדם מישראל? התנצל הרב, ואמר שלא ידע מזה.

כשנפטר הצדיק ר' ברוך - בשנת תקע"א - מצאו אצלו בשעת פטירתו ספר הזוהר הקדוש פתוח באותו דף שנאמר בו: "תא חזי, אית רוגזא ואית רוגזא, אית רוגזא דאיהו ברוך לעילא ולתתא ואיקרי ברוך".​

 

[געגועים]

344
[298]​

בניו של "היהודי" הקדוש מפשיסחא ז"ל היו פעם אחת בלבוב, ולא היו להם תעודות מסע (דרכונים), ויראו לנסוע משם. בלילה בא איש אחד אליהם, ואמר שהוא גביר פלוני, והוא רוצה לבוא לעזרתם, והזמינם אצלו לשבת קודש, ולקח אותם על אחריותו, והבטיח שהוא יצא ויבוא לפניהם באין מחריד ומפגיע. אגב הדברים האלה סיפר להם את הקורות אותו בשכבר הימים עם אביהם "היהודי" ז"ל: אני הייתי מלמד במקום אחד סמוך לעיר לובלין, ונסעתי ללובלין ל"חוזה" הקדוש ז"ל. והיה שם אז רב אחד בשם ר' כיסילי, ודיבר לפני "החוזה" מלובלין על אביכם "היהודי" הרבה דברי לשון הרע. המה היו מסוגרים בחדר מיוחד, ואני התחבאתי באותו חדר אחורי ארון הבגדים לשמוע את דבריהם. כאשר שמעתי את הדיבה של ר' כיסילי נזדעזעתי מאד, ולא יכולתי להתאפק, ויצאתי מאחורי ארון הבגדים ותפסתי את התפילין של החוזה שהיו מונחים על השולחן, כי החוזה היה מלובש אז בתפילין דרבנו תם, ואמרתי: הנני נשבע בנקיטת חפץ בתפילין הללו, כי כל דברי ר' כיסילי הם שקר מוחלט. ר' כיסילי ברח משם תיכף ומיד. והרבי מלובלין אמר לי "יישר כח", והוסיף: זה ארבעים שנה אשר הבעל דבר (השטן) שומר את ר' כיסילי שלא יכשל אפילו בהרהור עבירה, כדי שאני אקבל עתה מאתו את הלשון הרע על "היהודי"! ואביכם היהודי צפה כל זאת ברוח קדשו, ובעוד כמה רגעים נשמע הקול אשר "היהודי" הנה זה בא. רצתי לקראתו וסיפרתי לו את כל המאורע, וברך אותי בהצלחה, ומאז והלאה הנני ברוך השם איש עשיר, וכל אשר אני עושה השם מצליח בידי. והנה הערב בא אלי אביכם בחלום[1], ואמר לי, כי אתם נמצאים פה בעיר במבוכה. על כן באתי לחלותכם לבוא אלי לשבת, ובעזרת השם כל מחסורכם עלי, ואני אדאג לשלומכם.
​

---

298​

[1] שוב היה מעשה שבא פעם להרב הקדוש ר' מנחם מנדיל מקוסוב ז"ל איש נכבד, וסח לפניו את צרתו כי הגיע זמן נישואי בתו, והוא זקוק לסך גדול, ואין לו כלום. אמר לו הרב: דעתי שתיסע לעיר יאסי, ושם תצליח. שאל האיש: איך אוכל לעבור את הגבול בלי תעודת מסע (פספורט)? השיב לו הרב: אני אתן לך מכתב ליהודי אחד הדר אצל הגבול והוא יעביר אותך. האיש שם לדרך פעמיו, ואותו יהודי העבירו את הגבול, וכעלות השחר הגיע לעיר יאסי. השעה היתה מוקדמת, ועוברים ושבים עדיין לא נראו בעיר, ולכן לא ידע איפה יש מלון להתאכסן שם, ועמד עם חפציו באמצע הרחוב עד שהאיר הבוקר. הבוקר אור, ואנשים שונים נראו כבר ברחוב, וביניהם איש בעל צורה, לבוש בגדי "דייטש". האיש הזה ניגש אליו ונתן לו שלום, ושאלו מאין הוא, והלה השיב לו שעתה זה בא, ואינו יודע היכן להתאכסן. אמר לו האיש: בוא נא עמדי. היש לך - שאלו האורח - אכסניה טובה? יש ויש - השיבו האיש - אבל לא בשכר, רק בחינם. תמה האורח: הלוא אינם מכירים זה את זה כלל, ומה ראה האיש להזמינו אליו לביתו? אמר לו האיש: קום ולך נא אחרי ואספר לך את הכל ונוכחת. לפני כמה שנים היה כאן איזה רבי ממדינת גליציה, ושמו ר' מנחם מנדיל, ועל ידי ברכתו והבטחתו פקד ד' אותי בבן זכר, ונדרתי אז בעבורו סך גדול, אבל לא ידעתי את מקום מגורו לנכון, כי הוא ממדינה אחרת, ולכן עדיין לא שלחתי לו את נדרי, וקויתי שבמשך הזמן אולי יזדמן לי להיות באותה מדינה וניפגש, או שהוא אולי יבוא עוד פעם לכאן, ואז אשלם לו. והנה בלילה הזה נראה אלי בחלום, ואמר לי: התזכור את החוב שיש לי בידך? הנה אנכי שולח לך איש אחד שתארו כך וכך, ותמסור לידו את כל הסך. וזה לך האות, כי במהרה תמצאנו עומד ברחוב העיר. הקיצותי והנה חלום. וכמן השחר עלה קמתי ממשכבי, כי לא יכולתי למצוא מרגוע לנפשי, וברוב שרעפי בקרבי יצאתי לרחוב העיר, פניתי כה וכה עד כי מצאתי אותך, ותארך בדיוק כמו שמסר לי הרב. אחרי כן מסר לו את סך הכסף שנדר, וגם קבץ בעדו עוד סך מסויים בין מכריו שבעיר, ופטרו לשלום בכבוד גדול.​

 

[געגועים]

345
[224, 1, 535, 302]​

טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד (במדבר יד, ז)​

הרב הקדוש ר' שמואל אבא מזיכלין ז"ל היה נוהג לשלוח לארץ ישראל בכל שנה הרבה אלפים רובלים בעד העניים, ומלבד זה שלח סכום כסף לחוד בכל רבע שנה לבני הרב הקדוש ר' משה מלילוב ז"ל, שהיו חביבים מאד על הרב מזיכלין. פעם אחת בא איש אחד מחסידי זיכלין שהיה בארץ ישראל, והביא אתו מכתב להרבי מזיכלין מאת הגאון המפורסם ר' מאיר אוירבך ז"ל בעל "אמרי בינה", שהיה מקודם אב"ד בקאליש, ואז היה רב בירושלים. במכתב מתלונן הגאון על מה שהרבי שולח הרבה מעות לבני הרב הקדוש מלילוב ז"ל לחוד, ושואל מה היתרון[1] להם משאר עניי ארץ ישראל, הלוא הם מבלים את הזמן בלא כלום. קרא הצדיק מזיכלין את המכתב, ואמר: במשך הזמן תתברר להגאון ר' מאיר האמת. אחר זמן קצר נסע הגביר החסיד ר' לייב קושמירק לארץ ישראל, וביקר גם את הגאון ר' מאיר אוירבך ז"ל. כשנודע להגאון שר' לייב הוא מחסידי זיכלין, ביקש מאתו כי בטרם יסע בחזרה לחוץ לארץ יבקרו שוב הואיל וברצונו לשלוח על ידו מכתב להרב מזיכלין. עשה כן ר' לייב קושמירק, וכשהגאון מסר לו את המכתב, אמר לו שתוכן המכתב הוא הבעת חרטה על אשר התלונן במכתבו הקודם על שהוא שולח הרבה כסף לבני הרב הקדוש מלילוב, והוא מבקש עתה במכתבו סליחה מהרב מזיכלין, שכן הוא רואה עכשיו שבאמת טוב הוא עושה בזה שהוא שולח להם כסף. שאלו ר' לייב קושמירק: ילמדנו רבנו: בתחילה מאי קסבר, ולבסוף מאי קסבר? השיב לו הגאון: שבועות אחדים לאחר שכתבתי אותו המכתב, נראה לי בחלום זקן אחד, ואמר לי איך מלאך לבך לכתוב מכתבים לצדיקים ולדבר סרה על בניו הקדושים של ר' משה מלילוב ז"ל? השבתי לו בחלומי: הלוא אני רואה בהם כמה חסרונות. השיב הזקן: זהו מפני שאין לך מידת ענווה, ואם תבוא למידת ענווה תראה בהם כל מיני מעלות, כי על ארץ ישראל כתוב: טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד, רוצה לומר: כשהאדם הוא בבחינת מְאֹד מְאֹד הוה שפל רוח (אבות פ"ד מ"ד), אז הוא רואה כל טוב בארץ[2], ואינו רואה שם שום רע חס ושלום. הקיצותי מחלומי ונזכרתי במכתב שכתבתי להרב מזיכלין, והתחלתי להשריש בקרבי מידת הענווה, ומאז והלאה הנני רואה בבני ר' משה מלילוב כל מיני מעלות ויתרונות, ואני מתחרט מאד על מה שכתבתי אז עליהם.
​

---

224​

[1] מעיירה קטנה אחת במדינת ליטא באו אל הבעל שם טוב לבקשו שישלח להם אחד מתלמידיו הקדושים להיות להם לרב, והם יקצבו לו פרנסתו בכבוד כראוי. נעתר להם הבעל שם טוב, בחר את אחד מתלמידיו, ושלחו לאותה עיירה להיות שם לרב. בני העיר קבלוהו בכבוד, והרב התחיל לטפל בעניני העיר ובצרכי הצבור. ביחוד שם עינו על עניני הצדקות שבעיר לסדרם כהוגן ולחפש להם מקורות הכנסה.

ובאותה עיר דר איש אחד בן טובים ובר אוריין, והיה מתפרנס מזה שהיו מקבצים בשבילו מבני העיר בכל שבוע סך ידוע. איש מיוחד היה מתעסק בזה, והיה הולך בכל שבוע לבעלי הבתים לקבץ את הסך הקצוב, ומביאו אחרי כן לבן הטובים. כשנודע הדבר להרב, לא הוטב בעיניו, כי ראה שיוצא מזה נזק להצדקות הכלליות, כי כשנתבעים בני העיר על איזה צורך ציבורי, מענה בפיהם: דיינו בזה שאנו נותנים לאותו בן טובים, ויותר אין בכוחנו לתת. הרב הקפיד על זה, ואמר להם שיותר טוב לגרוע קצת מבן הטובים שאינו אלא יחיד, ולהוסיף על צדקה של רבים.

הדבורים של הרב גרמו שבני העיר התחילו להתייחס בקרירות להחזקת בן הטובים, ומעט מעט היו פוחתים והולכים בנדבותיהם בכל שבוע, עד שהשליח שהיה הולך לקבץ את הנדבות ראה שאין הטרחה כדאית ופסק מללכת. אשת הבן טובים באה ביום החמישי אל בעלה לבית המדרש כדרכה לבקש לצרכי שבת, והשיב לה שאין בידו כלום לתת לה. האשה שבה ריקם לביתה, והאיש מרוב צער התחיל לבכות. והדמעות של האיש בקעו רקיעים, ונעשה קטרוג גדול בשמים על הרב שגרם להפסקת פרנסתו של בן הטובים. ועוד קטרוג שני היה על הרב עוד לפני זה: ימים אחדים קודם לכן באו לפני הרב שני אנשים להתדיין בענין הסגת גבול בחכירת איזה עסק מהאדון, שעל ידי זה קפח אחד את פרנסתו של חברו, והרב לא מחה בכל תוקף נגד המסיג גבול, ואילו היה מוחה בידו בכל כחו היה מציית לו.

נצטרפו בבית דין של מעלה שני הקטרוגים האלה יחד נגד הרב, ויצא הפסק למסרו ברשות השטן. קראו את השטן ושאלוהו אם הוא מתיירא מהבעל שם טוב, והשיב שהוא מתיירא ממנו, אמרו לו בבית דין של מעלה אנחנו מוסרים לך את תלמידו של הבעל שם טוב שהוא רב בעיר פלונית לעשות בו כרצונך, ואל תתיירא מהבעל שם טוב, כי הוא יוצא מעכשיו מרשותו של הבעל שם טוב, ונכנס לרשותך. נתמלא השטן שמחה, והחליט לעשות להרב דבר שהוא מר ממות, היינו לפתות אותו שימיר את דתו רחמנא לצלן.

ודרכו של הרב היתה להתפלל תפלת שחרית של שבת בביתו שהיה סמוך לבית הכנסת, וכשהגיע זמן הקריאה בספר תורה היו מודיעים לו, והיה הולך לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה בצבור ולהתפלל יחד עם הצבור תפלת מוסף, ואחרי התפלה היו המתפללים נכנסים לבית הרב לברכו בשבת שלום, והרב היה מכבד אותם בקדוש על יי"ש ובמיני מתיקה ל"מזונות". הרב בעצמו לא היה שותה יי"ש ושום משקה משכר, רק מכוס של קדוש היה שותה מעט. כך היה נוהג בכל שבת.

ובאותה שבת שחל להיות אחרי הדין תורה של הסגת הגבול והפסקת מחייתו של בן הטובים, התחיל פתאום לבעור בלבו של הרב אש תאוה להמיר את דתו רחמנא לצלן. הדבר היה בבוקר, כשהיה לבוש בביתו טלית לתפילת שחרית. מחמת תוקף תבערת התאוה הסיר מעליו את הטלית, ושתה כוס גדולה של י"ש שעמד על השולחן בשביל קדוש להצבור. מיד אחרי זה רץ כמשתגע לבית הכומר כשהוא לבוש בבגדי שבת. בית הכומר היה מחוץ לעיר, וכשהכומר ראה את הרב בא מהעיר לביתו, קבלו בכבוד ושאלו מה חפצו, השיבו הרב שהוא רוצה להמיר את דתו. תמה הכומר על כך, וגם שמח: לויתן כזה יעלה בחכתו... אמר לו הכומר: הנה אני עסוק עכשיו באורחים חשובים, ועל כן אביאך אל חדר קטן אחד שבביתי ותשב שם עד שהאורחים יסעו לדרכם, ואז אקראך ונסדר את הדבר. קרא הכומר למשרתו, ויצו עליו להביא את הרב לאותו חדר, ולשים לפניו מאכל ומשתה כאשר יחפוץ עד שיפנה מהאורחים, ואז יקראהו אליו. המשרת עשה כדברי אדוניו, וישם לפני הרב מאכלים שונים, וגם יי"ש הרבה. והרב לקח גם כאן כוס גדולה של יי"ש ושתה עד שנשתכר והתחיל להקיא, כי לא הורגל בכך, ונפל על הארץ ושקע בשינה. שעות אחדות היה תפוס בשנתו, וכשנתעורר עדיין לא היה הכומר פנוי, ואש ההמרה עוד בערה בקרבו. שתה עוד פעם הרבה מהיי"ש שעמד לפניו, ושוב נשתכר, ושכב עוד פעם על הקרקע, עד שפנה היום ושקעה החמה.

והצבור כשנכנסו כדרכם אחר התפילה לבית הרב ולא מצאוהו בביתו, התחילו לחקור ולדרוש עליו היכן הוא, ונודע להם שרוח שגעון אחזה אותו פתאום והוא רץ לבית הכומר להשתמד רחמנא לצלן. חרדה גדולה נפלה עליהם, ורעש גדול עם בכיות ויללות קמו בעיר.

והבעל שם טוב היה נוהג בכל סעודה שלישית של שבת להביט על תלמידיו בכל מקומות מושבותיהם ולראות איך היא מדרגתם בקדושה ובסעודה שלישית של אותה שבת כשנסתכל הבעל שם טוב בתלמידו זה, ראה חשך גדול סביבותיו והוא משוקע בעומק הקליפות, רחמנא לצלן. תמה מאד הבעל שם טוב: איך בא אותו תלמיד לנפילה גדולה כזאת? ובהגיעו בזמר "בני היכלא" להמילים "לבטלא כל קליפין" עמד הבעל שם טוב ולא אמר הלאה, והתחיל לשוטט ברעיונותיו הקדושים, ועלה לעולמות העליונים לחקור ולדרוש מה פשעו ומה חטאתו של תלמידו שמסרוהו לידי הסטרא אחרא. בכמה היכלות קדושים לא השיבו לו כלום, עד שעלה להיכל גדול ונורא מאד, ושם גלו לו כי בדבר שתי העברות הנ"ל שעבר הרב ענשוהו ומסרוהו לרשות הסטרא אחרא. התחיל הבעל שם טוב להמליץ טוב על תלמידו, והזכיר כמה וכמה מעשים טובים שיש לו, אך כל אלה לא הועילו להגן עליו להינצל מענשו. לבסוף הזכיר הבעל שם טוב שהוא, תלמידו, נזהר מאד בסעודת "מלוה מלכה" בכל מוצאי שבת קודש, ובקש שמצוה זו תגן עליו. השיבו לו שהזהירות במצוה זו אמנם כדאית היא להגן עליו, אבל בתנאי שיקיים מצוה זו גם עכשיו ויאכל עתה סעודת מלוה מלכה, ואז ינצל, ואם לאו לא ינצל.

אחר פסק הדין הזה של בית דין של מעלה, לקח הבעל שם טוב משולחנו הקדוש פרוסה אחת מהחלה שבצע לברכת המוציא של הסעודה השלישית, ועוד חלה אחת שלימה מי"ב החלות שלו, ומסרן לאחד מתלמידיו הגדולים, ואמר לו בזו הלשון: קח ולך, והשם יתברך יעזור. לא שאל השליח את רבו לאן ילך, ומה עליו לעשות בהחלה ובפרוסה, וסמך על קדושת הבעל שם טוב שבודאי ינחהו השם יתברך למחוז חפצו, ויורהו מה לעשות. קבל את החלות, השלימה והפרוסה יצא מבית הבעל שם טוב והלך עד שהגיע אל מחוץ לעיר מזיבוז'. והבעל שם טוב עדיין יושב אל שלחנו הקדוש עם המסובין החבריא קדישא שלו, וחוזר הרבה פעמים בקולי קולות על המלים "לבטלא בכל קליפין". המסובים לא ידעו את פשר הענין, אבל הבינו שבודאי יש במעשה הבעל שם טוב איזה דבר גדול.

והשליח כשיצא את העיר, הלך לאט לאט לדרכו הבלתי ידועה לו. בינתים כבר אתה לילה וימש חשך. פתאום ראה השליח שמפוזרים על פני הדרך צרורות ואבנים קטנות וההליכה קשה מאד, הבין השליח שזהו ודאי מעשה שטן לעכבו מהליכתו, ולכן התאזר עוז להתגבר על המכשולים, והמשיך דרכו על גבי האבנים. כך היתה הדרך לאורך שני מילין. אחר כך היתה הדרך ישרה וחלקה, אבל לא לזמן רב. שוב ראה שחול הרבה מפוזר על הדרך, וכמעט שאי אפשר ללכת. התגבר השליח גם עתה ובכל מאמצי כחו המשיך את דרכו, עד אשר רחמו עליו מן השמים, והחול נפסק. וכך ארע לו גם פעם שלישית. בכה השליח והתפלל להשם יתברך שיעזרהו למלאות פקודת רבו הבעל שם טוב, ולגמור המצוה הנעלמת ממנו. ואחרי הפעם השלישית הרגיש השליח שלא זו בלבד שהדרך היא טובה וישרה אלא שהוא גם הולך בקפיצת הדרך. כעבור זמן מה ראה השליח מרחוק בית אחד, ונר מאיר בו. והוא הוא הבית של אותו הכומר שהרב היה מוטל שם שתוי יין ושכור. נכנס השליח להבית לנוח מעט מעמל הדרך, ותיכף בכניסתו ראה שיהודי אחד המלובש בקפוטה של שבת ישן על הארץ, ובגדיו מלוכלכים מן הקיא שהקיא במשך היום. שאל השליח את השומר הנכרי שהיה שם, מי הוא זה, והשיבו שהוא הרב של העירה, ובא אל הכומר להשתמד. כשמוע השליח את הדברים הללו אמר בלבו: עכשיו אני מבין את כוונת הבעל שם טוב בשולחו אותי! אני מבין עתה גם כן למה זה פגשתי בדרכי כל כך מכשולים ומעצורים, אלה היו מעשי שטן. נתן השליח שבח והודיה להשם יתברך שהביאו בשלום לכאן, וישב כשעה לנוח מעמל הדרך.

בינתיים נתעורר השכור משנתו ורצה תיכף למזוג לו עוד כוס גדולה יי"ש. אבל השליח אחזו בידיו ואמר לו: ידידי! מה שיהיה יהיה, אבל לעת עתה רחץ ידיך מקודם, ואחרי כן תשתה י"ש כרצונך. לא סרב השכור, ורחץ ידיו במים, ורצה לשתות. והשליח אמר לו שוב: מה שיהיה יהיה, אבל לעת עתה תאכל תחילה מעט לחם, כי לא טובה השתיה בלי אכילה. והשכור שוב לא סרב, ולבקשת השליח ברך ברכת "המוציא", והתחיל לאכול גם מפרוסת החלה וגם מהחלה השלימה, שהבעל שם טוב מסר להשליח. וקדושת השיריים של סעודת הבעל שם טוב התחילה תיכף להשפיע עליו, ומיד בהתחילו לאכול נהפך לאיש אחר, כי הסטרא אחרא נפרדה תיכף ממנו, והתחיל לצעוק בקול: הוי, מה עשיתי! הלוא רציתי להמיר דת אלקים חיים! אוי לי ואוי לנפשי! והיה בוכה והולך ומורט שערות ראשו מרוב התמרמרות, ואמר: אין לי תקנה אלא לבוא אל רבי הקדוש הבעל שם טוב, כי רק הוא יכול לתת לי תקון, אבל רב המרחק בינינו, ואיך אוכל להשיגו עתה. הוי, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה לבוא לפני רבנו הקדוש!

והשליח אחרי שראה שהוא מתחרט מעומקא דלבא, אמר לו: ידידי! שמע לעצתי וייטב לך, נצא מכאן החוצה, ונלך תיכף למזיבוז', ואני מקוה להשם יתברך שיושיענו ויגיענו לשם. בטח השליח בקדושת רבו הבעל שם טוב, אחרי שראה כל מה שעבר עליו בדרך, ואחר שהרב כבר מתחרט ובוכה ומתמרמר, שבוודאי יעזור השם יתברך להצילו, והוסיף ואמר להרב: אחוז בחגורה שלי ונלך מכאן.

הם יצאו מן הבית והתחילו לילך באישון לילה ואפילה. אחרי כמה רגעים ראו לתמהונם והנה הם בעיר מזיבוז'. הלכו בקפיצת הדרך. נכנסו לבית הבעל שם טוב, כשהוא עדיין יושב על שלחנו הקדוש עם המסובים. הרב התעלף ונפל ארצה, וצוה הבעל שם טוב לעוררו ולהשכיבו על המטה לנוח. הרב התחיל לבכות ולקונן על המחשבה הרעה שעברה עליו, והבעל שם טוב נתן לו תקון כראוי, ונעשה צדיק גמור ובעל תשובה גמור.
​

1​

[2] כפרי אחד, שהיה חשוך בנים, נסע יחד עם אשתו להמגיד הקדוש מקוזיניץ ז"ל, לבקש ממנו שיתפלל בעדם ויברך אותם להיפקד בזרע של קיימא. המגיד הקדוש ברך אותם, וברכתו נתקיימה: האשה ילדה בן. לאחר זמן מה חלה הילד במחלה מסוכנת, והאשה הפצירה בבעלה שיסע שוב להמגיד. נסע אליו, והמגיד ברכו ברפואה שלימה ופטרו לשלום. אבל להילד לא הוטב, להפך, מיום ליום התגברה מחלתו יותר ויותר. אם הילד לא זזה מעריסתו, והיתה יושבת כל הזמן על ידו בלב מר ובנפש חרדה. פעם אחת נרדמה על יד עריסת הילד, וכשנעורה משנתה ראתה והנה חייל אחד עומד אצל העריסה, בידו האחת פך ובידו השנית כף, והוא נותן וחוזר ונותן להתינוק לשתות מן הכף. נבהלה האשה והתחילה לצעוק, והחייל ברח. מאותו רגע הוטב מצב הילד, והיה הולך ומבריא עד ששב לאיתנו לגמרי. שמחו ההורים, ועם זה גם פחדו שמא היה מכשף או שד. מה עשו? נסעו שוב להמגיד הקדוש וסחו לו כל המאורע. אמר להם המגיד לבל ידאגו כלל, שאין בזה שום דבר רע חס ושלום, ופטרם לשלום. לאחר שנפטרו ממנו, צוה המגיד למשמשו שיקח את מקלו וילך לבית החיים דקוז'ניץ, ויכה בו על קברו של חייל אחד ויאמר לו שהמגיד קורא לו. המשמש עשה כן, והמגיד פנה להחייל בשאלה: מי שמך לרופא ילדים?

השיב לו החייל: מעשה שהיה כך היה. כשנלקחתי לעבוד בצבא נתערבתי בגויים ועשיתי ככל מעשיהם עד שכמעט לא היה שום הבדל ביני ובין הגויים, מלבד מה שבפנקס שלהם הייתי רשום בתור יהודי. פעם אחת הלכתי עם עוד כמה חיילים, בדרך נפגשנו בעני יהודי אחד ההולך מאיזה כפר לביתו. החיילים סבבוהו מכל צד, חיפשו בבגדיו ומצאו בהם שבעים וחמשה רובלים, גזלו ממנו את הממון, ומחשש שלא ילך העני לספר הדבר לשר הצבא נטלוהו ותלוהו על העץ והלכו להם לדרכם, ואני כשראיתי את המעשה הנורא הזה נתעוררה בקרבי "הנקודה היהודית" ורגש הרחמנות נתגבר בי, התחמקתי מבין החיילים ובאתי מהר אל התלוי, נטלתי סכין וחתכתי את החבל שהיה תלוי בו, ותיכף כשנחלץ מן החבל שבה רוחו אליו. בכיסי היה אז סכום כסף ונתתי ליהודי שבעים וחמשה רובל, כסכום שהחיילים גזלו ממנו, והוא הלך בשמחה רבה לביתו. כשבאו החיילים למקומם, ערך שר הצבא כנהוג את המפקד, וקרא בשמו של כל אחד ואחד. כשהגיע לשמי ואין קול ואין עונה "הנני", שאל את החיילים עלי, והשיבו שהייתי עמהם בדרך, וכנראה התעכבתי שם באיזה מקום. מיד צוה עליהם שר הצבא ללכת לחפשני. הלכו ומצאוני עומד על יד העץ שתלו עליו את היהודי, והוא, התלוי, איננו. הבינו החיילים שאני החייתי את היהודי, וחששו שמא אגלה את הדבר לשר הצבא, והחליטו לתלות גם אותי על העץ, וכן עשו, והלכו לשר הצבא ואמרו שמצאו אותי תלוי על עץ. אחרי כן לקחוני וקברו אותי בעיר קוזיניץ. כשבאתי אחרי פטירתי לפני בית דין של מעלה לדין, אמרו: לתן לי תיכף גן עדן אי אפשר, מחמת שכל ימי עשיתי עברות, וגיהנם גם כן אי אפשר לתן לי מפני שהצלתי נפש אחת מישראל, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובפרט שעל הצלה זו מסרתי את נפשי ממש. לכן פסקו שאהיה רופא ילדים, ונתנו לי מן השמים רשות להחיות נפשות של ילדים בשעה שצריכים לישועה. מעשיה זו סיפר הרב הקדוש ר' יחיאל מאיר מגסטינין ז"ל, והוסיף: אנו מבינים בטיב כסף וזהב ואבנים טובות וכדומה. אבל בטיבו של יהודי אין לנו מבינות כלל.
​

535​

החסיד ר' מוניא מוניסזון, גביר וסוחר באבנים טובות ומרגליות, ישב פעם אצל הרבי הרש"ב מליובאוויץ', והשיחה נסובה על אנשים פשוטים אחדים שהרבי שיבח אותם מאד. שאל ר' מוניא מוניסזון: מה הרבי "עושה מהם" "ענין שלם"? השיב הרבי: יש בהם מעלות רבות. אמר מוניסזון: אני איני רואה. שתק הרבי. אחר כך שאל הרבי אם הביא עמו חבילת היהלומים שלו. השיבו ר' מוניא מוניסזון אמנם ישנה אצלו כאן, אבל הוא יראה אותה להרבי אחר זמן מה, כי בעוד שהשמש זורחת אי אפשר להסתכל ביהלומים. אחר כך לקח ר' מוניא מוניסזון את חבילת היהלומים לחדר הסמוך, התיר את החבילה וסידר את היהלומים על השולחן והצביע להרבי על אבן אחת, ואמר: אבן זו היא פלאי פלאים. אמר הרבי: אני איני רואה בה כלום. השיבו ר' מוניא מוניסזון: צריך להיות מבין כדי לראות ביהלומים. אמר לו הרבי: יהודי אף הוא פלאי פלאים, אלא שצריך להיות מבין כדי לראות.
​

302​

חסיד אחד, ממשפחת סלונים שבארץ ישראל, בא פעם לליובאוויץ' לבקר את קרובו הרבי מהר"ש ז"ל (בנו של אדמו"ר ה"צמח צדק" ז"ל). הרבי שאלו לשלום היהודים שבארץ ישראל, והלה השיב לו. בתוך השאר אמר: אינני מבין מה שכתוב בספרים שבארץ ישראל יושבים בעלי נשמות גבוהות, אני מכיר את היהודים שבארץ ישראל, ולא ראיתי שם ביניהם בעלי נשמות גבוהות יותר מאשר בין היהודים בחוץ לארץ. אמר לו הרבי: ואתה הנך מבין מי ומי הוא בעל נשמה גבוהה? הבה ואספר לך מעשה ששמעתי מאבי ז"ל (ה"צמח צדק"), ותראה עד היכן מגיע לפעמים כחו של יהודי פשוט בארץ ישראל.

בכפר אחד שבסביבות ירושלים היה דר יהודי פשוט שלא קרא ולא שנה ולא ידע גם את "פרוש המלות" בתפילה, ולא עוד אלא שלא ידע גם את סדר התפילה, מה צריכים להתפלל ביום זה ומה לא. והיה דרכו, שבכל שבוע היה בא לירושלים למכור ירקות ופירות בשוק, ומזה היה מתפרנס, והיה נכנס אז לאחד מרבני ירושלים, והוא, הרב, היה רושם לו בנייר מה להתפלל בכל יום ויום במשך השבוע הבא. לתת לו כלל, אשר בימות החול מתפללים כך, מלבד ה"שיר של יום" המשתנה בכל יום, ומלבד התוספת שיש בשני ובחמישי, ובימות השבת מתפללים כך - אי אפשר היה בשום אופן, כי מרוב בערותו היה מתבלבל, ולא היה מוצא ידיו ורגליו ב"סידור", על כן מוכרח היה הרב לרשום לו על כל יום ויום לחוד איך להתפלל. פעם בא בחודש חשון אל הרב, וביקש ממנו שירשום לו את סדר התפלה לשבועות אחדים רצופים, כי הדרכים מקולקלות ברפש וטיט, ולא יוכל לנסוע לירושלים בכל שבוע. רשם לו הרב כבקשתו. ואירע, שבשבוע השני הוצרך דווקא לנסוע לירושלים. בא לירושלים, ולתמהונו ראה והנה כל חנויות היהודים סגורות. נתבהל היהודי: שמא חס ושלום, טעה בחשבון, והיום יום שבת? שהה קצת על יד חמורו, וראה שיהודי אחד הולך עם טלית ותפילין תחת זרועו, נתיישבה דעתו, שהיום אינו יום השבת, ועדיין הוא עומד ותוהה: סוף סוף מה יום מיומים? ניגש אל אותו יהודי שהלך, ושאלו לפשר הדבר. השיבו היהודי, שהיום יום תענית צבור. נשתומם הכפרי על הרב שלא רשם לו את התענית בתוך אלו הימים, ולבו נתמלא צער על שנכשל בשני דברים: א) שאכל ביום תענית; ב) שלא התפלל כדת היום של תענית צבור. ומיד עזב את חמורו ועגלתו בתוך השוק, ורץ אל בית הרב. משבא לבית הרב, לא מצאו בביתו. על שאלתו היכן הוא, השיבו לו בני ביתו שהוא בבית הכנסת. רץ בבהלה רבה אל בית הכנסת, ניגש אל הרב, ופרץ בבכי: הייתכן, רבי? מה זאת עשית לי? והרב אינו מבין את דבריו, ושואלו מצדו: מה יש בני? - האיך "מה יש"? - השיבו הכפרי - הלוא היום תענית צבור, וכבודו לא רשם לי זה כלל, ונכשלתי גם באכילה וגם בתפילה. אמר לו הרב: הרגע, בני. אין זה יום תענית קבוע, אלא תענית על עצירת גשמים, שגזרנו בירושלים. ומה זה - שואל הכפרי - תענית על עצירת גשמים? הסביר לו הרב, שאם אין יורדים גשמים, ויש חשש לסכנת רעב, גוזרים תענית, ומתפללים להשם יתברך שירדו גשמים. תמה הכפרי: וכי בשביל כך צריכים לגזור תענית? אלא מה - שאלו הרב - צריכים לפי דעתך לעשות? השיב הכפרי: אני, בהיעצר המטר על שדותי, הנני יוצא אל השדה, ואומר להשם: אבא! אני זקוק לגשמים! ומתחילים הגשמים לרדת. מששמע הרב דברים אלה, אמר לו: אדרבה, לך ונסה גם כאן לעשות כן. מיד יצא הכפרי אל חצר בית הכנסת, התחיל לבכות, ואמר: אבא! כלום אפשר שבניך שבעיר הקודש יגועו, חס ושלום, ברעב? הלוא אתה רואה שהם זקוקים לגשמים! ותיכף התחילו לרדת גשמי ברכה. וכשסיים הרבי את סיפורו לאורח מארץ ישראל, אמר: והאם תוכל עכשיו להעריך מי ומי בארץ ישראל הוא בעל נשמה גבוהה?​

 

[געגועים]

347
[211, מועדים 13]​

רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה (במדבר טו, כ)​

אחד ממקורביו של הרב הקדוש ר' מרדכי מליכוויטש ז"ל, בשם ר' מאיר'קה[1] ממיר ז"ל, נסע פעם אחת בדרך, וסר למלון להתפלל שם. בתוך כך באה שיירה של עניים שנסעו ממקום למקום, הרבה עגלות יחד עם נשים וטף. ראה ר' מאיר'קה בתוכם עני אחד, איש זקן בעל צורה, וניכר על פניו כי מנקיי הדעת הוא. הסתכל בו בעין חודרת. ובעלת הבית נתנה לפני העניים ככר לחם ותבשיל לאכול, וכל העניים ניגשו וחטפו ואכלו לשבור רעבונם, אך אותו זקן הלך במתינות ולקח כלי לנטילת ידים, בדק אותו היטב אם הוא כשר כהלכתו, ואחרי כן לקח פרוסת לחם ורצה לברך עליה "המוציא", אך הניחה בחזרה ולא בירך עליה, רק לקח כעך אחד וישב לאכול, ונטל מים אחרונים וברך ברכת המזון. ור' מאיר'קה מביט עליו כל העת בעינא פקיחא. אחרי כן נסעו העניים לדרכם, ואותו עני הלך גם כן עמהם על יד העגלות. ר' מאיר'קה עמד להתפלל, וישב לאכול, וכל הזמן לא יכול להסיח דעתו מן העני הזקן, והיה תמה על מה זה לא רצה לברך על פרוסת הלחם ולאכלה. לבסוף פנה אל בעלת הבית ושאלה: מתי אפית את הלחם? תמול שלשום, ענתה לו. התזכרי - שאלה שוב - אם הפרשת חלה מעיסת הלחם הזה? נבהלה האשה וקראה בקול: אוי לי, כי שכחתי להפריש חלה! אז הבין ר' מאיר'קה כי אותו עני הוא איש אשר רוח אלקים בו. מיד רתם את מרכבתו, ורץ אחרי העניים והשיגם באמצע היער, והזקן איננו. שאלם ר' מאיר'קה איה הזקן אשר הלך אתכם? השיבו לו: למה זה תשאל על המשוגע הזה? הוא נטפל אלינו זה שבועות אחדים, באשר נלך ילך, ובאשר נלין ילין, אך בשיגעון יתנהג, פעם בפעם הוא הולך מאתנו לבין השיחים אשר ביער, מתמהמה שם, ואחרי כן הוא חוזר אלינו, ופעם בימות הקור הגדול, ראה בריכה של מים קפואים ושבר הקרח וטבל במים שמתחת לקרח. שאל אותם ר' מאיר'קה, לאיזה רוח הלך עכשיו, הראו לו, והוא הלך לאותו מקום, ומצאהו עומד תחת אילן אחד, תפוס במחשבותיו, ומראהו כלפיד אש. ניגש אליו ואמר לו: רבי ברכני! ביקש ממנו העני נדבה קצובה, ונתן לו, ויברכהו. כשבא אחרי כן ר' מאיר'קה לרבו ר' מרדכי מליכוויטש, וסיפר לו כל אשר קרהו, אמר לו הצדיק: אשריך, שנתברכת מהקדוש ר' לייב שרה'ס.
​

---

211​

[1] לאחד מחסידי הצדיק ר' מרדכי מלכוויטש ז"ל, בשם ר' מאיר, היה שותף בשם ר' גרשון. השותף היה "מתנגד". כמה פעמים הפציר ר' מאיר בשותפו שיסע עמו אל רבו הקדוש, ולא אבה לשמוע. ואירע פעם אחת שלרגל מסחרם היו שניהם בלכוויטש, ור' מאיר, כדרכו, ביקש שוב את שותפו לבקר את הצדיק. עכשיו, כשכבר נמצא הוא בין כך ובין כך בלכוויטש, לא סרב ר' גרשון, והלך עמו. באו שניהם לבית הצדיק, ומצאוהו כשהוא יושב מיסב בסעודה. ור' מאיר ראה ששותפו מתלהב מאד. כשיצאו, שאלו ר' מאיר: מה נתפעלת כל כך מיד בפעם הראשונה שנכנסת להרבי? השיבו ר' גרשון: ראיתי שהצדיק אוכל בקדושה גדולה, ואכילתו היא בבחינת העבודה של הכהן הגדול בבית המקדש. נתרעם ר' מאיר ובא אל הצדיק ואמר: הייתכן אשר זה שבא בפעם הראשונה זכה לראות תיכף עבודת הרבי, ואלו אני נוסע תמיד אל הרבי ואיני רואה? השיב לו הצדיק: הוא "מתנגד", וצריך לראות בעיניו, אתה חסיד, ועליך להאמין.
​

מועדים 13​

חסיד אחד של הרב הקדוש ר' מרדכי מליכוויטש ז"ל, בשם ר' מאיר מירר, היה נוהג לנסוע תמיד על ראש השנה לרבו בלכוויטש. פעם אחת נזדמן לו להיות לרגלי עסקי מסחרו בלייפציג, והוכרח להיות שם גם בראש השנה. בבואו בראש השנה בבוקר לבית הכנסת להתפלל, ונזכר שהיה רגיל תמיד להיות עכשיו אצל רבו הקדוש, נפלה עליו עצבות ומרה שחורה גדולה, עד כי לא יכול לפתוח פיו להתפלל, ויעמוד כאבן דומם, בכבדות ובטמטום הלב ובעצבון רוח, ויהי כאלם לא יפתח פיו. פתאום נשמע קול אדיר באזניו, קול רבו הקדוש בצעקו "הַמֶּלֶךְ" לפני העמוד, ויתעורר האיש מעצבונו, והרגיש שנפתחו לבו ומוחו, והארה גדולה הושפעה עליו, ויתפלל בהתלהבות רבה כל התפלות של ראש השנה כדרך שהיה רגיל להתפלל בהיותו אצל רבו. כאשר בא אחרי החגים לרבו ללכוויטש, ונכנס אל הקודש פנימה לקבל שלום, שמע שהרבי אומר: וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ (אסתר א, כ), כשאדם מישראל אומר "הַמֶּלֶךְ", נשמע גם בלייפציג...​

 

[געגועים]

348
[366]​

מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים (במדבר טו, לב)​

חסיד אחד של הצדיק מרוז'ין נזדמן לו פעם להיות אצל הצדיק ר' מאיר'ל מפרימישליאן. והיה האיש מהרהר בלבו, כי רבו הצדיק מרוז'ין הוא רבי באמת, אבל לא הצדיק מפרימישליאן. הרגיש ר' מאיר'ל בדבר. פתח ואמר לו: אמור נא לי מדוע דנו את ה"מקושש עצים" בעונש חמור כזה? לא ידע החסיד כוונתו בשאלה זו, ושתק. הוסיף ר' מאיר'ל ואמר: העצים נקראים הצדיקים, כמו שכתוב: הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן (במדבר יג, כ), מקושש עצים הוא זה שאומר צדיק זה הוא רבי, וצדיק זה אינו רבי [1].​

---

366​

[1] הצדיק ר' משה מקוברין היה פעם בעיר אחת ברייסין (רוסיה הלבנה), ונתאכסן ב"שטיבל" (בית תפילה) של חסידי רייסין. עשו לכבודו סעודת ערב גדולה, וכל החסידים וראשי הקהילה נתאספו ובאו לכבודו. הצדיק אמר תורה, וכל המסובים ישבו והקשיבו בדרך ארץ. ובקצה השולחן עמד חסיד אחד ושוחח בחשאי עם חברו. אמר לו חברו: הס! אין זו ממידת דרך ארץ לשוחח בשעת ה"שולחן". האיש המשוחח שתק ולא השיב כלום, אבל בלבו חשב הלוא הוא איננו רבי שלי. פתאום, באמצע התורה, אמר הצדיק: המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה. לא הבינו המסובים למי התכוון הצדיק, ואותו המשוחח חשב בלבו: האמנם התכוון אלי? הרי לי יש רבי אחר. והצדיק אמר שנית: המהרהר אחר רבו, כלומר: הוא מהרהר שרבו הוא אחר, ולא זה, כמהרהר אחר השכינה. הרגיש האיש שכנראה מתכוון אליו, ובכל זאת חשב בלבו: הרי יתכן שבין כל הקהל הרב הזה יש מי שהוא אחר, שאליו נתכוון, ולא אלי, שהרי הוא אינו מכיר אותי כלל. והצדיק אמר בשלישית: המהרהר אחר רבו, כלומר: הוא מהרהר שהרבי התכוון לאחר, ולא אליו, כמהרהר אחר השכינה. ואז הבין האיש היטב שאליו מכוונים הדברים.

סיפור זה מסופר בפי חסידים בנוסח אחר: שני חסידים נסעו לרגל מסחרם בדרך, והוצרכו להיות בעיר ווילדניק. אמר אחד מהם לחברו: מכיוון שבווילדניק אנו, נכנס להרבי של ווילדניק, הוא הצדיק ר' ישראל דוב, שהיה מפורסם מאד במופתיו. והשני ענה בדברי זלזול כלפי הצדיק, ואמר: ראוי הוא למתחו על גבי הספסל ולהלקותו. בכל זאת בשבת בסעודה השלישית, הלכו שניהם לבית הצדיק, לשם סקרנות. הדוחק היה רב מפני הקהל הגדול שהצטופף שם. ואירע כך ששני האנשים עמדו מאחורי הכסא של הצדיק, והצדיק פניו אל השולחן ולא ראה אותם. ובתוך דברי התורה שאמר הצדיק, אמר: כל המהרהר אחר רבו וגו', בכל אותם שלושת האופנים שבסיפור בנוסח הקודם. אחר כך אמר פעם רביעית: כל המהרהר אחר רבו, היינו אם המהרהר עומד מאחורי רבו, כאילו מהרהר אחר השכינה. ושוב אמר בחמישית: כל המהרהר אחר רבו, שאם הוא מהרהר שראוי רבו להלקותו באחוריו, כאילו מהרהר אחר השכינה.​

 

[געגועים]

350
[189]​

לְמַעַן תִּזְכְּרוּ (במדבר טו, לב)​

בעת שהגאון הצדיק ר' יצחק מאיר ז"ל, בעל "חידושי הרי"מ", היה דר בוורשה, עשה פעם באחד מימות החול סעודה גדולה, הזמין את כל מקורביו, לבש בגדי שבת, וישב אל השולחן בתכונה חגיגית. היה הדבר לפלא גדול בעיני כל המסובין, ושאלוהו על כך. השיב להם: בילדותי הייתי פעם אחת אצל הגאון הקדוש המגיד מקוז'ניץ ז"ל, ובו בזמן היו שם כמה צדיקים וחסידים. שאלם המגיד פשט בדיבור תוספות במסכת "בבא מציעא", ולא ידעו להשיב. קפצתי אני ואמרתי שפירוש התוספות הוא כך וכך. סטר [1] לי המגיד על לחיי, ואמר: "כשכולם אין יודעים, אין קופצים ואומרים", ותיכף ומיד שכחתי את הפשט של התוספות, ולא יכולתי לזכרו עד היום. והנה היום נזכרתי פירוש התוספות, ולכן אני עושה סעודה זו.​

---

189​

[1] כשלמד הרבי מסוכאטשוב, בעל "אבני נזר", בילדותו תורה אצל אביו הרב מביאלה, הקשה אביו קושיה אחת, שהיתה חמורה מאד בעיניו. אבל בנו הילד השיב מיד, שהקושיה מעיקרה אינה קושיה כלל. האב דחה את תירוצו, הראה לו שטעה טעות גדולה, נתן לו סטירת לחי קלה וגער בו: אל תתרגל להשיב במהירות, בלי עיון. לעת זקנותו של הרב מביאלה בא אליו בנו, שכבר נתפרסם לגדול הדור, לבקרו בחליו. הזכירו אביו אותו מעשה, וסח לו, שכשעבר אחר כך היטב על הסוגיה עם כל הראשונים, ראה שבנו היה צודק בתירוצו, אלא שלא רצה לגלות לו אז, שלא תזוח דעתו עליו. עכשיו הוא מבקש את בנו שימחל לו על הסטירה הקלה שנתן לו אז בחינם. השיב הרבי: אבי! תיכף בשעת מעשה, ידעתי שהצדק אתי ואתה מכה אותי בחינם, ומחלתי לך מיד על זה, אלא ששתקתי אז מחמת מצוות כבוד אב.​