אם הטפל אינו חייב בברכה או שברכת העיקר פטרת גם את הטפל: בחזו"א (או"ח סו"ס כז) הוכיח ממש"כ תוס' בברכות (מד.) ונפסק בשו"ע (או"ח קעז, ה. וכ"ה במ"ב ריב סק"ד) שאם כשבירך לא היה דעתו על הטפל לא נפטר – דהטפל חייב בברכה אלא שנפטר בברכת העיקר. וכן הוכיח העמק ברכה (הל' ברכות הנהנין אות ה עמ' נח). [וע"ע חי' ר' אריה ליב מאלין ח"א א]. וע"ע במ"ב (ריב סק"ד) שאם שינה מקומו לפני אכילת הטפל צריך לברך עליו ומוכח כנ"ל.
שמעתי מח"א שהמ"ב חולק על יסוד זה וסובר שהטפל אינו חייב בברכה כלל, והוכחתו ממש"כ המ"ב בשעה"צ (רח, ע. וע"ע רי, ד) שבשתה פחות מרביעית יין ושתה משקין יש להסתפק אם יוכל לברך בנ"ר כיון שלהשיטות שחייב לברך עה"ג פטור מבנ"ר, והעמק ברכה תמה ע"ז לפי שיטתו שהטפל חייב ברכה אלא שנפטר – דהשתא שאינו מברך עה"ג מחמת הספק ודאי חייב לברך בנ"ר. [ואגב: לענין דינא כן משמע בשו"ע הרב סדר ברכות הנהנין א, כא, ושבט הלוי ח"ח קסח, וע' להלן בשם אג"מ]. ומזה שהמ"ב לא ס"ל כהעמק ברכה מוכח דפליג בעיקר החקירה. ומה שהוכיחו מהתוס' בברכות – י"ל שאם נמלך נחשב אכילה בפנ"ע ולא שייך להחשיבו טפל. וכן יל"פ מש"כ המ"ב (ריב, ד) שאם שינה מקומו צריך לברך. עכ"ד. ולענ"ד א"א לומר שהמ"ב חולק על יסוד זה חדא דמה שדחה הרב הנ"ל את הראיה מהתוס' בברכות – לענ"ד לא א"ש דהניחא אם היה חייב בברכה רק אם כבר סיים אכילתו העיקרית, אבל בשו"ע (קעז, ה) מבואר שאם נמלך אחר הברכה חייב לברך, משמע אף אם אוכל את הטפל כאשר הוא עדיין באמצע אכילת העיקר ג"כ חייב לברך, ובזה א"א לומר שנחשב אכילה בפנ"ע. ועוד נלענ"ד להוכיח שהטפל חייב בברכה גם ממש"כ הרמ"א (ריב, א) שאם אוכל את הטפל לפני העיקר מברך שהכל, מבואר שגם כשאוכלו לפני העיקר נחשב טפל ואעפ"כ חייב בברכה. (ואולי יש לדחות דאינו כ"כ טפל כשאוכלו לפני העיקר). ועוד יש להוכיח ממש"כ בסי' רח ס"ט שהטפל מצטרף לעיקר לענין שיעור. (וע' אבני נזר או"ח לח). ועוד דהאג"מ (או"ח ח"א עד) תמה ג"כ על המ"ב בענין זה, והעלה צד זה דטעם המ"ב משום שסובר שטפל אינו חייב בברכה כלל, ודחה דא"כ היה שייך הספק של השעה"צ אף אם היה פטור בודאי מעה"ג, ומלשון השעה"צ מוכח דבזה חייב בבנ"ר. ולכן נראה לבאר דעת המ"ב שסובר שאף שהטפל חייב בברכה אין הפירוש שחייב בברכת בנ"ר אלא שהעיקר פוטרו (כדעת העמק ברכה והאג"מ), אלא הפירוש שכיון שהוא טפל תקנו חז"ל לברך גם עליו את ברכת העיקר והשתא ברכתו אינה אלא עה"ג.
ויל"ע בדעת האג"מ (או"ח ח"ד מב) שכתב שמי שאכל מליח פחות מכזית ופת כזית כטפל – א"צ לברך בהמ"ז, אלא בנ"ר. (וע"ש דיוק מהלשון מברך על העיקר ופוטר את הטפילה – שהטפל חייב אלא שנפטר). וב'וזאת הברכה' (בירור הלכה כ) הבין שמסקנת האג"מ דלא כמש"כ בתחילה לדייק מלשון המשנה אלא הטפל אינו חייב בברכה כלל. וזה צ"ע מהראיות הנ"ל וגםדא"כ מדוע מצטרף לשיעור בנ"ר. ונראה דדעת האג"מ שהטפל נטפל לעיקר ונחשב חלק מאכילת העיקר ומקבל את דין העיקר, ולכן אם על העיקר אין דין ברכה (כגון במליח מצד הדין דאורייתא דא"צ ברכה אלא על פת) גם הטפל פטור, ואם העיקר – גם הטפל חייב וגם מצטרף לשיעור, ומשו"ה א"צ לברך בהמ"ז דנחשב חלק מאכילת המליח. ונמצא שזה מוסכם שהטפל יוצא בברכת העיקר (ולא שא"צ ברכה כלל), אלא שיש לחקור אם בעצם חייב בברכתו המקורית ונפטר ע"י ברכת העיקר (כהעמק ברכה) או שאינו חייב אלא בברכת העיקר (כמשנ"ת בדעת המ"ב). ועוד יש לחקור אם נחשב חלק מאכילת העיקר ומקבל את דין העיקר לכל דבר (כמשנ"ת בדעת האג"מ) או שאינו אלא שיכול להיפטר בברכת העיקר. [ומה שהביא ב'וזאת הברכה' (בירור הלכה כ) מדברי בעה"מ שהובא ברשב"א (בברכות מא:) – המ"א (ריב סק"א) הביא את לשון הבעה"מ בזה וביאר שאינו חולק על הא דסי' קעז אלא ר"ל שקמ"ל שדעתו גם ע"ז (אף שהלשון ק"ק).]
שמעתי מח"א שהמ"ב חולק על יסוד זה וסובר שהטפל אינו חייב בברכה כלל, והוכחתו ממש"כ המ"ב בשעה"צ (רח, ע. וע"ע רי, ד) שבשתה פחות מרביעית יין ושתה משקין יש להסתפק אם יוכל לברך בנ"ר כיון שלהשיטות שחייב לברך עה"ג פטור מבנ"ר, והעמק ברכה תמה ע"ז לפי שיטתו שהטפל חייב ברכה אלא שנפטר – דהשתא שאינו מברך עה"ג מחמת הספק ודאי חייב לברך בנ"ר. [ואגב: לענין דינא כן משמע בשו"ע הרב סדר ברכות הנהנין א, כא, ושבט הלוי ח"ח קסח, וע' להלן בשם אג"מ]. ומזה שהמ"ב לא ס"ל כהעמק ברכה מוכח דפליג בעיקר החקירה. ומה שהוכיחו מהתוס' בברכות – י"ל שאם נמלך נחשב אכילה בפנ"ע ולא שייך להחשיבו טפל. וכן יל"פ מש"כ המ"ב (ריב, ד) שאם שינה מקומו צריך לברך. עכ"ד. ולענ"ד א"א לומר שהמ"ב חולק על יסוד זה חדא דמה שדחה הרב הנ"ל את הראיה מהתוס' בברכות – לענ"ד לא א"ש דהניחא אם היה חייב בברכה רק אם כבר סיים אכילתו העיקרית, אבל בשו"ע (קעז, ה) מבואר שאם נמלך אחר הברכה חייב לברך, משמע אף אם אוכל את הטפל כאשר הוא עדיין באמצע אכילת העיקר ג"כ חייב לברך, ובזה א"א לומר שנחשב אכילה בפנ"ע. ועוד נלענ"ד להוכיח שהטפל חייב בברכה גם ממש"כ הרמ"א (ריב, א) שאם אוכל את הטפל לפני העיקר מברך שהכל, מבואר שגם כשאוכלו לפני העיקר נחשב טפל ואעפ"כ חייב בברכה. (ואולי יש לדחות דאינו כ"כ טפל כשאוכלו לפני העיקר). ועוד יש להוכיח ממש"כ בסי' רח ס"ט שהטפל מצטרף לעיקר לענין שיעור. (וע' אבני נזר או"ח לח). ועוד דהאג"מ (או"ח ח"א עד) תמה ג"כ על המ"ב בענין זה, והעלה צד זה דטעם המ"ב משום שסובר שטפל אינו חייב בברכה כלל, ודחה דא"כ היה שייך הספק של השעה"צ אף אם היה פטור בודאי מעה"ג, ומלשון השעה"צ מוכח דבזה חייב בבנ"ר. ולכן נראה לבאר דעת המ"ב שסובר שאף שהטפל חייב בברכה אין הפירוש שחייב בברכת בנ"ר אלא שהעיקר פוטרו (כדעת העמק ברכה והאג"מ), אלא הפירוש שכיון שהוא טפל תקנו חז"ל לברך גם עליו את ברכת העיקר והשתא ברכתו אינה אלא עה"ג.
ויל"ע בדעת האג"מ (או"ח ח"ד מב) שכתב שמי שאכל מליח פחות מכזית ופת כזית כטפל – א"צ לברך בהמ"ז, אלא בנ"ר. (וע"ש דיוק מהלשון מברך על העיקר ופוטר את הטפילה – שהטפל חייב אלא שנפטר). וב'וזאת הברכה' (בירור הלכה כ) הבין שמסקנת האג"מ דלא כמש"כ בתחילה לדייק מלשון המשנה אלא הטפל אינו חייב בברכה כלל. וזה צ"ע מהראיות הנ"ל וגםדא"כ מדוע מצטרף לשיעור בנ"ר. ונראה דדעת האג"מ שהטפל נטפל לעיקר ונחשב חלק מאכילת העיקר ומקבל את דין העיקר, ולכן אם על העיקר אין דין ברכה (כגון במליח מצד הדין דאורייתא דא"צ ברכה אלא על פת) גם הטפל פטור, ואם העיקר – גם הטפל חייב וגם מצטרף לשיעור, ומשו"ה א"צ לברך בהמ"ז דנחשב חלק מאכילת המליח. ונמצא שזה מוסכם שהטפל יוצא בברכת העיקר (ולא שא"צ ברכה כלל), אלא שיש לחקור אם בעצם חייב בברכתו המקורית ונפטר ע"י ברכת העיקר (כהעמק ברכה) או שאינו חייב אלא בברכת העיקר (כמשנ"ת בדעת המ"ב). ועוד יש לחקור אם נחשב חלק מאכילת העיקר ומקבל את דין העיקר לכל דבר (כמשנ"ת בדעת האג"מ) או שאינו אלא שיכול להיפטר בברכת העיקר. [ומה שהביא ב'וזאת הברכה' (בירור הלכה כ) מדברי בעה"מ שהובא ברשב"א (בברכות מא:) – המ"א (ריב סק"א) הביא את לשון הבעה"מ בזה וביאר שאינו חולק על הא דסי' קעז אלא ר"ל שקמ"ל שדעתו גם ע"ז (אף שהלשון ק"ק).]