על הסתירה המובנית במושג גמילות חסדים

[נדיב לב]

בביטוי השגור גמילות חסדים קיימת לכאורה סתירה פנימית עמוקה:
המילה "חסד" משמעה נתינה טהורה, חינם, ללא כל סיבה מוקדמת. לעומת זאת, המילה "גמילות" (מלשון גמול) משמעה תשלום או תגובה על מעשה קודם - כביכול מקבל החסד עשה דבר מה שבגינו הוא ראוי לקבל את הגמול. אם זהו גמול, היכן כאן החסד? ואם זהו חסד, מדוע זהו גמול?

שמעתי מנוו"ב הסבר נפלא המיישב את הדברים:
חסד אמיתי נמדד לא רק בעצם הנתינה, אלא בהרגשתו של המקבל. הבעיה בנתינה של חסד טהור היא תחושת "נהמא דכיסופא" - המקבל מרגיש נזקק, מושפל ותלוי בחסדי אחרים.

זהו סוד השילוב - גמילות חסדים.
החסד האמיתי הוא כאשר הנותן מעניק למקבל הרגשה של גמול. הוא נותן לו תחושה שהוא ראוי לכך, שהדבר מגיע לו בזכות, ולא מתוך רחמים על מחסורו דלותו ועניותו. כשנותנים לאדם להרגיש שהוא מקבל גמול ולא נדבה, זהו החסד בשיאו. (וכנגזרת מכך אפשר להבין כמה סיפורים עם האמוראים בגמרא שקלים טו.).

יסוד זה טמון בבריאת העולם.
דוד המלך אומר בתהילים "כי אמרתי עולם חסד יבנה".
כדי שהעולם יוכל להתקיים ולהיבנות, הקב"ה ברא אותו במתכונת של חסד המולבש בלבוש של גמול. הוא נותן לנו את האפשרות להרוויח את שכרנו בעמלנו, כדי שלא נתבייש בטובו האינסופי, ובכך הוא עושה עמנו את החסד הגדול ביותר - לתת לנו להרגיש שזה גמול וזכינו בדין, ולא רק בחסד, וכפי שהרחיב הרמח"ל בדעת תבונות ובדרך ה'.

 

[יושב בישיבה]

מצודת ציון יואל ד, ד - ואם גומלים. גם תחילת המעשה יקרא בלשון גמול, וכן שגמלת לנו (תהלים קלז).

 

[אלחנן מ]

יסוד זה טמון בבריאת העולם.
דוד המלך אומר בתהילים "כי אמרתי עולם חסד יבנה".
כדי שהעולם יוכל להתקיים ולהיבנות, הקב"ה ברא אותו במתכונת של חסד המולבש בלבוש של גמול. הוא נותן לנו את האפשרות להרוויח את שכרנו בעמלנו, כדי שלא נתבייש בטובו האינסופי, ובכך הוא עושה עמנו את החסד הגדול ביותר - לתת לנו להרגיש שזה גמול וזכינו בדין, ולא רק בחסד, וכפי שהרחיב הרמח"ל בדעת תבונות ובדרך ה'.

לחץ כדי לכווץ...

כידוע זהו הביאור במה שאומרים בברכת אבות (וכעי"ז בעוד מקומות) 'גומל חסדים טובים', דעצם הבריאה הינה חסד, אך הקב"ה בחסדיו משפיע כן בצורה של 'גמול'

 

[שים חלקינו בתורתך]

המלבי"ם יואל פרק ד' פסוק ד' בביאורי המילים
"גומל גמול". משלם גמול משיב גמול, הגמול הוא העושה לחברו רע או טוב על ידי התפעליות איבה או אהבה, וזה נקרא גומל אף שלא עשה לו רע בפועל, והמשלם הוא לפי הפעולה שעשה לו (כמ"ש ישעיה נ"ט י"ח) ומשלם גמול הוא משלם בהתפעליות איבה או אהבה לפי הפעולה שעשה נגדו בהתפעליות הזה, ויש הבדל בין משיב ובין משלם, התשלומין יהיה גם בדבר אחר וההשבה הוא בדבר הזה עצמו:

 

[שים חלקינו בתורתך]

המהר"ל בדרך חיים אבות פרק ב משנה ט
והוסיף ר' שמעון בן נתנאל לומר הרואה את הנולד, כי הרואה מה הנולד להיות מטיב עם אחר כי השכנים אף שהאחד הטיב עם אחר אין מטיב עמו רק בהשאלת כליהם, וזה נהנה וזה לא חסר וכיוצא בזה שהוא מחזיר אליו תיכף כשהוא צריך ואותו כלי מחזיר אליו מיד והוא לפי שעה ואינו חסר דבר כלל בעל הטובה, ואין זה נקרא גמילות חסדים כמו אדם שיעשה טוב לאחר להלוות לו ממון או לעשות עמו חסד אחר, ולפיכך אמר הרואה את הנולד וכאשר רואה את הנולד בודאי הוא גומל חסד לאחר, שחושב כי פעם אחר יהיה צריך אל דבר יחזור ויעשה לו ג"כ טובה והוא עומד להשלים גמול, וכמו שאמר הכתוב (קהלת, יא) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, ולא נמצא שום חסד שאינו עומד לתשלום גמול רק החסד שעושים עם המתים מפני שאינו עומד לתשלום גמול, וכל זה מפני כי כל עושה חסד עומד לזה שיחזור ויעשה עמו חסד והרואה את הנולד אין אדם בזה מונע עצמו משום שלא לעשות לחבירו כי יחזור לו ויגמול עמו חסד. ולפיכך כאשר אמר להם צאו וראו איזה דרך שיתרחק האדם ממנו אמר ר' שמעון הלוה ואינו משלם וזהו הפך הרואה את הנולד כמו שהתבאר.

ואמר ר"א בן ערך לב טוב, כי כאשר האדם בעל לב טוב בו נכלל הכל, שגומל חסד לאחר וכל הטובות שזכרו הראשונים הכל נכלל בזה, שהוא רואה את הנולד, כי לפעמים כאשר הוא דואג בשביל הפסד מונע עצמו מן הטוב כי מאחר שהטוב הוא רק בשביל הנולד באולי יהיה צריך גם כן לאותו אדם, ואם יש לו הפסד לא יעשה הטוב כי זה באולי יהיה צריך אליו ג"כ והוא דבר ספק, וזה שדואג על הפסד שלו הוא ודאי ואין ספק מוציא מן הודאי, אבל מי שהוא בעל לב טוב אינו מונע עצמו משום חסד אף אם יש לו מזה הפסד מה, ולפיכך אמר רבן יוחנן בן זכאי בכלל דבריו דבריכם.

 

[שים חלקינו בתורתך]

הנועם אלימלך בליקוטי שושנה, ד"ה חסדך ה' מלאה הארץ אות ל', מפרש את גומל חסדים מלשון "ביום הגמל את יצחק". ומבאר שהקב"ה מקבל את עבודת האדם ומעניק לנו את הטובה בתורת שכר, וכך אנו מקבלים בזכות ולא נזקקים למתנת חינם.

וז"ל: חסדך ה' מלאה הארץ. חסדך ה׳ מלאה הארץ חוקיך למדני. דאנשי כנסת הגדולה תיקנו לומר גומל חסדים טובים, היינו אף למי שאין ראוי והגון, על דרך "הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו" בין הגון ובין אינו הגון "לעולם חסדו". ואנו אומרים "גומל" חסדים כו׳, מלשון ביום הגמל את יצחק, דהיינו שאין אנו צריכין לחסדים האלה, כי השי"ת ב"ה מקבל הכל מאיתנו, ואנו לוקחים בשורת הדין ואין צריכין להחסד, והיינו "קונה הכל" על ידי זה הוא "גומל חסדים" כלומר שאינו עושה כבר בחסד כי אם במידת הדין, ועל דרך שאמרו צדיקים ניזונין בזרוע, אבל זה יש להמקטרג עדיין פתחון פה לקטרג ולומר באמת למה השי"ת מקבל מאיתנו הכל? על זה אנו אומרים "וזוכר חסדי אבות", דהנה יש חסדים מגולים וחסדים מכוסים, והחסדים המכוסים הם נקראים "חסדי אבות", דהזרע אצל האב הוא מכוסה, ועל החסדים המכוסים אין שום קטרוג עליהם, כי אין המקטרג יודע מהם והם מכוסין ממנו. ולזה אומרים "וזוכר חסדי אבות" ושוב אין למקטרג רשות לקטרג עליהם.
וזהו "חסדך ה׳ מלאה הארץ", האמת שהחסד שלך הוא מלאה הארץ, אבל אני מתפלל אליך "חוקיך למדני" דהיינו שתשפיע עלינו החסדים המכוסים, ויהיה תמיד בלי הפסק כחוק, וכנ"ל שלא יהיה להשטן רשות להרהר אחריה.

 

[אברך מעמיק]

בביטוי השגור גמילות חסדים קיימת לכאורה סתירה פנימית עמוקה:
המילה "חסד" משמעה נתינה טהורה, חינם, ללא כל סיבה מוקדמת. לעומת זאת, המילה "גמילות" (מלשון גמול) משמעה תשלום או תגובה על מעשה קודם - כביכול מקבל החסד עשה דבר מה שבגינו הוא ראוי לקבל את הגמול. אם זהו גמול, היכן כאן החסד? ואם זהו חסד, מדוע זהו גמול?

שמעתי מנוו"ב הסבר נפלא המיישב את הדברים:
חסד אמיתי נמדד לא רק בעצם הנתינה, אלא בהרגשתו של המקבל. הבעיה בנתינה של חסד טהור היא תחושת "נהמא דכיסופא" - המקבל מרגיש נזקק, מושפל ותלוי בחסדי אחרים.

זהו סוד השילוב - גמילות חסדים.
החסד האמיתי הוא כאשר הנותן מעניק למקבל הרגשה של גמול. הוא נותן לו תחושה שהוא ראוי לכך, שהדבר מגיע לו בזכות, ולא מתוך רחמים על מחסורו דלותו ועניותו. כשנותנים לאדם להרגיש שהוא מקבל גמול ולא נדבה, זהו החסד בשיאו. (וכנגזרת מכך אפשר להבין כמה סיפורים עם האמוראים בגמרא שקלים טו.).

יסוד זה טמון בבריאת העולם.
דוד המלך אומר בתהילים "כי אמרתי עולם חסד יבנה".
כדי שהעולם יוכל להתקיים ולהיבנות, הקב"ה ברא אותו במתכונת של חסד המולבש בלבוש של גמול. הוא נותן לנו את האפשרות להרוויח את שכרנו בעמלנו, כדי שלא נתבייש בטובו האינסופי, ובכך הוא עושה עמנו את החסד הגדול ביותר - לתת לנו להרגיש שזה גמול וזכינו בדין, ולא רק בחסד, וכפי שהרחיב הרמח"ל בדעת תבונות ובדרך ה'.

לחץ כדי לכווץ...

דברים נפלאים!

וע"ד זה יש לפרש מקרא כתוב (תהילים לו, ח) 'מה יקר חסדך אלוקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון'.

כי הנה כתוב בפסוק (שם סב, יג) 'לך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו', ויש להתבונן, הרי כל ענין המעשים בעולם הוא על מנת שלא יהיה נהמא דכיסופא, היינו על מנת שיהיה השכר בדין ולא בחסד, ואם כן מדוע יש להקב"ה 'חסד' בזה שהוא משלם לאיש 'כמעשהו'?

אך הענין פשוט, כי אמרו חז"ל (קה"ר א, ג) עה"פ 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש' 'אָמַר מַה הֲנָאָה יֵשׁ לַבְּרִיּוֹת אֲשֶׁר מְסַגְּלוֹת בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, דַּיָּן שֶׁאֲנִי מַזְרִיחַ עֲלֵיהֶם אוֹרָה'. כלומר כל המצוות והמעשים טובים אינם מהווים יתרון לעומת הבורא, כי רק כל המעשים יוצאים רק לעומת יתרון השמש שהקב"ה מזריח לנו, ומה נבקש עוד.
וממילא נמצא כי אכן הקב"ה עושה חסד עם הבריות במה שהוא נותן להם שכר שאינו מחיוב, שהרי טובת השמש לבדה פוטרתו כביכול מן החיוב.

והנה ישנם שלושה סוגים של נתינות שעושה האדם עם זולתו:
א. טובה הנעשית ללא שום גמול וסיבה, כמו אדם הנותן צדקה לעני, והנה אין ספק כי כי זו אכן טובה נפלאה, אך היא גורמת למקבל לחוש כי אוכל לחם חסד, והוא 'בהית לאסתכולי ביה' כמו האילן היונק מחבירו המטה פניו לצד השני, ועל כן הוא משתדל להתרחק מאיש חסדו.
ב. נתינה הנעשית בתמורה לעבודה, כמו פועל המקבל שכרו בסוף היום, והנה ברור כי אכן הפועל מרגיש נעים מאוד עם מה שקיבל שהלא היא נעשית בצדק וביושר, אך מצד שני הוא אינו מרגיש שום יחס של התקרבות והתקשרות עם הנותן, שהרי אין בנתינה זו שום עדות לקרבה בין שני הצדדים.
ג. טובה הניתנת לאדם על מלאכה, אך שיעורה גדול מעצם המלאכה [מה שקרוי בלשוננו 'טיפ'], כי הנה ודאי שאין המקבל מתבייש בעצם הנתינה שהרי היא ניתנה לו סתם, אלא בגלל שהוא הועיל ועזר לנותן, מצד שני היא אכן יוצרת קשר וקירבה בין הנותן למקבל, כי זו נתינה אישית הנובעת מתוך הערכה, מתוך רצון לתת, ולא רק מתוך חובה לשלם תמורה. נמצא כי טובה זו כוללת שני דברים, קירבה מצד אחד ואהבה וחיבה הנוצרת מכוחה, ומצד שני היא גם אינה גורמת לבושה כלל, כי המקבל מרגיש שזה ניתן לו בגלל יחס למלאכתו, ולא סתם מרחמים וכצדקה לעני.

ובזה נבין דברי הכתוב 'מה יקר' - נכבד 'חסדך אלוקים', שאמנם מתן שכרן של מצוות זה חסד, 'לך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' כי את התמורה המחויבת עליו, כביכול, כבר נעשית בעצם הזרחת השמש לבריות, אך מכל מקום החסד הזה ניתן גם כתמורה גדולה לכל המלאכה שאנו עובדים את הבורא, ולכן נתינה כזו אינה גורמת לריחוק ולהתבייש מהבורא - 'נהמא דכיסופא', אלא אדרבה 'ובני אדם בצל כנפיך יחסיון' מכח נתינה זו חשים בני האדם קירבה אל בוראם, כי אין זו נתינת תמורה לבדה, ולא טובה המביישת את הנותן.

ובזה נבין גודל הטוב שאין הקב"ה נותן לנו רק שכר מחויב לעמלנו, כי אם כן הרי לא היינו חשים שום קירבה ואהבה לבורא, אלא כעובד שכיר הנוטל שכרו, והולך לדרכו.​

אכן, 'מה יקר חסדך אלוקים'!