על הסתירה המובנית במושג גמילות חסדים

[נדיב לב]

בביטוי השגור גמילות חסדים קיימת לכאורה סתירה פנימית עמוקה:
המילה "חסד" משמעה נתינה טהורה, חינם, ללא כל סיבה מוקדמת. לעומת זאת, המילה "גמילות" (מלשון גמול) משמעה תשלום או תגובה על מעשה קודם - כביכול מקבל החסד עשה דבר מה שבגינו הוא ראוי לקבל את הגמול. אם זהו גמול, היכן כאן החסד? ואם זהו חסד, מדוע זהו גמול?

שמעתי מנוו"ב הסבר נפלא המיישב את הדברים:
חסד אמיתי נמדד לא רק בעצם הנתינה, אלא בהרגשתו של המקבל. הבעיה בנתינה של חסד טהור היא תחושת "נהמא דכיסופא" - המקבל מרגיש נזקק, מושפל ותלוי בחסדי אחרים.

זהו סוד השילוב - גמילות חסדים.
החסד האמיתי הוא כאשר הנותן מעניק למקבל הרגשה של גמול. הוא נותן לו תחושה שהוא ראוי לכך, שהדבר מגיע לו בזכות, ולא מתוך רחמים על מחסורו דלותו ועניותו. כשנותנים לאדם להרגיש שהוא מקבל גמול ולא נדבה, זהו החסד בשיאו. (וכנגזרת מכך אפשר להבין כמה סיפורים עם האמוראים בגמרא שקלים טו.).

יסוד זה טמון בבריאת העולם.
דוד המלך אומר בתהילים "כי אמרתי עולם חסד יבנה".
כדי שהעולם יוכל להתקיים ולהיבנות, הקב"ה ברא אותו במתכונת של חסד המולבש בלבוש של גמול. הוא נותן לנו את האפשרות להרוויח את שכרנו בעמלנו, כדי שלא נתבייש בטובו האינסופי, ובכך הוא עושה עמנו את החסד הגדול ביותר - לתת לנו להרגיש שזה גמול וזכינו בדין, ולא רק בחסד, וכפי שהרחיב הרמח"ל בדעת תבונות ובדרך ה'.

 

[יושב בישיבה]

מצודת ציון יואל ד, ד - ואם גומלים. גם תחילת המעשה יקרא בלשון גמול, וכן שגמלת לנו (תהלים קלז).

 

[אלחנן מ]

יסוד זה טמון בבריאת העולם.
דוד המלך אומר בתהילים "כי אמרתי עולם חסד יבנה".
כדי שהעולם יוכל להתקיים ולהיבנות, הקב"ה ברא אותו במתכונת של חסד המולבש בלבוש של גמול. הוא נותן לנו את האפשרות להרוויח את שכרנו בעמלנו, כדי שלא נתבייש בטובו האינסופי, ובכך הוא עושה עמנו את החסד הגדול ביותר - לתת לנו להרגיש שזה גמול וזכינו בדין, ולא רק בחסד, וכפי שהרחיב הרמח"ל בדעת תבונות ובדרך ה'.

לחץ כדי לכווץ...

כידוע זהו הביאור במה שאומרים בברכת אבות (וכעי"ז בעוד מקומות) 'גומל חסדים טובים', דעצם הבריאה הינה חסד, אך הקב"ה בחסדיו משפיע כן בצורה של 'גמול'