פורים פורים תורה - משנכנס יין יצא סוד - שמחת הלבבות בדברי חידוד ובדיחותא

[מאן דהו]

מנהג ישראל- דין, לאכול בפורים "אזני המן" שנקרא "האמען טאשען".
ויש לשאול כיצד אנו מותרים באכילתם? דהא איתא במגילת אסתר שתלו את המן על עץ, ומבואר שם שהעץ היה גבוה חמישים אמה, ע"ש באריכות. והנה, לפי מה שלמדנו בריש מסכת סוכה לגבי טעם דין פסול-סוכה למעלה מכ' אמה, שלרבה הוי פסולה משום דלא שלטא בה עינא; ושם מיירי בגובה כ' אמה. אם כן כ"ש בעץ דידן דהוי נ' אמה דלא שלטא ביה עינא.
ואם כן הרי אוזניו נכנסו בגדר בשר שנתעלם מן העין ונאסר באכילה.
וא"ת דהלכה כרבי יהודה שסוכה שגבוהה מכ' אמה כשרה, חדא – הא לא איפסקא הלכתא כוותיה ועוד דאף רבי יהודה לא התיר אלא עד מ' ונ' אמה ואמנם גם העץ היה גובהו חמישים אמה אך יש לומר דעד ולא עד בכלל, דתפסת מרובה לא תפסת.
ואין לתרץ שבסוכה דווקא באין הדפנות מגיעות לסכך לא שלטא ביה עינא, אבל כאשר הדפנות מגיעות לסכך – כשרה וממילא נאמר כך גם בנידון דידן, חדא, דמהיכא תיתי שהעץ הגיע עד המן עצמו, דלמא הוי תלוי על-ידי גוד לבוד או דופן עקומה וכדו', ועוד דמנלן דבמגיעות לסכך מותר אף ביותר משלושים אמה, הא בריש השותפין מצינו שלקיר בגובה ד' אמות צריך ה' טפחים עובי כדי שיעמוד. ובמקדש אמה טרקסין הויא בגובה שלושים אמה ורוחב רק ו' טפחים משום טפח יתירא שהיה שם. ומסיק דבלמעלה מל' אע"ג דקאי אגב תקרה, היינו שמגיע לסכך – לא קאי. וא"כ בנ"ד יש לומר דביותר מל' לא מועיל שהעץ הגיע להמן.
ודוֹחק לומר דהוי דין אמלתרא כדאיתא בריש עירובין דשלטא ביה עינא, מצד שהיא דבר מיוחד המושך את העין ונאמר שגם מראהו של המן תלוי היה מיוחד ומושך את העין, דהמן לא הוי מילתא דתמיהא ומושך העין כאמלתרא, שהרי כבר מצינו בשושן תלויים כבגתן ותרש. וא"ת שכל גנזיו היו חקוקים על לבו כדאיתא במגילה טו: ונאמר שלהם היה דין אמלתרא- י"ל שמרדכי לקח רכושו יחד עם ביתו והמן כלל וכלל לא ניתלה עימהם וממילא לא הוי אמלתרא והדרא קושיין לדוכתה, היאך אוכלים אזני המן ולא חוששים לבשר שנתעלם מן העין.
ומה שמנסים העולם לתרץ בטעות לפי מה שכ' בתוס' חגיגה יא. שכתבו שם בשם המדרש שבני המן כרתו ראשם לפני שנתלו ע"ש ונאמר שהוא הדין להמן שראשו לא נתלה וממילא לא נתעלמו אזניו מן העין – זה אינו, שדווקא בבני המן מוכח קרא שנהרגו לפני התלייה, אך בהמן תלייתו היא מיתתו. ואין לומר שנתלה ללא ראשו מחיים, שהרי "פסיק רישיה ולא ימות???"
וכי תימא שנתלשו אוזניו בחייו וכך לא נתעלמו מן העין– וכי יעלה על הדעת שישראל קדושים אינם נזהרים בדבר שאפילו בן נח מצוה עליו – אבר מן החי???? וגם אם נאמר שרשעים בחייהם קרואים מתים וממילא אין באוזני המן דין אבר מן החי – הרי היה על כל פנים צריך לאסור מדין מראית העין, שלא יטעו עמי הארצות שאינם בקיאים בדבר.
ונראה לי לומר דמשום דהוי אוזן המן אתלתא קרנתא תו לא חיישינן כדמצינו גבי רבה בר רב הונא באלו מציאות שהיה שולח לאשתו בשר החתוך אתלתא קרנתא ועיין בציור המובא ברש"י שם שהוא ממש כאוזן-המן הנהוגה אצלנו. וכן הוא בחולין צה: וסימנך – המ"ן בגימטרי"א צ"ה, ואם כן תו ליכא למיחש למידי דהוי סימן ברור ו"יאכלו ענוים וישבעו".

 

[מאן דהו]

מדוע לא נוהגים לאכול מאכלי חלב ובעיקר 'חמאה' זכר ל"וחמתו בערה בו" וצע"ג. ובפשטות אפשר ליישב משום בשולי עכו"מ [וחמתו בערה בו] אולם זה אינו לאור העובדה שאוכלים את אוזנו, ותרתי איסורים איכא א. אכילת בשר אדם ב. בישול הגוי ועל כרחך שעשה של מחאת זכר עמלק דוחה לא תעשה כדקי"ל ביבמות ג: ואם כך חוזרת השאלה מפני מה אין אוכלים מאכלי חלב ב. ומכאן יש להעיר לשיטות הסוברות שתרי לאויים דוחים עשה [פני יהושע ביצה ח. ד"ה וע"פ שכתב דחד עשה דחי תרי לאווי] דאם כן היאך נהגו לאכול את אוזהמן בשעה שמקיים עשה כנגד תרי לאויים. ובלאו הכי כבר כתב המנחת חינוך מצוה שג אות ב על דברי הפנ"י הנ"ל "וכבר חלקו כל האחרונים עליו והביאו ראיה מש"ס נזיר מ"ח ע"ב עיין עליהם."
ועל כן נראה לרשות דעתנו ועניות תבונתינו כי הטעם שאין אוכלים 'חמאה' בפורים זאת גופא משום קרא "וחמתו בערה בו" המלמד שקימא ליה להמן כי אין היתר אכילת בעל חי, ומקור מזונותיו היו משל הצומח ולא בשר בהמה, ומשום כך נוהגים עם ישראל בונהפוך הוא ההיפך ממחשבת הצורר בכל מה דקיימא לו, אלא שבזה לא איפרק מחולשיה, דהא המן מן הסתם אכל זרעונים בסעודת אסתר, וחלילה מלהטיל סרה באסתר הצדקת שלא כיבדה ממזונה את אורחיה, וצריך ליישב על פי מה דקי"ל דאסור בל תחנם הוא לתת מתנת חינם לגוי, ועל כן אסתר לא נתנה ממזונה שהוא כספה שלא תכשל חלילה באיסור בל תחנם, ואילו הבשר והיין שהיו בסעודה משל אחשורוש היו ובזה לא עוברת משום בל תחנם אלא דצריך עיון דקי"ל בגיטין עז: כל מה שקנתה אישה קנה בעלה ואם כן גם הזרעונים לא נחשבים בבעלותה, וצריך לייישב על פי הגמ' מגילה שאסתר לא נשאית לאחשורוש אלא שידה העמידו לו משמיא ואתי שפיר.

 

[מאן דהו]

בעניין מה שנהגו העם לאכול בפורים בצק העשוי אתלת קרנתא וממלאים בתוכו פרג (והרפורמין נהגו בכל מיני מתיקה), שקורין אזני המן, היינו 'האמען טאשן' בל"א.

בלשון הקודש נקראו "אזני המן". ולכאורה היכן מצינו מקרא או מתניתא או תוספתא או דברי חז"ל על כך. ומה ענין לאזניו של אותו רשע דווקא, ומי הוא זה ואי זה הוא.
אמנם ראיתי לדברי אחד האחרונים שכתב שאם אין ראיה לדבר זכר לדבר מ"כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה". ודפח"ח, ויש להרחיב בהם. כי כדרשת הגמ' מגילה ז' ע"א עה"פ דכת' הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת ומה שם בקריאה אף כאן בקריאה והקורא צריך שישמיע לאזנו ומה כתיב בזה שלישים אף כאן יש לעשותן אתלת קרנתא. יכול יעשם רבועות? ת"ל שלישים, שלישים אמרתי ולא ריבעים. יכול ישאירם ריקניות? ת"ל "ושים". יכול ישים במוקף להם ולא בתוכם? ת"ל "באזני". ובמה? ת"ל "מחה אמחה", בדבר שהוא מחוי [ונראה דהכי פירושו: כמחית, הקרוי גערבר בל"א].
ועדיין דבריו צריכים הכרע כי מהו אזני יהושע, ולא מצינו לא קהל ולא עדה מישראל הקוראים להם כך. ונראה לי לתרץ לדבריו שיהושע הוא גופא דעניינא, דאין עמלק נופל אלא בידי בני בניה של רחל כנודע, ולפיכך התייחד אליו הדיבור. ואם אינו עניין למטה תנהו עניין למעלה, מה כתיב למעלה ממנו עיי"ש כל פרשת המן באריכות. והיינו ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה את המן אכלו עד בוא אל ארץ נושבת ע"י יהושע. והיינו דיהושע הוא הגורם לביעורו של המן ואתי שפיר.

וידוע מה שביעור המן היה בפסח וכבר האריכו בזה המפרשים והדרשנים ואין להאריך. ולהורות על עניין שאין ביעור אלא בפה כדעת ר"י ולקיים בזה ציווי חז"ל לדרוש קודם החג שלושים יום נהגו לבער את המן באופן זה דייקא ע"י מאכל העשוי מחמשה דגנים. וזהו ביעורו, ועל ידי כך מתבסם העולם והרשעה כליל תחלוף, כדברי הגראי"ה קוק בספרו טוב ראי עמ"ס פסחים לט ד"המצווה היא אכילתו וביעורו מן העולם … אם כן אדרבה, בענין זה קיום המצווה הוא נעם, שעל ידי המצווה המזיק מתבער מן העולם" וממילא גם אתי שפיר איך נהגו ישראל לכבד זה את זה בזכרו של אותו רשע, שאין זו אלא מצוותו של יום ואכילתו היא ביעורו וטוב לו וטוב לעולם.

ומה שנהגו בפרג הוא על דרך הסוד. כי יהושע (שהוא בחי' שים באזני הנ"ל) מורה על אותיות השם י'ה'ו', שעמלק ימ"ש מפריד בין י"ה לו"ה, ויהושע חולש את עמלק ונתגלית גם הוי"ו, ועדיין אין השם שלם, שחלש אותם ותו לא. והש"ע מורה על התיקון השלם דלע"ל בסוד ש"ע נהורין. והפרג מרמז על פ"ר דינים הממותקים בתוך התלת קרנתא, בחינת הג' הסובב וחותם אותו. ועוד איתא בסה"ק ד"בתחילה היה מפוזר ומפורר ואחר כך נעשה דבוק ובא בבחינת עיגול גדול ואחר כך נמשך קוים קוים ונעשה בבחינת תלתא קרנתא ונקודה באמצע, ועל ידי התכללות יסוד המים ביסוד האש נגמר ונעשה טוב", ודי בזה למבין.

אמנם, בלשון יידיש נקראו "האמען טאשען", היינו כיסי המן. ויש לבאר בזה כמה עניינים, מה עניין כיסים לפורים ולמעשה מרדכי ואסתר.
אחד, לרמוז על פרשת הכסף אשר חשב אותו רשע ימח שמו לשקול על גנזי המלך. ומכללא נראה שהיה בעל כיסים עמוקים. וראיתי למתכונים רבים להאמען טאשען המדקדקים בעניין המילוי שיהיה עשיר. והוא ממש כדברינו. ולהורות על זה שכל עניין הפורענות בא על ידי פרשת הכסף, וכדברי חז"ל על תל וחריץ (ואף אחשוורוש הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, ובתחילתו מה כתוב "בהראותו את עושר כבוד מלכותו" ובסופו "וישם המלך אחשורוש מס" וגו'), והישועה אף היא על ידי וישם המלך אחשורוש את מרדכי על בית המן, ומכסף זה שלחה אסתר לבניין בית המקדש. והוא סוד אין עמלק נופל אלא בידי בניה של רחל, בחינת משיח בן יוסף, "ויצבור את כל הכסף", הקבור בין איתמר ליצהר משוך מהם לצפון [בחי' הרוצה להעשיר כנודע וסימנך וכו'] כתלת קרנתא, כזה: [עיין איור במס' עירובין בפרק כיצד מעברין, ושם], וד"ל.
עוד ראיתי שקרויים בחלק מהספרים "מאן טאשען". והיינו כיסי אדם. ובא לרמז למאמר רז"ל בפתיחתות "בקום עלינו אדם, אדם ולא מלך וכו'".

היוצא מדברינו אלה שהדין דין אמת ומנהג ישראל חסדים, והכל מתוקן לסעודה, וטעמו כצפיחית בדבש כתיב, לקיים בו מצוות ימי הפורים, ולהעלות את המן לשורשו, למתקו עד שגם ברוך יהיה, כלחם אבירים דכתיב ביה "וטעמו כצפיחית בדבש", שיש לו מקום למעלה מהשמש כרמוז בפס' "וחם השמש ונמס" ואין נמס אלא לשון מחיה כמובא לעיל.
ויה"ר שבזכות אכילת מאכל קדוש זה שכל הכוונות מכוונות בו יקויים בנו "נאכלם כלחם" (רש"י לבמדבר יד ט), וכנ"ל כמבואר בארוכה בספרים אחרים דהמן חיטה היה וכו'. ופורים כפורים, לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך, וטוב לב משתה תמיד.

 

[יישר כח גדול]

מעשה ברבי נחום שמש מגרודנה, שבא אצל עשיר אחד לבקש צדקה לעניים. והעשיר אדם גס ורע-לב, הרים יד ברבי נחום וסטרו. מחה רבי נחום לחיו ואמר לו: סטירה זו לי היא. ומה אתה נותן בשביל העניים?...

רבי נחום נכנס לאכסניה ו"ילקוט העניים" בידו כמנהגו.
נסתכל וראה: סוחרים יושבים בחבורה ומשחקים בקלפים, והם דנים אלו עם אלו.
הללו אומרים:
אנחנו זכינו. והללו אומרים:
לא כי, אנחנו זכינו.
פשט רבי נחום את ידו, אסף את הכסף מעל השולחן הטילו לתוך "ילקוט-העניים" ואמר:
רבותי, כולכם טועים. אני זכיתי...

 

[יישר כח גדול]

רבי זלמן-סנדר כהנא-שפירא, רבה של קרינקי, היה בנערותו חברו של רבי חיים סולובייציג; יחדיו קיבלו תורה מפי רבי יוסי-בר סולובייציג. פעם אחת שאל רבי יוסי-בר את רבי חיים ואמר לו:
חיים'קה בני, מי משניכם כוחו גדול יותר, בתורה, לפי דעתך, – אתה או זלמן-סנדר?
השיב רבי חיים:
זוהי שאלה, שאין עליה תשובה. אם אומר, שאני כוחי גדול יותר, אמצא יהיר, ואם אומר, שהוא כוחו גדול יותר, אמצא בדאי.
נענה אחריו רבי זלמן-סנדר ואמר:
ועכשיו נמצאת גם יהיר וגם בדאי...

 

[יישר כח גדול]

דינה, אשת רבי שאול הלוי, רבה של אמדן, היתה למדנית וכתבה שירים ומליצות. פעם אחת נכשלה וכתבה כ"ף במקום ח"ית.
העירוהּ על כך, נענתה ואמרה:
מקרא מלא הוא: "וקוי ה' יחליפו כח"

 

[יישר כח גדול]

חסיד הגיע לר' גדליה נדל מראה לו את האתרוג שלא היה לו לא תואר ולא הדר, לפליאת הגר"נ הסביר החסיד שאת האתרוג רכש בקופסא סגורה, שכך הורה לו רבו.
נענה הגר"נ, למה בחרת אתרוג בלי לבדוק - הסברת, אבל למה בחרת רבי בלי לבדוק לא הסברת.

 

[יישר כח גדול]

באחוזה סמוכה לוולוז'ין ישבה אשה עשירה ומרים שרלת היה שמה. פעם אחת, בחורף קשה, שלחה להנצ"יב כמה עגלות טעונות עצים – מתנה לעניים. החזיר לה הנצי"ב מכתב-תודה, וגראש המכתב כתב: "להאשה החשובה וכו' מרת מרים שרלד" (בד"לת ולא בת"יו). תמהו הכל:
הנצ"יב הדייקן כיצד בא לידי טעות זו!
נענה אחד מחריפי הישיבה ואמר:
הנצ"יב לא טעה. אדרבה, הוא דייק וכתב כך, בשביל שהתכוון לנוטריקון אחר: "שבחו רבנן לדציבי"...

 

[יישר כח גדול]

מצאו בישיבה של וולוז'ין חבורה של תלמידים בטלים מדברי תורה ושוקדים על "הבוקר אור" של גוטלובר. הגיע הדבר להנצ"יב, פסק דינם ואמר:
להם תחילת הכתוב עיקר: "הבוקר אור", ואני אקיים בהם המשכו: "והאנשים שוּלחוּ"...

 

[תורה תמימה]

ילקוט פורים תורה - (page 1 of 168)

 

[תורה תמימה]

בסעודת פורים, פלוני אמר כי ר"י גלינסקי אמר פעם שברכותיו שוות יותר משל רבנו, כי בסיום הש"ס ברך את רבנו "אי"ה לשנה הבאה", ורבנו אמר לו "וכן לְמַר", וברכותיו נתקיימו ואילו ברכות רבנו לא… תגובה: "זה לא יתכן שברכותיו שוות יותר, שהרי אמרו 'אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך', וכמה שיותר 'הדיוט' יותר מועיל הברכה. אם כן ברכותי יותר שוות…"

ושוב בפעם אחרת שאמרו כן, הגיב רבנו: "ברכותי יותר שוות וכנ"ל, אבל, אם אתה חושב שאפשר לגמור ש"ס עם ברכות, זה טעות. צריך ללמוד, ואז גם ברכותי יהיו מועילות".

*

סעודת פורים תש"ע. אמרתי, כי איתא בספר צרור המור פר' כי תבוא, שכמו שאמרו חז"ל 'זכור את יום השבת' וגו' – 'זכרהו על היין, כך 'זכור את אשר עשה לך עמלק' – 'זכרהו על היין'. והיכן? ב'חייב איניש לבסומו בפוריא'. ואינו מובן, דבשלמא בשבת יש את החשיבות של האמירה על היין, אבל בפורים אין 'אמירה' שהיא החשיבות?

והשיב מרן: ברמב"ם מבואר ש'זכרהו' זה יין דהסעודה, וגם זה ענין חשיבות של יין, וזה שייך בפורים – שתיית היין.

אח"כ שאלו אם אשה חייבת ב'חייב איניש', והשיב: "בשמחה כן, יין לא". אמרתי שלכאורה זה תלוי אם אשה חייבת בזכור, והשיב (לכאורה בחיוך): "סגי מה שבעלה שותה".

*

לפני הסעודה נכנסתי עם ידידי שהביא את בנו בן ג' לחלאקה, ואמר רבנו: "הרי העושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה לעולם, ולא יצמחו לו שערות". המשיך וסיפר: "פעם אחת בפורים אבא תיקן כיסא שנשבר, ומאז תמיד היה חוזר ונשבר".

*

פורים תשס"ח: אמר לי רבנו בחיוך: "שתיתי יין ונשכבתי לישון לקיים מצות עד דלא ידע, אך לא נרדמתי, ואפשר שגם בזה שרוצה לישון – גם מקיים המצוה, ונימא – 'עד דלא ידע, ולא עד בכלל'"… אח"כ אמר: "פעם אחת השתכרתי בפורים, ולא בכוונה, כי הלכנו לראשי הישיבה ואצל כל אחד נתנו קצת יין ומזה השתכרתי, והיו צריכים לנסוע איתי במונית הביתה, ואמר לי החזון איש – 'לא זה רוצָה התורה'. ובדרך כלל מנהגי לשתות מעט ומשפיע על הראש, ואני הולך לישון".

*

סעודת פורים תשע"א: שאלתי, מה הביאור במה שמביאים בשם הזה"ק שכיפורים כפורים? והשיב: "בדרך פשטות הכוונה, שבפורים היתה סכנה ביום המלחמה, והם שבו בתשובה, ולכן פורים זה זמן לתשובה גם לדורות".

בעת הסעודה תשס"ו, דיברו כי יצאו לאור ספרים הרבה על מגילת אסתר. לפתע חייך רבנו: "אחד בא לרב וספרו בידו על קהלת. אמר לו הרב: אתה כמו המלבי"ם. שאלו האיש: וכי הספר כל-כך טוב? אמר לו הרב: כאשר המלבי"ם חיבר את ספרו על אסתר, אמרו עליו – הרי אחשורוש מלך טיפש היה, ולפי ספרו של המלבי"ם, היה חכם [המלבי"ם עשאהו לחכם…]. וכן אתה, הרי שלמה המלך ע"ה חכם היה, ולפי ספרך טיפש היה…".

*

בשושן פורים בדרך לסעודה, שאלתי: היום שושן פורים, מה אומרים אחד לחברו? והשיב: "א פרילאכער גוטען ספק שושן פורים".

*

סיפרתי, שאחד אמר לרבי יעקב קמינצקי: אתם הליטאים אינכם יודעים להעריך מה היא שתיית יין. במגילה כתוב "כטוב לב המלך ביין", והרי 'מלך' הוא רמז למלכו של עולם, וא"כ הרמז הוא: 'כטוב לב המלך' – מתי? 'ביין'. אמר לו רבי יעקב: אם 'מלך' אינו כפשוטו, אלא 'מלכו של עולם', אם כן גם 'יין' אינו כפשוטו – אלא 'יינה של תורה'. ורבנו נהנה מאד.

*

בפורים תשס"ב, פלוני שיכור אמר לרבנו מילתא דבדיחותא, שמספרים על לץ אחד שחזר ביום ד' מבית הבראה וביקש לעשות הבדלה. אמרה לו אשתו: הרי היום לא מוצ"ש? השיב לה כי הבדלה עושים במוצאי 'יום מנוחה'. הגיב רבינו: "אבל יש הבדלה גם לא במוצאי שבת… כי בירושלמי אמרו שבמוצאי שביעית ב'הקהל' עושים הבדלה. ושמעתי בשם חמי (שליט"א) שדעתו שבכל מוצאי שביעית יכוון בהבדלה גם על השביעית".

(גיליון 'דברי שיח' פרשת צו תשע"ט מתוך 'כל משאלותיך')

 

[תורה תמימה]

בבית הגאון רבי שאול מאמסטרדם.

הגאון הקדוש רבינו החיד"א זי"ע נדד בחייו על פני ארצות רבות כשלוחא דרבנן עבור עניי ארץ ישראל. בימי הפורים התארח על שולחנו של הגה"ק רבי שאול רבה של אמסטרדם זי"ע. שם קם רב של פורים ונשא דרשה כדת היום. רבינו החיד"א לא היה מורגל בכגון דא. אך העלה על גבי ספרו "מעגל טוב" את תיאור יום הפורים כולו במחיצתו של רבינו שאול מאמסטרדם: ...אחר ערבית באנו לביתו, ומצאנו שם שלחן ועליו בנין כשתי אמות דמות חצר המלך, ומרדכי יושב בשער המלך בלבוש פרסי, ןכילה ובירה ובה אסתר על המיטה ואחשוורוש והמן נופל. וחוץ לבירה זו מצד אחד ברחוב המן תלוי, ומסביב כל הבנין בעלי מלחמות מקיפין וכמה ציורים נאים למראה בגוונים שונים וכל זה עשו מסוקאר לבד בחכמה גדולה ושוה זה כעשרים סיקני לרוב המלאכה. וכמדומה שזהו דורון ששלחו להרב איזה קצינים. וכל השולחן מלא ממגדים פרות כברייתן וגבינה וכתוב בה כשר לפסח ודוגמת קישואין בחומץ הכל עשוי מסוקאר. באופן שהיה שולחן מלכים. והתחילו לבא למדנים וחשובים והיה הרב מדבר ד"ת וגם אני הצעיר דברתי אשר חנן אלקים את עבדו. ובאו מיני זמר ואמר הרב שהם נבל וכינור ממש. ועמד בתוך זה אחד הריקים ועשה דמות דרוש. ועשה דברים בלה"ק בחרוז מלוכלך.

ואחר זה אמר שהש"ס מקשה קידושין ל"ט כתיב כבד את אביך למען יאריכון ימיך ובשלוח הקן כתוב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה. והש"ס מתרץ אבל לו נראה לתרץ את קושית הש"ס דגבי כיבוד ואם כתיב על האדמה ולכן זה שעלה בסולם ולא היה על האדמה נפל ומת.

ובגמ' חולין יא ע"ב מנא לן דאזלינן בתר רובא. קשה מאי בעי והלא תלו עשרת בני המן ומאן יאמר שהם בניו, אלא דאזלינן בתר רובא. ותירץ דכתיב יעשו עץ גבוה חמישים אמה. ודומה לתיבת נח שהיה בה חמישים אמה ומה תיבת נח לא קלטה אלא מי שעשה עבירה, אף העץ הזה לא קלט מי שעבר עבירה וכ"ש ממזר וא"כ אין ראיה דאזלינן בתר רובא דעלמא. וכיוצא ממילי דכדי והכל שוחקים.

ולמדן אחד שם דרך שחוק: אשר הכין לו תנא לו הכין )עיין מגילה ט"ז ע"א( האמת שכך היה. אבל בשעה שחשב המן מה סימנים יש דלו הכין. ואמר דבשמעתתא דהכנה ריש ביצה פירש"י דסעודת שבת דחשיבא בעיא הכנה אך סעודת חול דלא חשיבא לא בעיא הכנה. והנה המן היה מרדכי בזוי בעיניו כמו שאמר הכתוב ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי וא"כ אם הוא בזוי פשוט דלא בעיא בכנה דאפילו סעודת חול דאינה בזויה כל שאיננה חשובה לא בעיא הכנה. ומת"ל אשר הכין לו אלא ודאי לו הכין שהוא היה חשוב מאוד משנה למלך ובעי הכנה וא"כ לו הכין....

 

[תורה תמימה]

רבינו יהונתן איבשיץ בצעירותו.
בכמה ספרים הובא סיפורי של רבינו יהונתן אייבשיץ בהיותו בגיל י"ג הגיע ללמוד בישיבתו של ה"פנים מאירות". מיד עם הגיעו נתנו חביריו את עיניהם בו להכתירו כרב של פורים. רבינו יהונתן החל לדרוש על המסכת הנלמדת באותו זמן בישיבה מסכת בבא קמא: ידועה היא קושית התוספות אמאי לא קאמר ארבעה אבות נזיקין "הן" כמו שמצינו ארבעה ראשי שנים הן או ארבעה שומרים הן. ותירץ על פי דברי הגמרא בפסחים קי"ב ע"ב נזהא דתורה הן הן. כלומר שמי שרוצה ללחוש לשור שלא יזיק הרי הוא לוחש באזניו הן הן. ולפי זה מובן אמאי לא אמרו ארבעה אבות נזיקין הן. שהרי בשור המזיק איירינן וברגע שישמע השור את מילת "הן" ימנע מלהזיק.

עוד דרש: המגילה מספרת שאמרה אסתר למרדכי לך כנוס את כל היהודים. ולכאורה הדבר תמוה מדוע צריכים "לקנוס" את כל היהודים? ותירץ על פי דברי הגמרא בכתובות כט ע"א כל מקום שיש קנס אין מכר. ואחשוורוש הלא מכר את כל היהודים להמן, לכן ציותה אסתר למרדכ לקנוס את כל היהודים בכדי לבטל את המכר.

קם אחד התלמידים ושאל מדוע פסקה אסתר כדעת רבי מאיר נגד דעת חכמים החולקים עליו?

מיד ענה רבי יהונתן: דכל עיקר הקושיא מדוע קנסה אסתר את היהודים אינה אלא לשיטת רבי מאיר. שהרי הגמרא מספרת על רבי מאיר שקרא את המגילה בעל פה ובקריאה בעל פה אין הבדל בין "כנוס" ל"קנוס".

וכיון שדורש את המגילה לשיטת רבי מאיר. אפשר למצוא טעם על מה שאמרו בגמרא מגילה טז כי ביתו של המן השליכה כלי חרס על ראשו ועל כן היה חפוי ראש. כי הלא אמרו בגמרא חולין קלט המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ, ולדעת רבי מאיר עץ שאכל אדם הראשון חיטה היה. וכבר נפסק להלכה שהמוצא חמץ בפסח כופה עליו את הכלי...

 

[תורה תמימה]

פורים-רב בוואלוז'ין.
בשו"ת "נטעי איתן" לרבי אברהם זקהיים מתלמידי וולוזין כתב בתוך דבריו אודות גדולי ישראל שהעמידו לעצמם מוכיחים שיבקרו את מעשיהם: "וכן היה בישיבה הק' בוואלוז'ין בזמן מיסדה הגאון מאור הגולה ר' חיים זצוק"ל ובנו ר' יצחק זצוק"ל, שהיו בחורי הישיבה נוהגים לבחור לשני ימי פורים... רב של פורים זה היה מנהג עתיק מקובל במאות השנים הקודמות גם בישיבות ספרד ואיטליה וצרפת וגרמניה ומשם בא לפולין והיה הרב של פורים יושב על כסא ראש הישיבה ונוהג ברבנות ברמה במשך שני ימי הפורים. והיה תפקידו לחקות את כל מעשי ראש המתיבתא מנהגיו ואופן דיבורו וכו'. ור' חיים זצוק"ל היה יושב לעומתו מן הצד כפוף כאחד התלמידים והיה מתבונן לכל מעשיו ומנהגיו של "רב הפורים" שהיה עושה הכל כמו שהיה ר' חיים בעצמו נוהג בכל השנה. ואם היה רואה איזה מידה לא טובה במעשיו או איזה חסרון שהיו בהנהגתו שלו במשך השנה כי אין אדם צדיק בארץ, וכ"ש בשוגג ובלי יודעים ובלי כוונה זרה לא היה ר' חיים כועס כלל על התלמיד המחפש המציג את החסרונות האלה לראוה לפני כל, אלא היה שמח לזה שנתנה לו היכולת להתבונן מן הצד למעשי עצמו והיה מקבל עליו שלא יעשה זה יותר ולקן את הנהגתו להבא. וכמו שעומדים לפני הראי לראות בו את הלכלוך והחסרונות של הפנים ושל הלבשת הגוף כן היה הרבי של פורים לרבי חיים כמו ראי לתיקון הנפש להתבונן בו לחסרונות הנפש בשביל לקשט את עצמו ולהיטיב את מעשיו. כך נהגו צדיקי עליון האם יש דומה להם בין גדולי האומות".

גם הסופר המפורסם רבי יעקב ליפשיץ מזכירו ואיש אמונו של מרן רשכבה"ג רבי יצחק אלחנן מקובנא זי"ע בספר זכרונותיו זכרון יעקב ח"ג עמ' 351 מציין את מנהג הכתרת רב של פורים בוולוזין ומקונן על ההפסד להיסטוריה של ישראל שלא נרשמו הדרשות והפרטים של חגיגות הפורים בוואלוז'ין.

בספר אבי הישיבות ח"א עמ' 202 מספר על מנהג הפורים-רב בישיבת וואלוזי'ן: מעשה אירע בימי הגאון ר' יצחק מוולוז'ין שבררו להם התלמידים את הבחיר שבהם הלא הוא הגאון רבי מרדכי גימפל יפה אב"ד רוז'נאי לכהן כ"רב של פורים" לשנה ההיא. רבי מרדכי גימפל שהיה חריף ושנון וגם בקי עצום היה בהחלט ראוי לכהונה זו. מעניין שאף בתקופת רבנותו בעיר רוז'נאי עשה לו מנהג של קבע לדרוש בפרשת זכור במעשי חידודים ובפלפולא דאגדתא בחריפות נפלאה דורש מעניני היום ומשמח לב ונפש במילי דפוריא. ב"כתב הרבנות" דההיא שתא התנו עימו ראשי התלמידים שכל תורותיו ודרשותיו יהיו ל"חידודי בעלמא" ובלי שום קורטוב של אמת . הגיעה שעת המבחן ה"רב" תפס את מקומו על בימת בית המדרש. מאות בחורי הישיבה עומדים כנגדו קשובים ונכנעים לכל מוצא פיו. והנה אבוי! כשלון! כבר בראש דבריו הציג הרב קושיא חמורה מירושלמי על הרמב"ם. אחר כך ניסה לתרצה בפלפול עמוק ומבריק. והפלפול "רחמנא ליצלן" קרוב לאמת... נתאכזבו התלמידים אכזבה רבה והלכו לדין תורה אצל ראש הישיבה. הפרה כה גלויה ובוטה של כתב ההכתרה לא זכורה להם משנים קדמוניות, שכן גם הקושיא וגם התירוץ היו מיוסדים על אדני האמת וההגיון ולא נמצא בהם כל און. שמע ר' איצלה את קובלנתם וחיוך רחב נסוך על פניו: הפלפול עצמו אמנם נכון הוא, החזיר להם מיניה וביה., אולם הצרה היא שהן הרמב"ם והן הירושלמי המצוטטים והמאוששים להפליא לא היו ולא נבראו ואף משל לא היו...

 

[תורה תמימה]

הגרי"ח זוננפלד זצ"ל על מקור של ה"פורים רב".

מנהיג אגודת ישראל בארץ ישראל רבי משה בלוי זצ"ל מספר בספר זכרונותיו "על חומותיך ירושלים". על מרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל: בזמן רגיל היה מכנה את עצמו תמיד בדרך הלצה: "פורים רב. וכשנשאל לכוונתו אמר: אתם שבפורים נהגו למנות פורים- רב. מנהג ישראל יש לו מקור בהלכה. וטעם הדבר לדעתי, מפני שהרב חייב לבסומי עד דלא ידע. ומה יהיה אם תזדמן שאלה אסור והיתר דוקא בשעה זו, והשאלה תהא נוגעת לסעודת פורים? לכן הנהיגו שבשעה שהרב הוא שתוי, יהיה רב אחר שיוכל לפסוק שאלות מבחינה זו אני פורים רב.

בישיבת חכמי לובלין.

בישיבת "חכמי לובלין" מינו אף הם רב של פורים. תלמיד הישיבה הגאון רבי נתן לובארט זצ"ל היה רגיל לספר על "הרב של פורים" בישיבה שהביא רמז למנהג שצריך לשתות בליל פורים עד עלות השחר ממשנה מפורשת בריש ברכות. שכן במסכת פסחים פ"ו שנינו: השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן. שנים דרך ארץ. ולפי זה היה ראוי לחלק את שתית הכוס לחצי. והרי המשנה אומרת בפירוש כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר.

על מרן המהרי"ץ דושינסקי זצ"ל רבה של ירושלים יש המספרים כי לא השמיע מעולם מילי דבדיחותא. רק בפורים היה שגור על לשונו דבר חידוד אחד: נאמר במגילה שהיה המן אבל וחפוי ראש ופירשו חז"ל משום שבתו השליכה עליו עביט של שופכין בחשבה שהרוכב על הסוס הוא מרדכי היהודי. לאחר שראתה ששפכה על ראשו של אביה קפצה מראש הגג. ולכן היה אהמן גם "אבל" וגם חפוי ראש. והקשה המהרי"ץ הלא לפי זה היה לו להקדים חפוי ראש לאבל. שהרי קודם נשפך עליו עביש של שופכין ורק לאחר מכן קפצה מראש הגג.

אלא צריך לומר שהמנהג בשושן היה לחבוש כובע הנראה כמו אזני המן. וכל מי שהיה אבל היה מוריד כנף אחד למטה לסימן על אבילותו. ולפי זה מובן הכל. כששפכה בתו של המן את השופכין נצטברו כולם בתוך כובעו של המן. ומיד הרים המן את ראשו לראו מי הוא השופל ואז ראתה בתו את פניו וקפצה מראש הגג. בו ברגע הוריד המן את כנף הכובע ומיד נשפך על פניו כל השופכין שהצטברו בכובעו. משום כך היה תחילה "אבל" ורק אח"כ חפוי ראש.

 

[תורה תמימה]

פירוש נפלא על מגילת אסתר על דרך צחות והלצה

 

[תורה תמימה]

שאלני אחד, מה היה שם משפחתו של המן?
נבוכותי. אולי 'האגגי'. לא, זה לא פורימי...
עד שגילה את אזני: ווייס. ופתח לי את המגילה, פרשנדתא ווייס, דלפון ווייס...


היכן מרומז, שבשעה שמזכירים את השם המן במגילה, צריך לחבוט, דהינו "להכות את המן", בפסוק: "והיה אם בן הכות הרשע", סופי האותיות של שלושת המילים הראשונות: המן.
שמחת ה'בריסקער' כעצבון ה'חסיד' , חסיד ו'בריסקער' התווכחו. אמר החסיד: ה'בריסקעריס' שרויים תמיד בעצב ולא נברא פורים אלא כדי להוציאם לשעה קלה מעצבונם. התריס כנגדו ה'בריסקער': ולא נברא תשעה באב אלא כדי להוציא את החסידים ליום אחד מן העליצות. שמע את השיחה שלישי ואמר: שניהם טועים, שכןדומה שמחתו של הבריסקער' בפורים לעצבונו של החסיד בתשעה באב.
ועל זה אמרו שנהגו לקרוא מספר פסוקים במגילה בניגון איכה כדי שגם הליטוואקעס יוכלו לשמוח.. ואם כן היה ראוי לקרוא את כל המגילה בניגון איכה, אלא שזה כבר בגדר הוללות..

מנין שליעקב אבינו היה שטריימל? כתוב "ויצא יעקב מבאר שבע וילך.." "נו ?" וכי נראה לך שיעקב יצא ללא שטריימל ?
הרבי מגור הולך ברחוב כאשר לפתע הוא רואה אחד מחשובי החסידים שלו הולך ברחוב יחד עם אשתו. כאשר רואה החסיד שהרבי הבחין בו. הוא נבהל וממהר להצטדק: "זו לא אשתי, זו לא אשתי"...

אגב בריסקער'ס, כידוע בבריסק מאוד מקפידים על ושמרתם לנפשותיכם, פיקוח נפש, פעם בט' באב , איזה בריסקע'ר מגיע הביתה, ומספר לאשתו שהוא מרגיש שהוא הולך להתעלף מחמת הצום, אז אשתו אמרה לו שהוא יקח חתיכת לחם פחות מכזית, וכמה כפיות מים כדי להתחזק קצת, אז הוא מסתכל ככה עליה עם עיניים גדולות, מה איתך?, הרי זה מצות עשה של ושמרתם לנפשותיכם ואת רוצה שאני יקיים את זה עם חתיכת לחם וכמה כפיות מים?!, תכיני לי סעודה כסעודת שלמה בשעתה!, נו, א מצוה איז דאך א מצוה, והכינה לו סעודה כמו שצריך, והוא אכל לשובע!, ריח האוכל הכניס גם בה תיאבון, והיא אמרה לו שגם היא מרגישה חולשה מחמת הצום, אז בעלה אמר לה תיקחי לך חתיכת לחם פחות מכזית וכמה כפיות מים, אז היא נזעקה!, זה הרי מצוה ואני רוצה לקיים את זה עם סעודה כמוך, אז הבריסקע'ר ענה לה, לא צריך ,וייבער דארפן נישט מחמיר זיין!!, [נשים לא צריכות להחמיר!]
מספרים על איזה בריסקע'ר שפעם בפורים ראו אותו רוקד משמחה ברחוב, שאלו אותו מה הוא כ"כ יצא מגידרו השנה הזה ?!, אז הוא ענה כבר כמה ימים שאני מחפש אביון אמיתי לקיים בו ומתנות לאביונים, ועכשיו מצאתי אחד כזה, אז ביקשו ממנו חביריו תן לנו את הכתובת שלו, ככה גם אנחנו יכלו לקיים בו ומתנות לאביונים , ענה להם הבריסקע'ר, מה איתכם אם אני יתן לכולכם את הכתובת שלו לשנה הבאה לא תהיה לי אביון אמיתי?!,

מספרים על בריסקע'ר, שפעם הלך ביער, ואיזה גוי בא מולו עם רובה וביקש להרגו רח"ל, אז הבריסקע'ר ביקש ממנו בתור משאלה אחרונה, שיתן לו לברך אשר קדשונו ,,,,,על קידוש השם!, הגוי נתן לו את מבקשו, והבריסקע'ר התחיל לעשות את הברכה בקולי קולות ובכל מיני תניעות, פחד גדול נפל על הגוי והתחיל לברוח משם, אז הבריסקע'ר התחיל לרוץ אחריו וצעק עליו נו נו תחזור ברכה לבטלה!,

ואם בבריסקער'ס עסקינן: א. בשם ר' ישראל יעקב פישר אומרים שאמר שלמזלו אין שיעור לברכת "אשר יצר", שכן אילו היה, היו הבריסקער'ס רצים אליו עם קופסאות... ב. בריסקער עולה לאוטובוס, כאשר הוא רואה שבאוטובוס נוהגת אשה, הוא נותן לה את דמי הכרטיס ואומר "שלא לשם קידושין". וי'א שכך היה המעשה: בריסקער עבר ליד זכרון משה ונתן צדקה לאשה ואמר לה שלא לשם קידושין, ור' ישראל יעקב שמע את זה ואמר בחיוך, מתוך שלא לשמה בא לשמה ג. אומרים שר' ישראל יעקב פישר שאל פעם אם הבריסק'ערס שמים מחיצה במקרר בין ה'אשל' ל'לבניה', מחשש יחוד.

נסתפקו בישיבת חכמי חלם האם כשתוס' כותב ק"ק הכונה ל"קצת קשה" או "קשה קצת". וישבו על המדוכה שבעה ימים ושבעה לילות ונשתברו ספסלים ועפו סטנדערים. עד שאורו פניו של ראש הישיבה ואמר: הרי פשוט וברור שצ"ל "קצת קשה" ולא "קשה קצת", וזאת משום שאם היה צ"ל קשה קצת הקו"ף של הקשה היה צריך לבוא לפני הקו"ף של הקצת. ודו"ק וכבר מפורסם על ר' בערל אייזנשטיין זצ"ל שהיה משתמש בק"ק כ- קלוץ קאשה

תלמיד השתכר בפורים ופלט דברים שאינם ראויים על רבו. לאחר שהתפכח מיינו, מאד התבייש ובא לבקש סליחה מרבו. התלמיד אמר כי אע"ג דאמרי אינשי: השיכור מוציא בשפתיו מה שיושב בלבו, יידע הרב כי אין זה נכון לגביו. אמר לו הרב: זה בסדר, תמיד היתה לי קושיה על אימרה זו, למה צריך לשחוט פרה ולבדוק את ריאותיה ואז אם יש טריפה צריך למכור לגוי? אפשר לדעת אם יש טריפה בלא שחיטה, פשוט נשקה אותה ביין ואז היא תוציא בשפתיה מה שיש בלבה, אלא שכנראה שבבהמות הכלל הזה לא עובד.

חסיד השתכר בפורים ומחמת שכרותו הוא בא לידי כעס על רבו וצעק עליו "חמור" ו מיד הוא נפטר לבית עולמו כשהגיע לשמים הכניסו אותו לבית הדין של מעלה וגזרו עליו לגהינום מהטעם של קורה לרבו בשמו.

אדמו''ר אחד הלך עם חסידו להתפלל בקברו של יונתן בן עוזיאל, בצאתם עברה ציפור ועשתה על כובעו של האדמו''ר מה שציפורים עושות. אמרו לו חסידיו, הרי למדנו במסכת סוכה, שכל עוף שהיה פורח מעל יונתן בן עוזיאל בשעתו לימודו היה נשרף, ואילו על רבנו עברה ציפור ועשתה... אמר להם האדמו''ר, אני לא בדרגת יונתן בן עוזיאל אבל ראיתם כאשר הציפור עברה מעלי , היא נלחצה...

למה קוראים את עשרת בני המן שנתלו במהירות? כדי שלא יספיקו להגיש בג"ץ.

ידוע המעשה בבתו של המן ששפכה את הדלי היישר מהשרותים על ראשו. ויש להקשות טובא, הרי להמן היו 208 בנים, ומדוע דוקא הבת היחידה היא ששפכה עליו את הדלי, וכי לא היו יכולים הבנים לעשות זאת? ועוד יש לתמוה, הרי הדלי היה מלא איסור (כי כל היוצא מן הטמא - טמא). ובעצם גם המן היה איסור (עמלק). וא"כ איך היה מותר לה לשפוך את הדלי על המן, והרי שנינו שאין איסור חל על איסור? אלא יש לתרץ, דהכלל שאין איסור חל על איסור הוא רק בזה אחר זה, אבל בבת אחת שפיר איסור חל על איסור. וממילא יתורץ שפיר, שאם בניו של המן היו שופכים את הדלי, הייתה בעיה של אין איסור חל על איסור. אבל משעשתה זאת בתו היחידה, הרי שזה בבת אחת, ובבת אחת אכן איסור חל על איסור.

כתוב במגילה: ובהקבץ בתולות שנית. למה? הרי זה היה אחרי שאחשורוש כבר בחר את אסתר למלכה.התירוץ הוא, שאי-אפשר לפרק גוף ממשלתי עם מנגנון פקידותי גדול אחרי שמקימים אותו.

המשנה בסוף פאה אומרת, כל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם - אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם.ומה יהיה העונש של מי שעושה עצמו לצדיק והוא אינו כזה? מה, הוא לא ימות עד שיהיה באמת צדיק?! מצחיק. איזה עונש זה?!אלא העונש של המתחזים לצדיקים יהיה, שכשהמשיח יבוא וכל המתים יקומו לתחיית המתים, אזי הם ישארו קברי צדיקים.

מצאו בריסקער אחד שלא עלינו איבד עצמו לדעת בתליה. במכתב שהותיר הוא כתב שהיה לו חשש שהוא מזרע עמלק...
אותו בריסקער נהג עוד בחיים חיותו (למטה מ-י טפחים...) לאכול בליל הסדר פעמיים "כורך". פעם אחת זכר למקדש כהלל, ופעם שניה "זיכר למקדש כהלל"..

 

[תורה תמימה]

נחלקו בגמ' אם אחשורוש היה מלך חכם או שוטה.
וצ"ב מדוע לא בדקוהו ושאלוהו.
תי' ר' אברהם יהושע - על כל דבר היה אומר אחשורוש, 'דער טאטע האט גיזאגט' 'דער זיידע האט גיזאגט', ואף פעם לא ידעו מה הוא אומר.

אצל הבריסקער בבית יש 2 אמה על אמה שאינם מטוייחים, אחד כנגד זֵכֶר לחורבן ואחד כנגד זֶכֶר לחורבן
כנ"ל הוא אוכל פעמיים כורך אחד כנגד זֵכֶר למקדש כהלל והשני כנגד זֶכֶר למקדש כהלל

 

[תורה תמימה]

כל בו לפורים עם תלמוד שיכורים

 

[תורה תמימה]