- הודעות
- 4,787
- תודות
- 17,483
- נקודות
- 895
יעקב פוטר את צאצאיו מגזירת גלות
בנוסח תפילת "לשם ייחוד" שלפני הכניסה לסוכה (מתוך תפילה שתיקן השל"ה הקדוש), אנו אומרים: "ובזכות צאתי מביתי החוצה... יחשב לי זאת כאילו הרחקתי נדוד, והרב כבסני מעווני ומחטאתי טהרני". יסוד זה מבוסס על דברי המדרש בילקוט שמעוני (אמור, סוף רמז תרנג), לפיהם הישיבה בסוכה משלימה את תהליך כפרת העוונות שהחל בימים הנוראים; אם נגזרה על ישראל גזירת גלות, יציאתם מן הבית אל הסוכה נחשבת להם כגלות וממתקת את הדין.
אך כאן מתעוררת קושיא: אם הצער שביציאה מן הבית הוא שמכפר על עוון הגלות, מדוע נפסק להלכה ש"מצטער פטור מן הסוכה" (סוכה כה ע"ב)? לכאורה, ככל שהאדם יצטער יותר בסוכה, כך תתכפר לו גזירת הגלות בצורה טובה יותר.
מיישב זאת הגאון רבי שלמה גנצפריד זצ"ל, בעל הקיצור שולחן ערוך, בספרו "אפריון" (פרשת אמור). הוא מפרש זאת על פי מדרש תנחומא (כי תשא, כד) על תפילת משה רבינו לאחר חטא העגל. משה ביקש לעורר רחמים בזכות האבות ואמר: אם בניך חייבים שריפה – זכור את אברהם שמסר נפשו באור כשדים; אם חייבים שחיטה – זכור את יצחק שפשט צווארו בעקידה; ואם חייבים גלות – זכור את יעקב אבינו שגלה לחרן.
כידוע (יעוי' בטור אורח חיים, סימן תיז, ועוד), שלושת הרגלים מכוונים כנגד שלושת האבות, וחג הסוכות הוא כנגד יעקב אבינו, כפי שנאמר: "ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות". מכאן עולה יסוד מתוק להפליא: כפרת הגלות שבישיבה בסוכה אינה נובעת מהסבל או מהצער הגשמי של האדם, אלא מכוחה של זכות אבות. עצם היציאה אל הסוכה מעוררת בשמיים את זכות גלותו של יעקב אבינו לחרן, וזכות זו היא שמגינה על צאצאיו ונחשבת להם כגלות. ממילא, כאשר הישיבה בסוכה גורמת לצער – התורה פוטרת את האדם, שכן מטרת הסוכה אינה לצער אותנו, אלא לעורר ברחמים את זכותו של יעקב אבינו הפוטרת אותנו מן הגלות.
אך כאן מתעוררת קושיא: אם הצער שביציאה מן הבית הוא שמכפר על עוון הגלות, מדוע נפסק להלכה ש"מצטער פטור מן הסוכה" (סוכה כה ע"ב)? לכאורה, ככל שהאדם יצטער יותר בסוכה, כך תתכפר לו גזירת הגלות בצורה טובה יותר.
מיישב זאת הגאון רבי שלמה גנצפריד זצ"ל, בעל הקיצור שולחן ערוך, בספרו "אפריון" (פרשת אמור). הוא מפרש זאת על פי מדרש תנחומא (כי תשא, כד) על תפילת משה רבינו לאחר חטא העגל. משה ביקש לעורר רחמים בזכות האבות ואמר: אם בניך חייבים שריפה – זכור את אברהם שמסר נפשו באור כשדים; אם חייבים שחיטה – זכור את יצחק שפשט צווארו בעקידה; ואם חייבים גלות – זכור את יעקב אבינו שגלה לחרן.
כידוע (יעוי' בטור אורח חיים, סימן תיז, ועוד), שלושת הרגלים מכוונים כנגד שלושת האבות, וחג הסוכות הוא כנגד יעקב אבינו, כפי שנאמר: "ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות". מכאן עולה יסוד מתוק להפליא: כפרת הגלות שבישיבה בסוכה אינה נובעת מהסבל או מהצער הגשמי של האדם, אלא מכוחה של זכות אבות. עצם היציאה אל הסוכה מעוררת בשמיים את זכות גלותו של יעקב אבינו לחרן, וזכות זו היא שמגינה על צאצאיו ונחשבת להם כגלות. ממילא, כאשר הישיבה בסוכה גורמת לצער – התורה פוטרת את האדם, שכן מטרת הסוכה אינה לצער אותנו, אלא לעורר ברחמים את זכותו של יעקב אבינו הפוטרת אותנו מן הגלות.
וכל מאמינים
