בפרשתן: "וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם" חזק חזק,
וצריך ביאור, בשל מה מסיים הפרשה והחומש בפטירת יוסף, והלא צריך לסיים בדבר טוב,
כמבואר (מגילה לא., ירושלמי שם פ"ג ה"ז, ברכות לא., ועוד),
וצ"ע ?
הבן איש חי זי"ע בספר שו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח, סי' מב), תירץ שכיון שאחר סיום הפרשה מברך העולה ברכת התורה, אין זה נחשב כסיום בדבר שאינו טוב, אלא ברכת התורה הוא הסיום.
והוא כותב, שהלומד שנים מקרא שאינו מברך אחר קריאתו, כשמסיים פרשיות אלו המסתיימות בדבר שאינו טוב, יוסיף ויאמר איזה פסוק של דבר טוב. והוא כותב שם גם בנוגע להפטרה של פרשת מצורע שאחרי הפסוק 'וירמסו וימות' יחזור ויאמר איזה פסוק טוב מתוך ההפטרה כדי לסיים בדבר טוב.
ובשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' מה) העיר על דברי הרב-פעלים, שהרי הרמ"א בהלכות קריאת התורה (סי' קלח, א) וז"ל: 'ויכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב, ויסיים בדבר טוב',וזה מדבר על קריאת התורה בציבור, ועל זה כתב דינו לסיים בדבר טוב, למרות שבציבור יש תמיד ברכה אחרי הקריאה.
וכתב שם שהלכה זו שיש לסיים בדבר טוב, אינה מעיקר הדין אלא עצה טובה, כדי שהעולה בתורה לא יתקוטט עם הקורא שאמר עליו פסוק שאינו טוב.
ולפי זה כשזה בסוף הספר לא שייך טענה זו שהרי שם חייבים לסיים.
אמנם מה שנהגו בסוף קריאת מגילת איכה לחזור שוב על הפסוק שלפני האחרון השיבנו ה' אליך וגו' כדי שלא לסיים בפסוק האחרון כי אם־מאס מאסתנו קצפת עלינו עד־מאד לכאורה מוכח דלא כדבריו.
