• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה

דוד יואל לשס

משתמש חדש
gem
הודעות
17
תודות
33
נקודות
2
הנה מצאנו לראשונים בב"מ דף י', שס"ל שקניין ד"א מועיל גם במציאה ובמ"מ והנה מתבאר ברמב"ן שהגדר בד' אמות שמצד הפקר ב"ד הפקר הפקירו את הרשות בד"א מכל העולם, והקנו לו בקניין גמור את הד"א ואזי הוא יכול לקנות עם זה בחצר. [ויש לעיין בזה בסוגייה של קניין דרבנן מהני לדאורייתא שברמב"ם מצד אחד מדוייק שגדרה קקניין חצר שקונה עם ההרשותו, ומצד שני ס"ל שקניין דרבנן ל"מ מדאו', ואולי אפשר לומר שקונה מצד החלק שלו בזה כממון ציבור, שאז א"צ בהקנאה, וצ"ע.] !!
ועכ"פ אם הגדר ששויוהו חז"ל כרשותו וקונה בחצר, קצת צ"ע לשיטת הראשונים שמחלקים בד"א בין מתנה לכל מציאה, דהלא אם זה מוגדר למעשה קניין לכאו' לא אמור להיות נפק"מ בין מציאה למתנה.
ואשר על כן נ"ל בס"ד, שלראשונים הסוברים ששייך לחלק בד"א בין מציאה למומ"מ שחצר מצד שליחות ,וראוי להקדים בזה במקצת את גדר שליחות בקנינים, שהנה בכל מעשה הקניין שעניינו לחייב קציצה של מקח וממילא משמעותו שהחפץ הופך להיות מוגדר שלי, וקביעת הקציצה חלה בקניין
ודנו האחרונים הרבה במהותו של הקניין המחייב, שהנה מקובל בשם אביו של החזו"א [וכן מעתיקו החזו"א בספר] שתוכן הקניין הוא הגמ"ד המחייבת, משא"כ מקובל בשם הגר"ח שכל קניין הוא חלות מעשה קניין, ויתכן שאולי הביאור בזה הוא כדברי התומים בתקפו כהן, שדיני התורה הם המחייבים, וא"כ בדין התורה לקיים מקח במעשה קניין נוצר קיום הקציצה, משאא"כ להגרש"ש שס"ל שבממונות דיני הממון הם ע"פ משפט השכל, א"כ הגמ"ד גורם לחקיקת הקציצה ביניהם כפי משפטי הממון ואכמ"ל. "
ולפ"ז בכל גדרי שליחות לפי דרכו של הגר"ח יש דין שהקונה יעשה את המעשה המועיל לדין הקניין המחייב את המקח, וא"כ צ"ל בגדר השליחות שיש בה ב' חלקים, א' המינוי ב' השליחות. כלומר שבכל שליחות יש את החלק שהשליח מוגדר כעושה העשייה שלי [ע"י המינוי] וכן יש את החלק שהתורה קובעת שבכלל המעשה שלי כלול גם מעשה הנעשה ע"י המינוי שלי, כלומר מחמתי, וכנ"ל בשליחות לפי הגר"ח, וא"כ, יתכן ליישב את הקושייה לעיל שבאמת הד"א חשובות כמופקרות אלא שצורת הקניין בכה"ג היא מצד חצר מצד שליחות, וא"כ יתכן ובאמת מצד הקניין עצמו האמת שלא ניתן לחלק בין מציאה למתנה כלל, אלא שכדי שיחול המעשה קניין צריך לחדש שגם עשיה זו מועילה להחשב כעשייה שלו ,ובזה חלקו חז"ל בין מציאה למתנה, ולפ"ז החילוק הוא בחידוש התורה בשליחות, ולא הגדר הקניין
[נ.ב "ולפי החזו"א צריך לבאר שבשליחות קנינים מה שמהני אפי' שאין מעשה המבטא גמ"ד, היינו לפי שאין צורך שהקונה יגמור מציאותית את דעתו, אלא מחייב הקציצה הוא העמדת מעשה קניין במקח, ואין דין שמציאותית זה יפעל אצלו גמ"ד, אלא שיפעל מעשה שהוא סיבה לחייב ובכך מהני שליח, ואכמ"ל"]
 
ואולי יש לחלק בין מתנה למציאה דבמתנה יש דעת אחרת מקנה ואילו במציאה ליכא.
ובמחנ"א איתא דקנין חצר (וכן ד' אמות) הוא מדין זכין ולא בעי מינוי שליחות. ולכאו' לפי"ז אין מקום לחלק.
 
עיין רמב"ן ורשב"א שמביאים להדיא בשם גדולי הראשונים לחלק בין מציאה למתנה שבמציאה דווקא יועיל משום הטעם של אתי לאנצויי ששייך במציאה דווקא. וכן נראה שםם שיטת רש"י בסוגייה.
ואולי מ"ש במחנ"א היינו בחצר המשתמרת דלא בעי עומד בתוכה כדמוכח שם בהמשך הסוגייה, וכבר נזכר בשיעורי הגרנ"פ דאיכא ב' חצר, חצר א' שאינה משתמרת והוא שעומד בתוכה שהיא פועלת או מצד יד או מצד שליחות, וחצר ב' שמשתמרת ואינו עומד בתוכה שמועילה מצד זכין ומדוייק כן לשון הגמ' שיש חצרו של אדם קונה לו, ויש ותקנה ליה שדהו עיי"ש ודו"ק
ובעניין ד"א לכאו' לפ"ז א"ז חצר מצד זכין דע"כ עומד בתוכה, ומהני ככל גדרי חצר מצד שליחות וכנ"ל
ישר כח
 
הנה מתבאר ברמב"ן שהגדר בד' אמות שמצד הפקר ב"ד הפקר הפקירו את הרשות בד"א מכל העולם, והקנו לו בקניין גמור את הד"א ואזי הוא יכול לקנות עם זה בחצר.
היכן מתבאר ברמב"ן כן? הרמב"ן רק כתב שוינהו כחצירו.
ואשר על כן נ"ל בס"ד, שלראשונים הסוברים ששייך לחלק בד"א בין מציאה למומ"מ שחצר מצד שליחות ,וראוי להקדים בזה במקצת את גדר שליחות בקנינים, שהנה בכל מעשה הקניין שעניינו לחייב קציצה של מקח וממילא משמעותו שהחפץ הופך להיות מוגדר שלי, וקביעת הקציצה חלה בקניין
לכאורה הרי כך שי' רש"י וכמ"ש הרשב"א. והרי נודע לדייק בדברי רש"י ממש"כ 'אין אחר רשאי לתופסו' שגדר קנין ד' אמות אינו קנין ממש אלא רק שאין אחר רשאי לתפוס ומתוך כך קונה, ושפיר יש לחלק בין מציאה למתנה.
 
הרמב"ן ב"מ דף י' ע"א כתב וז"ל, "נראה שדעת הראשונים שאין דינינו אלא במציאה והפקר אבל לא במכר ומתנה, שאין קניין ד"א אלא תקנה משום אנצויי", וע"ש שהרמב"ן עצמו אמנם פליג מלישנא דגמ', וכן נמצא בסוגייה בגיטין לגבי ד"א בגט.
ובשם מה שנודע לפרש ברש"י שד"א אינם קניין, בכ"ז אגם שזה מדוקדק היטב ברש"י, בכ"ז הגמ' מדמה ד"א לקניין חצר, כדאמר ר"ל קטנה אין לה ד"א ואין לה חצר. ורואים שגדר הקניין שווה וא"כ א"א לפרש שגם בחצר רא עין אחר רשאי לתופסו
 
הרמב"ן ב"מ דף י' ע"א כתב וז"ל, "נראה שדעת הראשונים שאין דינינו אלא במציאה והפקר אבל לא במכר ומתנה, שאין קניין ד"א אלא תקנה משום אנצויי", וע"ש שהרמב"ן עצמו אמנם פליג מלישנא דגמ', וכן נמצא בסוגייה בגיטין לגבי ד"א בגט.
והנה מתבאר ברמב"ן שהגדר בד' אמות שמצד הפקר ב"ד הפקר הפקירו את הרשות בד"א מכל העולם, והקנו לו בקניין גמור את הד"א ואזי הוא יכול לקנות עם זה בחצר.
היכן מתבאר ברמב"ן כן? הרמב"ן רק כתב שוינהו כחצירו.
 
ואולי מ"ש במחנ"א היינו בחצר המשתמרת דלא בעי עומד בתוכה כדמוכח שם בהמשך הסוגייה, וכבר נזכר בשיעורי הגרנ"פ דאיכא ב' חצר, חצר א' שאינה משתמרת והוא שעומד בתוכה שהיא פועלת או מצד יד או מצד שליחות, וחצר ב' שמשתמרת ואינו עומד בתוכה שמועילה מצד זכין ומדוייק כן לשון הגמ' שיש חצרו של אדם קונה לו, ויש ותקנה ליה שדהו עיי"ש ודו"ק
ובעניין ד"א לכאו' לפ"ז א"ז חצר מצד זכין דע"כ עומד בתוכה, ומהני ככל גדרי חצר מצד שליחות וכנ"ל.

הנה במחנ"א אכן מבואר החילוק הנ"ל.
הגהות הגר׳׳א תוס׳ ד״ה זכתה לי נראה כו'. נ"ב אבל הרמב״ם מחלק בין ד׳ אמות וחצר המשתמרת לחצר שא״מ (ועמ׳׳ש רבינו בחו״מ סי׳ רס״ח ס"ק י׳׳א):
ומזה נראה דלא דמי ד' אמות לחצר שאינה משתמרת.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון