אם הוי כאילו אמר בעצמו או שיוצא בשמיעה: החזו"א (או"ח כט) כתב דהוי כאילו אמר בעצמו. וע' בית הלוי (עה"ת בסוף ענייני חנוכה) שכתב שבברכת כהנים א"א לצאת מאחר כי יש דין קול רם ולזה לא מהני שומע כעונה. ובקה"י (פסחים סי' מה) נקט שלדעת הבית הלוי יוצא בשמיעה, וע"ש שתלה במחלוקת ראשונים. וע' עמק ברכה (נשיאת כפים אות ה) שלפי מה שביאר את הבית הלוי אין הכרח שחולק על החזו"א בחקירה זו. [ולהסוברים שזה מדין שליחות ע"כ צ"ל כהחזו"א].
אם שומע כעונה זה מדין שליחות: יש כמה מקורות לומר שזה מדין שליחות: א. בברכות לד: המתפלל וטעה כו' ואם ש"ץ הוא... ששלוחו של אדם כמותו, וכתב שם בחי' המיוחסים לריטב"א "וילפי' לה מדכתיב ושחטו אותו" (שזה א' המקורות לדין שליחות כמבואר בקידושין מא:). ב. ע' פמ"ג בפתיחה כוללת (ח"ב טז, ח"ג כח בהתחלה). וצל"ע. ג. בחוות יאיר (קפו) כתב גבי תוקע בשופר ששינה מדעת משלחיו "דנקרא התוקע שליח בנ"י כמו הש"ץ ושליח ששינה מדעת משלחו בטל שליחותו." והביאו בשע"ת (תקפה סק"ה) ותמה מה ענין תוקע לשליחות. [ואולי יש לדחות הראיה מהחו"י דנימא דס"ל דל"ש שומע כעונה אלא בדיבור (ע' אבני נזר או"ח תלא), ובשופר יש ילפותא מיוחדת ששייך שליחות כמבואר בספר יום תרועה ר"ה כט.]. ד. בקרן אורה (בברכות ו: מדפי הספר ד"ה גם, קצת לפני דיני ברכת הנהנין) כתב שע"כ מדין שליחות הוא. ה. בקה"י בפסחים סי' מה הביא לשון הרמב"ן בפסחים ז. שכתב "ואפשר לצאת מן המקרא ע"י שליח". ו. בב"ח (או"ח תלד, ז) כתב דאפשר לבטל חמץ ע"י שליח שהרי תפילה וברכות אפשר ע"י שליח. אמנם לא ייתכן לומר שזה מדין שליחות ממש, שהרי נלמד מפס' אחר (בסוכה לח:), ועוד דא"כ היה מועיל אף בלי שישמע. אלא ודאי דדיבור הוי כמו דברים שבגופו של"מ שליח (כמש"כ החת"ס באו"ח טו ד"ה תו), אלא הכוונה שכאשר שומע נחשב דיבורו של חבירו אליו, וזה כעין שליחות. וכן נקט הקה"י בפסחים (סי' ז ד"ה אך ובסי' מה). [ומה שהביא המיוחס לריטב"א פס' דשליחות צ"ל שכיון שמצאנו בתורה שיש ענין כזה שדבר מתייחס לאחר יל"פ כן גם בשומע כעונה.] ולפ"ז תלוי בנידון החזו"א הנ"ל (בקטע הקודם), אמנם מהחזו"א אין הכרח שיש לזה גדרי וכללי שליחות. ולהנ"ל גם מרוב המקורות הנ"ל אין הכרח שיש לזה כללי שליחות, ורק בחו"י מבואר כן. [וצל"ע להחו"י איך יש שיטות שקטן יכול להוציא בדרבנן.]
מוציא בר חיובא: בקובץ הערות (מח, יד) דן אם מה שהמוציא צריך להיות בר חיובא היינו שיהי' אצלו מעשה מצוה או שיהי' חייב.
האם יש דין שומע כעונה כשאינו רוצה לצאת: לכאורה מדברי התוס' (בברכות כ: ד"ה כדשכחן) מוכח ששייך שומע כעונה אף כשאינו רוצה לצאת, שהרי במתן תורה לא היו צריכים לצאת יד"ח.[1] [ועוד מוכח שם דשייך שומע כעונה אף בדבר שאין לו דין לומר.[2]] וכן נראה מסוכה לח: שבפס' שממנו לומדים את הדין לא שייך כלל כוונה לצאת]. וע' שו"ע הרב (או"ח תפט, יב) שהשומע ספירת העומר מאחר אף שלא נתכוין המשמיע להוציא[3] והשומע לא התכוין לצאת לא יכול לברך כשסופר בעצמו. [ואף אם חשב איני מתכוין לצאת ל"מ רק אם חשב אני מתכוין לא לצאת מהני.] וכ"ה בשו"ע הרב גם בסי' ריג ס"ד. וע' אבני נזר (או"ח תמט).
[1] בספר דברות יוסף (בברכות כ:) הביא ראיה שאינו נחשב שומע כעונה אלא בצריך לצאת ממש"כ האחרונים שערום לא יכול לכוין לצאת בברכת חבירו (ע' ט"ז יו"ד א, יט, ופמ"ג שם), משמע שאם לא היה מכוין לצאת לא היה איסור בעצם השמיעה, והקשה מזה על התוס' הנ"ל ותירץ תי' מחודש מאד. ולענ"ד בברכה אם השומע לא מכוין לצאת אין הדיבור מתייחס אליו ול"ש שומע כעונה, אבל בדברי תורה שנאמרים לאדם כדי ללמדו מתייחס אליו, ולכן שייך שומע כעונה אף בלי שיכוין לצאת.
[ואגב העירו דהנה המ"א (סי' פה סק"ב) כתב שמה שערום לא יכול לצאת בברכת חבירו היינו משום שכיון שאינו יכול לברך בעצמו ל"ש בזה שומע כעונה, ולא כתב דכיון ששומע הוי כעונה הוי כאילו בירך בעצמו בעודו ערום. ולכאורה משמע דלא כהט"ז הנ"ל. ולכאורה צ"ל דס"ל דאף ששומע כעונה מ"מ לא נחשב כמדבר לענין האופנים שאסור לדבר, אלא רק שיכול לצאת, אמנם זה צ"ע מהתוס' הנ"ל. ומצאתי בשו"ע הרב (או"ח סו"ס עה קונטרס אחרון אות ד) שכתב שהפרישה והש"ך והט"ז (ביו"ד א ס"י) הפכו האיסור שם דלא כהמ"א וכן משמע בתוס' דף כ: ודו"ק היטב]
[2] ונפק"מ שאסור לשמוע דברי תורה בידים לא נקיות. ולפי מש"כ בהערה הקודמת ייתכן שתלוי אם המשמיע מדבר אליו. וע' שו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קמח ד"ה ובאמצע) שהוכיח שמותר לענות אמן בזמן שנוטל ידיו ממה שבעל השיב משה הקשיב לד"ת בזמן נטילת צפרניו, וכתב דאף שהיה רק שומע מ"מ שומע כעונה.
[3] מה שמוכח מהשו"ע הרב שכוונת משמיע מדין שומע כעונה – נתבאר בערך מצוות צריכות כוונה.
אם שומע כעונה זה מדין שליחות: יש כמה מקורות לומר שזה מדין שליחות: א. בברכות לד: המתפלל וטעה כו' ואם ש"ץ הוא... ששלוחו של אדם כמותו, וכתב שם בחי' המיוחסים לריטב"א "וילפי' לה מדכתיב ושחטו אותו" (שזה א' המקורות לדין שליחות כמבואר בקידושין מא:). ב. ע' פמ"ג בפתיחה כוללת (ח"ב טז, ח"ג כח בהתחלה). וצל"ע. ג. בחוות יאיר (קפו) כתב גבי תוקע בשופר ששינה מדעת משלחיו "דנקרא התוקע שליח בנ"י כמו הש"ץ ושליח ששינה מדעת משלחו בטל שליחותו." והביאו בשע"ת (תקפה סק"ה) ותמה מה ענין תוקע לשליחות. [ואולי יש לדחות הראיה מהחו"י דנימא דס"ל דל"ש שומע כעונה אלא בדיבור (ע' אבני נזר או"ח תלא), ובשופר יש ילפותא מיוחדת ששייך שליחות כמבואר בספר יום תרועה ר"ה כט.]. ד. בקרן אורה (בברכות ו: מדפי הספר ד"ה גם, קצת לפני דיני ברכת הנהנין) כתב שע"כ מדין שליחות הוא. ה. בקה"י בפסחים סי' מה הביא לשון הרמב"ן בפסחים ז. שכתב "ואפשר לצאת מן המקרא ע"י שליח". ו. בב"ח (או"ח תלד, ז) כתב דאפשר לבטל חמץ ע"י שליח שהרי תפילה וברכות אפשר ע"י שליח. אמנם לא ייתכן לומר שזה מדין שליחות ממש, שהרי נלמד מפס' אחר (בסוכה לח:), ועוד דא"כ היה מועיל אף בלי שישמע. אלא ודאי דדיבור הוי כמו דברים שבגופו של"מ שליח (כמש"כ החת"ס באו"ח טו ד"ה תו), אלא הכוונה שכאשר שומע נחשב דיבורו של חבירו אליו, וזה כעין שליחות. וכן נקט הקה"י בפסחים (סי' ז ד"ה אך ובסי' מה). [ומה שהביא המיוחס לריטב"א פס' דשליחות צ"ל שכיון שמצאנו בתורה שיש ענין כזה שדבר מתייחס לאחר יל"פ כן גם בשומע כעונה.] ולפ"ז תלוי בנידון החזו"א הנ"ל (בקטע הקודם), אמנם מהחזו"א אין הכרח שיש לזה גדרי וכללי שליחות. ולהנ"ל גם מרוב המקורות הנ"ל אין הכרח שיש לזה כללי שליחות, ורק בחו"י מבואר כן. [וצל"ע להחו"י איך יש שיטות שקטן יכול להוציא בדרבנן.]
מוציא בר חיובא: בקובץ הערות (מח, יד) דן אם מה שהמוציא צריך להיות בר חיובא היינו שיהי' אצלו מעשה מצוה או שיהי' חייב.
האם יש דין שומע כעונה כשאינו רוצה לצאת: לכאורה מדברי התוס' (בברכות כ: ד"ה כדשכחן) מוכח ששייך שומע כעונה אף כשאינו רוצה לצאת, שהרי במתן תורה לא היו צריכים לצאת יד"ח.[1] [ועוד מוכח שם דשייך שומע כעונה אף בדבר שאין לו דין לומר.[2]] וכן נראה מסוכה לח: שבפס' שממנו לומדים את הדין לא שייך כלל כוונה לצאת]. וע' שו"ע הרב (או"ח תפט, יב) שהשומע ספירת העומר מאחר אף שלא נתכוין המשמיע להוציא[3] והשומע לא התכוין לצאת לא יכול לברך כשסופר בעצמו. [ואף אם חשב איני מתכוין לצאת ל"מ רק אם חשב אני מתכוין לא לצאת מהני.] וכ"ה בשו"ע הרב גם בסי' ריג ס"ד. וע' אבני נזר (או"ח תמט).
[1] בספר דברות יוסף (בברכות כ:) הביא ראיה שאינו נחשב שומע כעונה אלא בצריך לצאת ממש"כ האחרונים שערום לא יכול לכוין לצאת בברכת חבירו (ע' ט"ז יו"ד א, יט, ופמ"ג שם), משמע שאם לא היה מכוין לצאת לא היה איסור בעצם השמיעה, והקשה מזה על התוס' הנ"ל ותירץ תי' מחודש מאד. ולענ"ד בברכה אם השומע לא מכוין לצאת אין הדיבור מתייחס אליו ול"ש שומע כעונה, אבל בדברי תורה שנאמרים לאדם כדי ללמדו מתייחס אליו, ולכן שייך שומע כעונה אף בלי שיכוין לצאת.
[ואגב העירו דהנה המ"א (סי' פה סק"ב) כתב שמה שערום לא יכול לצאת בברכת חבירו היינו משום שכיון שאינו יכול לברך בעצמו ל"ש בזה שומע כעונה, ולא כתב דכיון ששומע הוי כעונה הוי כאילו בירך בעצמו בעודו ערום. ולכאורה משמע דלא כהט"ז הנ"ל. ולכאורה צ"ל דס"ל דאף ששומע כעונה מ"מ לא נחשב כמדבר לענין האופנים שאסור לדבר, אלא רק שיכול לצאת, אמנם זה צ"ע מהתוס' הנ"ל. ומצאתי בשו"ע הרב (או"ח סו"ס עה קונטרס אחרון אות ד) שכתב שהפרישה והש"ך והט"ז (ביו"ד א ס"י) הפכו האיסור שם דלא כהמ"א וכן משמע בתוס' דף כ: ודו"ק היטב]
[2] ונפק"מ שאסור לשמוע דברי תורה בידים לא נקיות. ולפי מש"כ בהערה הקודמת ייתכן שתלוי אם המשמיע מדבר אליו. וע' שו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קמח ד"ה ובאמצע) שהוכיח שמותר לענות אמן בזמן שנוטל ידיו ממה שבעל השיב משה הקשיב לד"ת בזמן נטילת צפרניו, וכתב דאף שהיה רק שומע מ"מ שומע כעונה.
[3] מה שמוכח מהשו"ע הרב שכוונת משמיע מדין שומע כעונה – נתבאר בערך מצוות צריכות כוונה.