ד' תעניות בין המצרים ת"ב שורש ההבדל בין אבילות על החורבן לאבילות על מת (1 צופה)

[אחד יחיד]

בימים אלה אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. ומשום כך, חלק ניכר מהמנהגים מקביל למנהגי אבלות על מת. כך, למשל, אסור ללמוד תורה בתשעה באב, כיוון שהיא משמחת, כשם שאסור לאבל ללמוד תורה, וכן אסורים רחיצה וכיבוס כמו באבל, ועוד.

והנה, לצד דמיון זה בין שני סוגי האבלות (אבלות על החורבן ואבלות על המת), יש גם הבדל מרכזי ביניהם: באבלות על החורבן, דיני האבלות בנויים בצורה שהאבלות מוסיפה והולכת ככל שהימים מתקדמים (דהיינו, משנכנס אב, ממעטים בשמחה; ולאחר מכן ב"שבוע שחל בו" יש דינים חמורים יותר; ולאחר מכן בתשעה באב האבל והאיסורים נעשים חמורים יותר). לעומת זאת באבלות על המת, סדר חומרת האבלות הוא סדר "יורד": היום הראשון הוא היום שבו נוהגות המגבלות החמורות ביותר, לאחר מכן שלושת הימים הראשונים קלים יותר, שבעת ימי האבלות קלים יותר, השלושים קלים יותר, וכו'.

הרה"ג שלמה פישר זצ"ל (בדרשות בית ישי, דרוש יג, "דרשה לשבת חזון") מסביר את שורש ההבדל הנ"ל כך: הנה, בגמרא וברש"י במספר מקומות מבואר, שבאבלות על מת, הציווי איננו להצטער צער פנימי, צער הלב (מובן שצער זה קיים מטבע הדברים, אך זו איננה מהות הציווי), אלא מטרת האיסורים השונים של האבלות היא הבעה חיצונית של כבוד לנפטר (שאין זה לכבודו, שאדם ינהג כרגיל לאחר פטירת קרובו, ויש בכך משום הבעת זלזול). ובלשון רש"י (סוכה כה ע"א) – "שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבלות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער".

לעומת זאת, באבלות על החורבן, מהות הציווי היא אחרת: שם, גדר המצווה הוא להחדיר צער, צער פנימי, על החורבן.

ומכאן, מובן היטב ההבדל הנ"ל (הסדר העולה של אבלות החורבן מול הסדר היורד של אבלות על המת): כאשר המצווה היא להחדיר צער פנימי, הדבר דורש מטבע הדברים הכנה נפשית, מן הקל אל הכבד (שהרי אדם אינו יכול לעבור מיד ממצב של שגרה אל צער עמוק וכבד); ולכן, סדר האיסורים והאבלות הוא הדרגתי כלפי מעלה, ואדם הולך ומוסיף בהם עד שמגיע השיא בתשעה באב. מה שאין כן באבלות על מת, שם מטרת הציווי היא כאמור חיצונית יותר, לא לזלזל בכבוד המת, וממילא ברור, שככל שהזמן מוקדם יותר ואדם נמצא ממש לאחר פטירת המת, יהיה בכך יותר זלזול אם לא ינהג אבלות, ועל כן החמירו יותר.

ולפי זה מוסיף ר' שלמה פישר ומבאר גם, מדוע בתשעה באב פוסק השו"ע (תקנד, ג) שהאיסור ללמוד תורה הוא גם ע"י הרהור, ואילו באבלות לא מצאנו כך בשו"ע; כי בתשעה באב, המצווה היא כאמור להחדיר צער פנימי, והואילו התורה משמחת, אין לעסוק בה גם בהרהור. לעומת זאת באבלות, עיקר הציווי הוא הבעת צער חיצונית כדי לא לזלזל בכבוד המת, ולכן לא נאמר בשו"ע שאסור בהרהור (וכותב הגר"ש פישר שנראה לו שמותר לאבל ללמוד בהרהור פנימי אם הדבר אינו ניכר; וצ"ע להלכה). (לימוד יומי)