לכאו' צע"ק מדברי הרמב"ם בהל' איסורי מזבח פ"ד הל' ג': בהמה ששחקו בה והגיחוה עד שהמיתה את האדם, הרי זו כשרה למזבח מפני שהיא כאנוסה. והיינו ע"פ הפשט מדובר על שור שתינוקות שיחקו בו קצת ואז במקרה כזה למרות שהשור המית אדם הוא פטור כי הוא אנוס, ומדברים אלו לכאו' צ"ע ממ"ש הרמב"ם בהל' נזקי ממון פ"ו הל' ז': בהמה שהועדה וחזרה בה מדבר שהועדה לו חזרה לתמותה. כיצד. שור שהועד לגח וחזר שלא לגח אף על פי שהוא נוגף הרי זה תם לנגיחה. ומאימתי הוא חזרתו עד שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. וכן בשאר הדברים שהועד להן עד שימשמשו בו ולא יהיה עושה אותן: ומכאן משמע שהמועד חוזר לתמות רק במקרה שהתינוקות משחקים בו ואינו נוגח ורק בכזה מקרה המועד חוזר לתמות, ולכאו' קשה שהרי התבאר לעיל שאף במקרה שהשור נוגח כשמשחקים בו הוא פטור, וא"כ מדוע כדי לחזור לתמות כשמשחקים בו והוא נוגח הוא לא בגדר אנוס לכאו' והמועדות לא עוברת? וכן זה משנה לגבי התשלומים בעצם, שהרי לפי מ"ש בנזקי ממון אם השור כן נוגח הוא חייב מיתה ותשלומים,
ונ"ל לבאר בפשטות ע"פ דברי הרמב"ם בפי' המשניות שהיטיב לפרש בב"ק פ"ד מ"ד שור של פקח שנגח שור של חרש, שוטה וקטן, חיב. ושל חרש, שוטה וקטן, שנגח שור של פקח, פטור. שור של חרש, שוטה וקטן שנגח, בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס. נתפקח החרש, נשתפה השוטה והגדיל הקטן, חזר לתמותו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, הרי הוא בחזקתו. שור האצטדין אינו חיב מיתה, שנאמר (שמות כא) כי יגח, ולא שיגיחוהו: ופי' הרמב"ם: ואצטדין - שור שבני אדם מרגילין אותו, והוא שישלח זה שורו וזה שורו וירמוז עליו בקול, שכבר הרגילו בכך כדי שיגבר על השור האחר לראות איזה מהם ינצח לחבירו. וזה אינו מטבע השור אלא ברצון בעליהם. ורבים מאוילי עם יעשו זה במינים הרבה מן הבהמות והעופות: ולפי"ז משמע שהמשנה מדברת לא על שור שרק שיחקו בו, אלא על שור שממש הציקו לו, ומה שכתב הרמב"ם בנזקי ממון היינו ששור מועד חוזר לתמות ע"י שיחוק של הילדים איתו ואינו נוגח, ורק שיחוק בעלמא, אבל כשממש מציקים לו אכן הוא ראוי ליגח,
אלא שילע"ק האם במקרה שמציקים לשור והוא נוגח ובפעם הראשונה שהוא נוגח, אז האם הנגיחה בגדר "אורחיה" ואז בעצם הוא פטור מנ"ש, או שמא הנגיחה מ"מ היא כן משונה, כי סו"ס הוא נגרמה נטו ע"י הזולת ואז בעצם הפטור שלו הוא רק מח"נ, - והאם יש בזה נפק"מ?
ונ"ל לבאר בפשטות ע"פ דברי הרמב"ם בפי' המשניות שהיטיב לפרש בב"ק פ"ד מ"ד שור של פקח שנגח שור של חרש, שוטה וקטן, חיב. ושל חרש, שוטה וקטן, שנגח שור של פקח, פטור. שור של חרש, שוטה וקטן שנגח, בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס. נתפקח החרש, נשתפה השוטה והגדיל הקטן, חזר לתמותו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, הרי הוא בחזקתו. שור האצטדין אינו חיב מיתה, שנאמר (שמות כא) כי יגח, ולא שיגיחוהו: ופי' הרמב"ם: ואצטדין - שור שבני אדם מרגילין אותו, והוא שישלח זה שורו וזה שורו וירמוז עליו בקול, שכבר הרגילו בכך כדי שיגבר על השור האחר לראות איזה מהם ינצח לחבירו. וזה אינו מטבע השור אלא ברצון בעליהם. ורבים מאוילי עם יעשו זה במינים הרבה מן הבהמות והעופות: ולפי"ז משמע שהמשנה מדברת לא על שור שרק שיחקו בו, אלא על שור שממש הציקו לו, ומה שכתב הרמב"ם בנזקי ממון היינו ששור מועד חוזר לתמות ע"י שיחוק של הילדים איתו ואינו נוגח, ורק שיחוק בעלמא, אבל כשממש מציקים לו אכן הוא ראוי ליגח,
אלא שילע"ק האם במקרה שמציקים לשור והוא נוגח ובפעם הראשונה שהוא נוגח, אז האם הנגיחה בגדר "אורחיה" ואז בעצם הוא פטור מנ"ש, או שמא הנגיחה מ"מ היא כן משונה, כי סו"ס הוא נגרמה נטו ע"י הזולת ואז בעצם הפטור שלו הוא רק מח"נ, - והאם יש בזה נפק"מ?