אדם ששכח לספור ספירת העומר, נפסק בשו"ע שבשאר הימים סופר בלא ברכה. והנה פעמים אדם עולה לש"ץ ונזכר שלא בירך ספה"ע. מצב מביך. הפתרון לזה עלה בדעתי שיבקש להוציא את אחד המתפללים, ובזה יכול לברך.
הנימוק לזה, למדתי מד' רעק"א בשו"ת קמא סימן ו' בזה"ל: -מה שנסתפק רו"מ במי שספק לו אם בירך ברכהמ"ז דהדין דמברך מספק, אם יכול להוציא לאחר שהוא מסופק ג"כ בזה, מדין ס"ס ס' שמא המברך עתה לא בירך עדיין, ואם תמצא לומר בירך, שמא השומע ממנו ג"כ כבר בירך: ולבסוף מסיק רעק"א בזה"ל -אולם י"ל כיון דמדינא בברכת המזון אף שיצא מוציא כמו כל ברכת המצוות אלא דאסמכוה אקרא ואכלת ושבעת מי שהוא אכל יברך, ומה"ט סגי באכל כזית א' דגן דמחוייב רק מדרבנן יכול להוציא למי שאכל כדי שביעה, וא"כ י"ל דלגבי דרבנן הוי ספק דרבנן שמא זה המוציא עדיין לא בירך, ומה"ט י"ל דאף אם השומע ודאי לא בירך, מ"מ יצא בזה שהמברך מסופק דהוי ספק דרבנן, כיון דמדאורייתא אפילו בירך יכול להוציא ולגבי דרבנן אמרינן שלא בירך: ע"כ לענינו.
ועל פי זה ייתכן לומר -אם כך כ"ש בספה"ע (שאין את הדין ואכלת מי שאכל מברך שהוא דין מיוחד בבהמ"ז, ועוד דהוי בדין ערבות) אפש"ל אדם ששכח לספור ספה"ע, כל שמברך להוציא יד"ח הגם שאינו חייב בברכה, אולם אחר שיש שי' שגם מי שדילג יכול לברך, א"כ לגבי הדין דרבנן (שכל שאינו מחויב בדבר אין מוציא יד"ח אחרים) הוי ספק, שכן אפשר שהוא מחויב (לאותם שי' שדילג לא נפטר) והוי ספק דרבנן בזה, ואזלינן לקולא (שיכול להוציא את האחר) וממילא יכול להוציא בברכתו.
(ולכתחילה אם אפשר לצאת יד"ח ע"י אחר ספה"ע עיין מ"ב סי' תפ"ט ס"ק ה' מביא ב' דעות אולם בביה"ל שם ד"ה ומצוה בסוגריים כתב הכרח נוסף שיצא ע"י אחר, כמובן משם אין ראיה לנידו"ד דמירי שהמוציא מחוייב ופשוט)
ובספר הליכות האיש על הגריש"א שיצא מנכדו הרב ישראלזון מביא שפעם א' היה לגריש"א ספק על ספירתו וביקש כל אותה ספירה שיוציאוהו, ואף שהציעו לו שיוציא מישהו לא הסכים בשופו"א [ויש בזה עוד חידוש שאף בספק החמיר ושאלו נכדו מדוע, ואמר לו שהספק אינו שקול ויותר נוטה לכך שאינו יכול להמשיך ולספור] ע"כ.
וצ"ב שהרי כל הטעם שממשכים לספור בספק (כפי שפסק שם השו"ע) הוא משום ספק ספיקא, והיינו שמצרפים את השיטה -שגם בדילג יום אחד מחוייב לספור בברכה עיי"ש במ"ב שכ"כ. וא"כ הרי יש ספק חמשים אחוז שההלכה כמו אותם שיטות שבדילג בוודאי, עם זאת צריך לברך. ועל כן כל שיש ספק אפילו רחוק שבירך, הרי הוא מצטרף לספק הראשון, וכשכוללים את שניהם יחדיו, הרי הם רוב הסיכויים שאדם זה מחוייב בברכה. זאת מלבד מש"כ שם השעה"צ ס"ק מו וצ"ע.
ואין לומר שנקט שספק שאינו שקול אינו מצטרף לס"ס, ראה ש"ש ש"א פי"ח שהביא פלוגתת הראשונים בזה.
שכן עיין בשעה"צ שם ס"ק מ"ו הנ"ל עולה מדבריו שבעיקר הדין רוב הראשונים נוקטים שאף בדילג צריך לברך ומ"מ חוששים למיעוט, אולם באופן שמצטרף לזה ספק שמא שכח, א"כ אי"צ שיהיה ספק השקול אחר שרוב צדדים שבספק הראשון, מצטרפים למיעוט הצדדים העולים מהספק השני. וייתכן שכל ד' הש"ש שמביא ראיה מהגמ' נדה נט: מיירי שהספק הראשון הוא שקול ז"א שיש צד להתיר וצד לאסור, אולם כשיש רוב צדדים בספק הראשון להתיר, בזה אפשר שכן מצרפים ויל"ע.
הנימוק לזה, למדתי מד' רעק"א בשו"ת קמא סימן ו' בזה"ל: -מה שנסתפק רו"מ במי שספק לו אם בירך ברכהמ"ז דהדין דמברך מספק, אם יכול להוציא לאחר שהוא מסופק ג"כ בזה, מדין ס"ס ס' שמא המברך עתה לא בירך עדיין, ואם תמצא לומר בירך, שמא השומע ממנו ג"כ כבר בירך: ולבסוף מסיק רעק"א בזה"ל -אולם י"ל כיון דמדינא בברכת המזון אף שיצא מוציא כמו כל ברכת המצוות אלא דאסמכוה אקרא ואכלת ושבעת מי שהוא אכל יברך, ומה"ט סגי באכל כזית א' דגן דמחוייב רק מדרבנן יכול להוציא למי שאכל כדי שביעה, וא"כ י"ל דלגבי דרבנן הוי ספק דרבנן שמא זה המוציא עדיין לא בירך, ומה"ט י"ל דאף אם השומע ודאי לא בירך, מ"מ יצא בזה שהמברך מסופק דהוי ספק דרבנן, כיון דמדאורייתא אפילו בירך יכול להוציא ולגבי דרבנן אמרינן שלא בירך: ע"כ לענינו.
ועל פי זה ייתכן לומר -אם כך כ"ש בספה"ע (שאין את הדין ואכלת מי שאכל מברך שהוא דין מיוחד בבהמ"ז, ועוד דהוי בדין ערבות) אפש"ל אדם ששכח לספור ספה"ע, כל שמברך להוציא יד"ח הגם שאינו חייב בברכה, אולם אחר שיש שי' שגם מי שדילג יכול לברך, א"כ לגבי הדין דרבנן (שכל שאינו מחויב בדבר אין מוציא יד"ח אחרים) הוי ספק, שכן אפשר שהוא מחויב (לאותם שי' שדילג לא נפטר) והוי ספק דרבנן בזה, ואזלינן לקולא (שיכול להוציא את האחר) וממילא יכול להוציא בברכתו.
(ולכתחילה אם אפשר לצאת יד"ח ע"י אחר ספה"ע עיין מ"ב סי' תפ"ט ס"ק ה' מביא ב' דעות אולם בביה"ל שם ד"ה ומצוה בסוגריים כתב הכרח נוסף שיצא ע"י אחר, כמובן משם אין ראיה לנידו"ד דמירי שהמוציא מחוייב ופשוט)
ובספר הליכות האיש על הגריש"א שיצא מנכדו הרב ישראלזון מביא שפעם א' היה לגריש"א ספק על ספירתו וביקש כל אותה ספירה שיוציאוהו, ואף שהציעו לו שיוציא מישהו לא הסכים בשופו"א [ויש בזה עוד חידוש שאף בספק החמיר ושאלו נכדו מדוע, ואמר לו שהספק אינו שקול ויותר נוטה לכך שאינו יכול להמשיך ולספור] ע"כ.
וצ"ב שהרי כל הטעם שממשכים לספור בספק (כפי שפסק שם השו"ע) הוא משום ספק ספיקא, והיינו שמצרפים את השיטה -שגם בדילג יום אחד מחוייב לספור בברכה עיי"ש במ"ב שכ"כ. וא"כ הרי יש ספק חמשים אחוז שההלכה כמו אותם שיטות שבדילג בוודאי, עם זאת צריך לברך. ועל כן כל שיש ספק אפילו רחוק שבירך, הרי הוא מצטרף לספק הראשון, וכשכוללים את שניהם יחדיו, הרי הם רוב הסיכויים שאדם זה מחוייב בברכה. זאת מלבד מש"כ שם השעה"צ ס"ק מו וצ"ע.
ואין לומר שנקט שספק שאינו שקול אינו מצטרף לס"ס, ראה ש"ש ש"א פי"ח שהביא פלוגתת הראשונים בזה.
שכן עיין בשעה"צ שם ס"ק מ"ו הנ"ל עולה מדבריו שבעיקר הדין רוב הראשונים נוקטים שאף בדילג צריך לברך ומ"מ חוששים למיעוט, אולם באופן שמצטרף לזה ספק שמא שכח, א"כ אי"צ שיהיה ספק השקול אחר שרוב צדדים שבספק הראשון, מצטרפים למיעוט הצדדים העולים מהספק השני. וייתכן שכל ד' הש"ש שמביא ראיה מהגמ' נדה נט: מיירי שהספק הראשון הוא שקול ז"א שיש צד להתיר וצד לאסור, אולם כשיש רוב צדדים בספק הראשון להתיר, בזה אפשר שכן מצרפים ויל"ע.