חנוכה שריפת הפתילות מנהג נוסף ומיוחד לזאת חנוכה (5 צופים)

[מראה מקום]

מנהג נוסף ומיוחד לזאת חנוכה, והוא שריפת הפתילות והשמן שנותרו מנרות החנוכה. מנהג עתיק זה מוזכר במדרש תנחומא (נשא כט) בזו הלשון: "נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני, וכן בשאר הימיים, אבל הותיר ביום שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו. למה, כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו".

כן פוסק השולחן ערוך (סי' תרע"ז ד) "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצותו".

מובא במשנה ברורה (סי' תרע"ב סק"ז) עצה להינצל מקדושת השמן שנותר בכוסיות, ואלה דבריו: "שאינו מקצה השמן רק מה שצריך לשיעור חצי שעה למצותו, ועל כן מותר לכבותו ולהנות ממנו. ומכל מקום הסכימו כמה אחרונים דלכתחילה טוב להתנות שאינו מקצה השמן אלא לשיעור הדלקה, משום דיש מן הפוסקים שסוברים דאם נתן בסתם הקצה למצותה הכל".

עד כאן ראינו מקור לשריפת השמן הנותר, אך גם שריפת הפתילות מוזכרת בספרי הראשונים. כן מביא הכלבו (סי' מד), הר"ן (שבת כא) והטור (תרעז), שכותב: "הנותר מן השמן והפתילות עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו".

המאירי כותב (שבת כא א) על מנהג זה: "כן נוהגים לכנס כל הפתילות, ובלילה אחרונה שורף את כולן". יש נוהגים להמתין בשריפתן עד ערב פסח, שאז שורפים אותן ביחד עם החמץ".

אדמור"י החסידות נוהגים לקיים המנהג ברוב עם ב'זאת חנוכה'. בעל 'בני יששכר' (כסלו מאמר ד) מפרש טעמו של דבר: "הטעם, כיוון שהוא מסוד אותו האור שהבדילו הקב"ה לעתיד לבא, אסור להשתמש בו בחול, עד בא יום המקוה לה', 'והכה לך ה' לאור עולם ואלקיך לתפארתך'" (ישעיה ס כט).

(מתוך ספר ישראל והזמנים, חודש כסלו)

בסידור האריז"ל מובא שבעת שריפת השמן הנותר יש לומר את פרק סז שבתהלים: 'למנצח בנגינות'.

בקהילות רבות נהגו לשרוף את השמן והפתילות הנותרים מנרות החנוכה ברוב עם, ויש שהקפידו לשורפם דוקא ביום, כשריפת הנותר מן הקדשים שאינה אלא ביום, וכן מנהג קרלין.

ויש שנהגו להמתין ולשורפם בעת שריפת החמץ בערב פסח, וכן מנהג קהילת בעלזא; וכפי האמור לעיל – שמן שבודאי אסור בהנאה יש לשורפו מיד לאחר החנוכה.