- הודעות
- 4,720
- תודות
- 17,133
- נקודות
- 895
היום נלמד את סיום עבודת יום הכיפורים עם הקטרת האימורים ושריפת הפר והשעיר, וטבילתם של אלו שנטמאו במהלך עבודות היום. נלמד גם שכל עבודת היום כשרים רק בכהן גדול, ואהרן הכהן לבש בגדי לבן לא לכבודו אלא לקיים גזירת המלך, וכן נלמד את מצוות העינוי ביום הכיפורים. בהמשך מלמדת התורה את האיסור לשחוט קרבן חוץ למשכן או המקדש, והאיסור להקריב לשדים.
אימורין:
לאחר שהכהן הגדול הקריב ביום הכיפורים את האילים לקרבן עולה, הוא הקטיר על המזבח החיצון (ולא על הפנימי) את החֵלֶב ושאר האימורין שיש להקטיר מהפר והשעיר שהביאו את דמם להיכל ולקדש הקדשים.
שריפה:
לאחר הקטרת האימורין, נלקחים הפר והשעיר הללו מחוץ למחנה, שם נשרפים בשרם ועורם ופִּרְשם.
טבילה:
השליח ששרף את הפר והשעיר מחוץ למחנה, וכן השליח שלקח את השעיר לעזאזל, זקוקים לטבילה, כמו כן עליהם לטבול את בגדיהם, ולאחר מכן מותרים להיכנס אל המחנה.
עינוי:
בכל שנה, לדורות עולם, ביום העשירי לחודש השביעי, יש להתענות, ולקדש את היום כ'שבת שבתון' ולא לעשות בו מלאכה. חיוב זה חל גם על הגרים. הסיבה לעינוי ולאיסור המלאכה, כי ביום הזה יכפר ה' ויטהר את ישראל מכל עוונותיהם.
הכהן הגדול:
כל העבודות ביום הכיפורים כשרים רק בכהן גדול בלבד. לא רק באהרן, אלא בכל כהן גדול הממלא את מקום אביו (ולמדנו כאן שאם בנו ראוי למלא מקום אביו, הוא קודם לכולם). דין זה נאמר גם לאחר שיאשיהו המלך גנז את שמן המשחה והכהנים הגדולים לא נמשחו ורק לבשו שמונה בגדים.
גזירת המלך:
כשהגיע יום הכיפורים עשה אהרן את כל סדר עבודות היום, ולא לבש את הבגדים לגדולתו, אלא כמקיים גזירת המלך.
שחוטי חוץ:
על אף שטרם הקמת המשכן היו ישראל רגילים להקריב על פני השדה בבמה, אבל מאז הקמת המשכן השתנה הדין, וכל איש אשר הקדיש לקרבן כשב או עז, חייב להקריב את הקרבן אך ורק בבית המקדש, שם ישחטו את הקרבן, והכהן יזרוק את דמו ויקטיר את אימוריו.
כרת:
אולם אם האיש שחט, או זרק את הדם מחוץ לעזרה, בין בתוך המחנה ובין מחוץ למחנה, הריהו נענש בעונש כרת, ונחשב כאילו שפך דם האדם.
לא לשֵׁדִים:
חל איסור לדורות עולם לזבוח קרבנות עבור השדים [הקרויים 'שעירים'], אשר נשים רגילים לסור אחריהם.
תורה שבכתב
אימורין:
לאחר שהכהן הגדול הקריב ביום הכיפורים את האילים לקרבן עולה, הוא הקטיר על המזבח החיצון (ולא על הפנימי) את החֵלֶב ושאר האימורין שיש להקטיר מהפר והשעיר שהביאו את דמם להיכל ולקדש הקדשים.
שריפה:
לאחר הקטרת האימורין, נלקחים הפר והשעיר הללו מחוץ למחנה, שם נשרפים בשרם ועורם ופִּרְשם.
טבילה:
השליח ששרף את הפר והשעיר מחוץ למחנה, וכן השליח שלקח את השעיר לעזאזל, זקוקים לטבילה, כמו כן עליהם לטבול את בגדיהם, ולאחר מכן מותרים להיכנס אל המחנה.
עינוי:
בכל שנה, לדורות עולם, ביום העשירי לחודש השביעי, יש להתענות, ולקדש את היום כ'שבת שבתון' ולא לעשות בו מלאכה. חיוב זה חל גם על הגרים. הסיבה לעינוי ולאיסור המלאכה, כי ביום הזה יכפר ה' ויטהר את ישראל מכל עוונותיהם.
הכהן הגדול:
כל העבודות ביום הכיפורים כשרים רק בכהן גדול בלבד. לא רק באהרן, אלא בכל כהן גדול הממלא את מקום אביו (ולמדנו כאן שאם בנו ראוי למלא מקום אביו, הוא קודם לכולם). דין זה נאמר גם לאחר שיאשיהו המלך גנז את שמן המשחה והכהנים הגדולים לא נמשחו ורק לבשו שמונה בגדים.
גזירת המלך:
כשהגיע יום הכיפורים עשה אהרן את כל סדר עבודות היום, ולא לבש את הבגדים לגדולתו, אלא כמקיים גזירת המלך.
שחוטי חוץ:
על אף שטרם הקמת המשכן היו ישראל רגילים להקריב על פני השדה בבמה, אבל מאז הקמת המשכן השתנה הדין, וכל איש אשר הקדיש לקרבן כשב או עז, חייב להקריב את הקרבן אך ורק בבית המקדש, שם ישחטו את הקרבן, והכהן יזרוק את דמו ויקטיר את אימוריו.
כרת:
אולם אם האיש שחט, או זרק את הדם מחוץ לעזרה, בין בתוך המחנה ובין מחוץ למחנה, הריהו נענש בעונש כרת, ונחשב כאילו שפך דם האדם.
לא לשֵׁדִים:
חל איסור לדורות עולם לזבוח קרבנות עבור השדים [הקרויים 'שעירים'], אשר נשים רגילים לסור אחריהם.
תורה שבכתב