לנוחיות לקריאת ההערות ההערות שולבו בתוך הפרק. קטע שמסומן במספר = הערה.
עוד זאת ישים אל לבו, לקיים מאמר רבותינו־זכרונם־לברכה: ״והוי שפל רוח מול כל האדם״. והוי – באמת לאמיתו, "בפני כל האדם" – ממש, אפילו מול קל שבקלים. והיינו, על פי מאמר רבותינו־זכרונם־לברכה: ״אל תדין את חבירך – עד שתגיע למקומו״.
1. כתב אדה"ז בריש הפרק - .."ישים אל לבו" ולא כתב - "אל מוחו". ולכאו' צע"ק שהרי המוח אמור לשים לב לקיים מחז"ל ולא הלב? ואוי"ל בדא"פ - ש- בלשון התניא "והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש" יש הדגשה שהשפלות צריכה להיות הרגשה אמיתית כלפי כולם. - "באמת לאמיתו" ולפי"ז י"ל דאם ההשגה נשארת במוח - במקום ששם היא הושגה, - אפשר להיות שפל רוח (ובמקסימום) בפני יהודים, ועדיין זו מדרגה. אבל אדה"ז כותב ..האדם - אפי' בפני גויים! וזה יתכן רק כאשר ההשגה אשר הושגה במוח יורדת לרגש בלב - לכך נכתב "ישים אל לבו"
2. - אדה"ז ציטט בריש הפרק את מחז"ל "והוי שפל רוח בפני כל האדם - וביאר הרבי - מ"ט הוספה האות ה"א בתחילה? ללמד שצ"ל בשיפלות אפי' בפני גויים, וצ"ע שהרי אדה"ז בפועל מסביר ומבאר רק לגבי הקל שבקלים היהודי - עד שכותב ..אפי' בפני הקל שבקלים - שלכאו' היה צריך לכתוב אפי' בפני גוי! - ואוי"ל בדא"פ שבעצם אדה"ז כן נותן תי' פחות או יותר אף כיצד להיות שפל אפי' כלפי גוי - שהרי מקומו של הגוי גורם לו לחטוא - הוא נולד בשבט הודי הוא לא שמע בחייו על יהדות - מה תעשה לו? ואפ' על גוי שכן מקיים ז' מצוות בני נח - הוא משתחווה לפסל - אין לו בזה שום איסור - אני מספר לשון הרע - יש לי בזה איסור - וממילא כן יכול להיות שפל אפי' בעיני גויים, אבל כדי להיות שפל כלפי יהודים אפי' בפני קל שבקלים - העניין הזה של לחשוב כי "מקומו גורם לו לחטוא" - זה לא כ"כ מספק - כי המחשבה - אם אני הייתי שם הייתי גרוע יותר ממנו - אוקי, אבל זה סו"ס "אם" ו"אולי" וממילא א"ז התבוננות חזקה כ"כ - ולכן מוסיף רבינו הזקן בפרק את האופן שאין הבדל בין העבודה שלו בבחי' "סור מרע" לבין העבודה שלי בבחי' "ועשה טוב".
3. אדה"ז כותב "והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש אפי' בפני קל שבקלים" ולכאו' צע"ק דהרי ל"ל הכפילות לכאו' של המילים "באמת לאמיתו" - וכן "ממש"? ואוי"ל בדא"פ שהרי העניין של המילה "אמת" זה נצחי - עניין אמיתי הוא עניין נצחי - (האותיות של המילה אמת הם אותיות יציבות - א' - ב' רגליים, מ' - קו שלם, ת' - ב' רגליים, = אמת נצחית, משא"כ שקר - לשקר אין רגליים - ר' - רגל אחת - לא יציבה, ק - רגל אחת ארוכה, ו-ר' רגל אחת - לשקר אין רגליים - כך שמעתי) ולפי"ז י"ל כך: והוי באמת לאמיתו - שהשפלות של הבינוני כלפי הזולת (האדם) היא תהיה תמידית, ולא רק מדי פעם (או עכ"פ רק בשעת התפילה) וממשיך - בפני כל האדם "ממש" - שזה יהיה כפשוטו - בפני כל האדם - בפני כל סוגי האנושות, (אלא שמ"מ עקצע"ק שהרי לפי"ז היה צ"ל לכאו' קודם את המילה "ממש" - שצ"ל בשפלות כלפי כל סוגי האנשים ורק אח"כ לאמר שהשפלות תהיה ממש אמיתית, וצע"ק)
- כי מקומו גורם לו לחטוא, להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום, ולהיות מיושבי קרנות, ועיניו רואות כל התאוות, ו״העין רואה והלב חומד״, ויצרו בוער ״כתנור בוערה מאופה״, כמו שכתוב בהושע, ״הוא בוער כאש להבה וגו׳״.
4. אדה"ז כותב "כי מקומו גורם לו לחטוא.. ויצרו בוער "כתנור בוערה מאופה כמו שכתוב בהושע "הוא בוער כאש להבה וגו' " - וצ"ע דהרי אין דרכו של אדה"ז לציין מקורות לדבריו? ואוי"ל בדא"פ דבא ללמדנו - תעיין במ"ש בריש הפסוק - ושם: "כל הלילה ישן אפהם" וגו' - היינו שבלילה התנור על אש נמוכה "ובבקר - בוער כאש להבה" - היינו שבא לרמז שמדובר כאן בתחילת הפרש על קל שבקלים שהנה"ב שלו מתחילה אינה הייתה חזקה כ"כ אלא שהתחזקה והתחזקה עם הזמן ועם הזמן עד שעכשיו היא ממש בבחי' "בוער כאש להבה" והיינו דבא ללמד - שאפי' כלפי קל שבקלים שמלכתחילה לא היה מחומם כ"כ בטבעו - והתחמם עוד ועוד ברבות השנים - בא ללמד דאף ממנו יש להיות בבחי' שפל רוח - למרות שלא היה מחומם כ"כ בטבעו - והיינו שזה אשמה שלו - ומ"מ בגלל ש"מקומו גורם לו לחטוא" וכו' למרות שזה באשמתו שלו - מ"מ גם ממנו צ"ל בשפלות. וק"ל
- מה שאין כן מי הולך בשוק מעט, ורוב יושב בביתו, וגם הולך כל היום בשוק, יכול להיות אם היום אינו מחומם כל כך בטבעו, כי אין היצר שוה בכל נפש, יש שיצרו כו׳, כמו שנתבאר במקום אחר.
5. כתב אדה"ז ..משא"כ מי שהולך לשוק מעט ורוב היום יושב בביתו" דלכאו' צע"ק מ"ט נקט דווקא כך ולא - ..משא"כ מי שרוב היום יושב בביתו ורק מעט הולך לשוק? ואוי"ל בדא"פ דנקט דווקא כך כדי להדגיש את הליכתו לשוק - והרי מדובר על מישהו מחומם בטבעו - והיינו: אם היה כותב "משא"כ מי שרוב היום נמצא בביתו ורק מעט הולך לשוק - היינו אומרים שממש הוא נמצא כמעט כל היום בביתו - ורק ממש טיפה מהיום הוא הולך לשוק - א"כ אין לנו כמעט חידוש בזה, לכן הדגיש רבינו הזקן הפוך - "משא"כ מי שהולך לשוק מעט ורוב היום נמצא בביתו - היינו הוא כן הולך לשוק והוא אכן נמצא קצת יותר מאשר לרוץ שנייה ולחזור לבית בריצה - וזה החידוש - שהוא נמצא קצת יותר בשוק מאשר ריצה הולך חזור - ולמרות שמדובר על א' בעל "חימום טבעי" - וזה החידוש. (וההוכחה שמדובר כאן על מי שהוא מחומם באופן טבעי - ממ"ש אח"כ ..וגם אם הולך.. יכול להיות שאינו מחומם כ"כ בטבעו" - היינו אם הולך כל היום - יכול להיות שאינו מחומם, היינו - אפ"ל דמ"ש קודם על מי שהולך מעט לשוק - הוא כן מחומם בטבעו.
- והנה, באמת, גם אני שהוא מחומם מאד בטבעו, ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום, אין לו שום התנצלות על חטאיו, ומקרי "רשע גמור" על אשר אין פחד אלהים לנגד עיניו. כי היה לו להתאפק ולמשול על רוח תאוותו שבלבו, מפני פחד ה׳ הרואה כל מעשיו, כמו שנתבאר לעיל, כי המוח שליט על הלב בתולדתו.
והנה, באמת, שהיא מלחמה גדולה ועצומה, לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה׳, וכמו נסיון ממש.
6. כתב אדה"ז והנה באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה' וכמו נסיון ממש. צע"ק כיצד זה רק "כמו" נסיון? והרי יש נסיון חזק מזה? וי"ל ע"פ מה שלמדנו אצל ה-י' נסיונות אצל אאע"ה והיינו - שנסיון הוא לשבור את הרצון העצמי שלו. משא"כ כאן - הוא רק מגלה באמת את הרצון האמיתי שלו - ולכן זה "כמו נסיון" כי זה לא באמת נסיון, ומ"מ מוסיף את המילה "ממש" - ללמד כי כיוון דסו"ס זה כן כנסיון - דהרי סו"ס נסיון זה שבירת הרצון - וגם כאן זה סו"ס שבירת הרצון - ואלא סו"ס זה רק "כמו נסיון" - כי הנסיון הוא לשבור את הרצון שלך כלפי רצון אחר. ופה זה שבירת הרצון שלך כדי לגלות את הרצון שלך - זה לא נסיון! וק"ל. - צ"ע לפי"ז למה אדה"ז כן כותב בפיסקא שאחרי ..נסיון כזה?
- והלכך, צריך כל אדם, לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה׳, לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה׳ בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה, בבחינת ״ועשה טוב״. למשל, בעבודת התפלה בכוונה, לשפוך נפשו לפני ה׳ בכל כחו ממש עד מיצוי הנפש, ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה – במלחמה עצומה, ולבטשם ולכתתם כפר קודם התפלה שחרית וערבית מדי יום ביום, וגם בזמן התפלה, עלה עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר, כמו שיתבאר לקמן באריכות.
7.כתב אדה"ז והילכך צריך כל אדם וכו' אם הוא עובד עבודתו בבחי' "ועשה טוב" כיאה וצע"ק שהרי לכל אדם צ"ל בכלל העובדה בבחי' "סור מרע" וכיצד "קופץ" לעבודה בבחי' "ועשה טוב"? ואוי"ל בדא"פ דכוונתו באמת לבינוני - שהרי כתב רבינו הזקן בריש פי"ב - דמידת הבינוני היא מידת כל אדם - ואחריה - כל אדם ימשוך! וממילא כתב אף כאן "כל אדם" - דהרי כל אדם ראוי וצריך להיות - בינוני! וכן יובן מ"ש בהמשך ..כל אדם - לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה' - וי"ל דכוונתו בזה בדרגות בבינוני דהרי יש כ-500 דרגות בבינוני (סיפור מהרה"ח ר' שלמה חיים - ראה בהקדמה לביאוריו לספר התניא)
- וכל שלא הגיע לידי מדה זו, להלחם עם גופו מלחמה עצומה כזו – עדיין לא הגיע לבחינת וערך מלחמת היצר הבוער כאש להבה, להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה׳.
וכן בענין ברכת המזון וכל ברכות הנהנין והמצות בכונה, ואין צריך לומר כונת המצות לשמן.
8. כתב אדה"ז "וכל שלא הגיע לידי מדה זו להלחם עם גופו מלחמה עצומה כזו.. לכאו' יש כאן צע"ק מ"ט נקט רק "גופו" ולא כמו שנקט בפיסקא הקודמת ..להלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו וכו'? ואוי"ל בדא"פ שהרי אם מדובר באמת על מי ש"לא הגיע לידי מידה זו" - אז ממילא הגוף שלו הוא הנה"ב - בבחי' - גופם עיקר ונפשם טפילה - היינו דהנה"ב העיקרית בגוף וממילא היא היא הגוף שלו, וממילא כשאומר "הגוף" שלו - כוונתו בנוסף לקיום הגוף עצמו - לנה"ב שלו, (משא"כ צדיקים גמורים כהלל הזקן שאמר "אני הולך להאכיל את העלובה שלי - הגוף - היינו שהיה בבחי' גופם טפילה ונפשם עיקר)
9. כתב אדה"ז באות 6. ..גדולה ועצומה וכתב אדה"ז באות 8. ..עצומה (בלי גדולה) - וצב"ק השינוי - ואוי"ל בדא"פ שהרי מ"ש ..מלחמה גדולה ועצומה זה הולך על המלחמה בבחי' "סור מרע" - והיינו כיוון דאנחנו כ"כ שקועים בתאוות ובתענוגי עוה"ז ממילא המלחמה לצאת מהמצב הזה היא הכי קשה שיש - ולכן נקט ..מלחמה גדולה ועצומה, משא"כ מי שכבר יצא מהמצב הזה וכבר עומד לפני המלחמה בבחי' "ועשה טוב" ממילא המלחמה שלו היא כבר לא כ"כ "גדולה ועצומה" - אלא רק "עצומה" וק"ל. - ומ"ש אח"כ ..ואפי' בבחי' "סור מרע" וכו' למלחמה עצומה כערך הנ"ל - ולא כתוב "מלחמה גדולה ועצומה בייחס ל"סור מרע" - י"ל דהרי שם כתב בכללות על כל בנ"א שלהם המלחמה עם היצה"ר היא באמת מלחמה קשה מאוד ביותר! משא"כ לבינוני "כל איש משכיל" - אף המלחמה בבחי' "סור מרע" כבר לא כ"כ גדולה ועצומה בשבילו - אלא "רק" עצומה!
וכן בענין עסק לימוד התורה, ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו על ידי מלחמה עצומה עם גופו.
כי הלומד מעט יותר מטבעו הרי זו מלחמה קטנה, ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש, דמקרי ״רשע גמור״ אם אינו מנצח יצרו, להיות נכנע ונשבר מפני ה׳.
ומה לי בחינה ״סור מרע״, ומה לי בחינה ״ועשה טוב״ – הכל היא מצות המלך הקדוש, יחיד ומיוחד ברוך־הוא.
וכן בשאר מצות, ובפרט לגבי שבמון, כמו עבודת הצדקה וכהאי גונא.
אפילו בבחינת ״סור מרע״, יכול כל איש משכיל למצוא בנפשו שאינו סר לגמרי מה רע בכל מכל כל, במקום שצריך למלחמה עצומה כערך הנזכר לעיל ואפילו, פחות מערך הנזכר לעיל, בין השאר להפסיק באמצע שיחה נאה, או סיפור בגנות. חבירו, ואפילו גנאי קטן וקל מאד, אף שהוא אמת, אפילו לנקות עצמו, כנודע מהא דאמר רבי שמעון לאביו רבינו הקדוש: "לאו אנא כתביה, אלא יהודא חייטא כתביה", ואמר לו: "כלך מלשון הרע" [עיין שם בגמרא ריש פרק י' דבבא בתרא].
וכהאי גונא כמה מילי דשכיחי טובא. ובפרט בענין לקדש עצמו במותר לו, שהוא מדאורייתא, כמו שכתוב: ״קדושים תהיו וגו׳״, ״והתקדשתם וגו׳״. וגם, דברי סופרים חמורים מדברי תורה וכו׳.
אלא שכל אלו וכיוצא, הן מ״עוונות שהאדם דש בעקביו״, וגם נעשו כהיתר, מחמת שעבר ושנה וכו׳.
אבל באמת, אם הוא יודע ספר, ומחזיק בתורת ה׳, וקרבת אלקים יחפץ – גדול עונו מנשוא, ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחינת מלחמה עצומה הנזכרת לעיל, משאמת קלילים מיושבי קרנות הרחוקים מה׳. ותורתו, ואין אשמתם גדולה כל כך במה מקום כובשים יצרם הבוער כאש להבה, מפני פחד ה׳ המבין ומביט אל כל מעשיהם, כאשמת כל הקרב הקרב אל ה׳ ואל תורתו ועבודתו, וכמו שאמרו רבותינו־זכרונם־לגבי אחר: ״שידע בכבודי. וכו׳״.
אמרו רבותינו־זכרונם־לברכה על עמי הארץ: ש״זדונות נעשו להם כשגגות״:
עוד זאת ישים אל לבו, לקיים מאמר רבותינו־זכרונם־לברכה: ״והוי שפל רוח מול כל האדם״. והוי – באמת לאמיתו, "בפני כל האדם" – ממש, אפילו מול קל שבקלים. והיינו, על פי מאמר רבותינו־זכרונם־לברכה: ״אל תדין את חבירך – עד שתגיע למקומו״.
1. כתב אדה"ז בריש הפרק - .."ישים אל לבו" ולא כתב - "אל מוחו". ולכאו' צע"ק שהרי המוח אמור לשים לב לקיים מחז"ל ולא הלב? ואוי"ל בדא"פ - ש- בלשון התניא "והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש" יש הדגשה שהשפלות צריכה להיות הרגשה אמיתית כלפי כולם. - "באמת לאמיתו" ולפי"ז י"ל דאם ההשגה נשארת במוח - במקום ששם היא הושגה, - אפשר להיות שפל רוח (ובמקסימום) בפני יהודים, ועדיין זו מדרגה. אבל אדה"ז כותב ..האדם - אפי' בפני גויים! וזה יתכן רק כאשר ההשגה אשר הושגה במוח יורדת לרגש בלב - לכך נכתב "ישים אל לבו"
2. - אדה"ז ציטט בריש הפרק את מחז"ל "והוי שפל רוח בפני כל האדם - וביאר הרבי - מ"ט הוספה האות ה"א בתחילה? ללמד שצ"ל בשיפלות אפי' בפני גויים, וצ"ע שהרי אדה"ז בפועל מסביר ומבאר רק לגבי הקל שבקלים היהודי - עד שכותב ..אפי' בפני הקל שבקלים - שלכאו' היה צריך לכתוב אפי' בפני גוי! - ואוי"ל בדא"פ שבעצם אדה"ז כן נותן תי' פחות או יותר אף כיצד להיות שפל אפי' כלפי גוי - שהרי מקומו של הגוי גורם לו לחטוא - הוא נולד בשבט הודי הוא לא שמע בחייו על יהדות - מה תעשה לו? ואפ' על גוי שכן מקיים ז' מצוות בני נח - הוא משתחווה לפסל - אין לו בזה שום איסור - אני מספר לשון הרע - יש לי בזה איסור - וממילא כן יכול להיות שפל אפי' בעיני גויים, אבל כדי להיות שפל כלפי יהודים אפי' בפני קל שבקלים - העניין הזה של לחשוב כי "מקומו גורם לו לחטוא" - זה לא כ"כ מספק - כי המחשבה - אם אני הייתי שם הייתי גרוע יותר ממנו - אוקי, אבל זה סו"ס "אם" ו"אולי" וממילא א"ז התבוננות חזקה כ"כ - ולכן מוסיף רבינו הזקן בפרק את האופן שאין הבדל בין העבודה שלו בבחי' "סור מרע" לבין העבודה שלי בבחי' "ועשה טוב".
3. אדה"ז כותב "והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש אפי' בפני קל שבקלים" ולכאו' צע"ק דהרי ל"ל הכפילות לכאו' של המילים "באמת לאמיתו" - וכן "ממש"? ואוי"ל בדא"פ שהרי העניין של המילה "אמת" זה נצחי - עניין אמיתי הוא עניין נצחי - (האותיות של המילה אמת הם אותיות יציבות - א' - ב' רגליים, מ' - קו שלם, ת' - ב' רגליים, = אמת נצחית, משא"כ שקר - לשקר אין רגליים - ר' - רגל אחת - לא יציבה, ק - רגל אחת ארוכה, ו-ר' רגל אחת - לשקר אין רגליים - כך שמעתי) ולפי"ז י"ל כך: והוי באמת לאמיתו - שהשפלות של הבינוני כלפי הזולת (האדם) היא תהיה תמידית, ולא רק מדי פעם (או עכ"פ רק בשעת התפילה) וממשיך - בפני כל האדם "ממש" - שזה יהיה כפשוטו - בפני כל האדם - בפני כל סוגי האנושות, (אלא שמ"מ עקצע"ק שהרי לפי"ז היה צ"ל לכאו' קודם את המילה "ממש" - שצ"ל בשפלות כלפי כל סוגי האנשים ורק אח"כ לאמר שהשפלות תהיה ממש אמיתית, וצע"ק)
- כי מקומו גורם לו לחטוא, להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום, ולהיות מיושבי קרנות, ועיניו רואות כל התאוות, ו״העין רואה והלב חומד״, ויצרו בוער ״כתנור בוערה מאופה״, כמו שכתוב בהושע, ״הוא בוער כאש להבה וגו׳״.
4. אדה"ז כותב "כי מקומו גורם לו לחטוא.. ויצרו בוער "כתנור בוערה מאופה כמו שכתוב בהושע "הוא בוער כאש להבה וגו' " - וצ"ע דהרי אין דרכו של אדה"ז לציין מקורות לדבריו? ואוי"ל בדא"פ דבא ללמדנו - תעיין במ"ש בריש הפסוק - ושם: "כל הלילה ישן אפהם" וגו' - היינו שבלילה התנור על אש נמוכה "ובבקר - בוער כאש להבה" - היינו שבא לרמז שמדובר כאן בתחילת הפרש על קל שבקלים שהנה"ב שלו מתחילה אינה הייתה חזקה כ"כ אלא שהתחזקה והתחזקה עם הזמן ועם הזמן עד שעכשיו היא ממש בבחי' "בוער כאש להבה" והיינו דבא ללמד - שאפי' כלפי קל שבקלים שמלכתחילה לא היה מחומם כ"כ בטבעו - והתחמם עוד ועוד ברבות השנים - בא ללמד דאף ממנו יש להיות בבחי' שפל רוח - למרות שלא היה מחומם כ"כ בטבעו - והיינו שזה אשמה שלו - ומ"מ בגלל ש"מקומו גורם לו לחטוא" וכו' למרות שזה באשמתו שלו - מ"מ גם ממנו צ"ל בשפלות. וק"ל
- מה שאין כן מי הולך בשוק מעט, ורוב יושב בביתו, וגם הולך כל היום בשוק, יכול להיות אם היום אינו מחומם כל כך בטבעו, כי אין היצר שוה בכל נפש, יש שיצרו כו׳, כמו שנתבאר במקום אחר.
5. כתב אדה"ז ..משא"כ מי שהולך לשוק מעט ורוב היום יושב בביתו" דלכאו' צע"ק מ"ט נקט דווקא כך ולא - ..משא"כ מי שרוב היום יושב בביתו ורק מעט הולך לשוק? ואוי"ל בדא"פ דנקט דווקא כך כדי להדגיש את הליכתו לשוק - והרי מדובר על מישהו מחומם בטבעו - והיינו: אם היה כותב "משא"כ מי שרוב היום נמצא בביתו ורק מעט הולך לשוק - היינו אומרים שממש הוא נמצא כמעט כל היום בביתו - ורק ממש טיפה מהיום הוא הולך לשוק - א"כ אין לנו כמעט חידוש בזה, לכן הדגיש רבינו הזקן הפוך - "משא"כ מי שהולך לשוק מעט ורוב היום נמצא בביתו - היינו הוא כן הולך לשוק והוא אכן נמצא קצת יותר מאשר לרוץ שנייה ולחזור לבית בריצה - וזה החידוש - שהוא נמצא קצת יותר בשוק מאשר ריצה הולך חזור - ולמרות שמדובר על א' בעל "חימום טבעי" - וזה החידוש. (וההוכחה שמדובר כאן על מי שהוא מחומם באופן טבעי - ממ"ש אח"כ ..וגם אם הולך.. יכול להיות שאינו מחומם כ"כ בטבעו" - היינו אם הולך כל היום - יכול להיות שאינו מחומם, היינו - אפ"ל דמ"ש קודם על מי שהולך מעט לשוק - הוא כן מחומם בטבעו.
- והנה, באמת, גם אני שהוא מחומם מאד בטבעו, ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום, אין לו שום התנצלות על חטאיו, ומקרי "רשע גמור" על אשר אין פחד אלהים לנגד עיניו. כי היה לו להתאפק ולמשול על רוח תאוותו שבלבו, מפני פחד ה׳ הרואה כל מעשיו, כמו שנתבאר לעיל, כי המוח שליט על הלב בתולדתו.
והנה, באמת, שהיא מלחמה גדולה ועצומה, לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה׳, וכמו נסיון ממש.
6. כתב אדה"ז והנה באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה' וכמו נסיון ממש. צע"ק כיצד זה רק "כמו" נסיון? והרי יש נסיון חזק מזה? וי"ל ע"פ מה שלמדנו אצל ה-י' נסיונות אצל אאע"ה והיינו - שנסיון הוא לשבור את הרצון העצמי שלו. משא"כ כאן - הוא רק מגלה באמת את הרצון האמיתי שלו - ולכן זה "כמו נסיון" כי זה לא באמת נסיון, ומ"מ מוסיף את המילה "ממש" - ללמד כי כיוון דסו"ס זה כן כנסיון - דהרי סו"ס נסיון זה שבירת הרצון - וגם כאן זה סו"ס שבירת הרצון - ואלא סו"ס זה רק "כמו נסיון" - כי הנסיון הוא לשבור את הרצון שלך כלפי רצון אחר. ופה זה שבירת הרצון שלך כדי לגלות את הרצון שלך - זה לא נסיון! וק"ל. - צ"ע לפי"ז למה אדה"ז כן כותב בפיסקא שאחרי ..נסיון כזה?
- והלכך, צריך כל אדם, לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה׳, לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה׳ בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה, בבחינת ״ועשה טוב״. למשל, בעבודת התפלה בכוונה, לשפוך נפשו לפני ה׳ בכל כחו ממש עד מיצוי הנפש, ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה – במלחמה עצומה, ולבטשם ולכתתם כפר קודם התפלה שחרית וערבית מדי יום ביום, וגם בזמן התפלה, עלה עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר, כמו שיתבאר לקמן באריכות.
7.כתב אדה"ז והילכך צריך כל אדם וכו' אם הוא עובד עבודתו בבחי' "ועשה טוב" כיאה וצע"ק שהרי לכל אדם צ"ל בכלל העובדה בבחי' "סור מרע" וכיצד "קופץ" לעבודה בבחי' "ועשה טוב"? ואוי"ל בדא"פ דכוונתו באמת לבינוני - שהרי כתב רבינו הזקן בריש פי"ב - דמידת הבינוני היא מידת כל אדם - ואחריה - כל אדם ימשוך! וממילא כתב אף כאן "כל אדם" - דהרי כל אדם ראוי וצריך להיות - בינוני! וכן יובן מ"ש בהמשך ..כל אדם - לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה' - וי"ל דכוונתו בזה בדרגות בבינוני דהרי יש כ-500 דרגות בבינוני (סיפור מהרה"ח ר' שלמה חיים - ראה בהקדמה לביאוריו לספר התניא)
- וכל שלא הגיע לידי מדה זו, להלחם עם גופו מלחמה עצומה כזו – עדיין לא הגיע לבחינת וערך מלחמת היצר הבוער כאש להבה, להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה׳.
וכן בענין ברכת המזון וכל ברכות הנהנין והמצות בכונה, ואין צריך לומר כונת המצות לשמן.
8. כתב אדה"ז "וכל שלא הגיע לידי מדה זו להלחם עם גופו מלחמה עצומה כזו.. לכאו' יש כאן צע"ק מ"ט נקט רק "גופו" ולא כמו שנקט בפיסקא הקודמת ..להלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו וכו'? ואוי"ל בדא"פ שהרי אם מדובר באמת על מי ש"לא הגיע לידי מידה זו" - אז ממילא הגוף שלו הוא הנה"ב - בבחי' - גופם עיקר ונפשם טפילה - היינו דהנה"ב העיקרית בגוף וממילא היא היא הגוף שלו, וממילא כשאומר "הגוף" שלו - כוונתו בנוסף לקיום הגוף עצמו - לנה"ב שלו, (משא"כ צדיקים גמורים כהלל הזקן שאמר "אני הולך להאכיל את העלובה שלי - הגוף - היינו שהיה בבחי' גופם טפילה ונפשם עיקר)
9. כתב אדה"ז באות 6. ..גדולה ועצומה וכתב אדה"ז באות 8. ..עצומה (בלי גדולה) - וצב"ק השינוי - ואוי"ל בדא"פ שהרי מ"ש ..מלחמה גדולה ועצומה זה הולך על המלחמה בבחי' "סור מרע" - והיינו כיוון דאנחנו כ"כ שקועים בתאוות ובתענוגי עוה"ז ממילא המלחמה לצאת מהמצב הזה היא הכי קשה שיש - ולכן נקט ..מלחמה גדולה ועצומה, משא"כ מי שכבר יצא מהמצב הזה וכבר עומד לפני המלחמה בבחי' "ועשה טוב" ממילא המלחמה שלו היא כבר לא כ"כ "גדולה ועצומה" - אלא רק "עצומה" וק"ל. - ומ"ש אח"כ ..ואפי' בבחי' "סור מרע" וכו' למלחמה עצומה כערך הנ"ל - ולא כתוב "מלחמה גדולה ועצומה בייחס ל"סור מרע" - י"ל דהרי שם כתב בכללות על כל בנ"א שלהם המלחמה עם היצה"ר היא באמת מלחמה קשה מאוד ביותר! משא"כ לבינוני "כל איש משכיל" - אף המלחמה בבחי' "סור מרע" כבר לא כ"כ גדולה ועצומה בשבילו - אלא "רק" עצומה!
וכן בענין עסק לימוד התורה, ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו על ידי מלחמה עצומה עם גופו.
כי הלומד מעט יותר מטבעו הרי זו מלחמה קטנה, ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש, דמקרי ״רשע גמור״ אם אינו מנצח יצרו, להיות נכנע ונשבר מפני ה׳.
ומה לי בחינה ״סור מרע״, ומה לי בחינה ״ועשה טוב״ – הכל היא מצות המלך הקדוש, יחיד ומיוחד ברוך־הוא.
וכן בשאר מצות, ובפרט לגבי שבמון, כמו עבודת הצדקה וכהאי גונא.
אפילו בבחינת ״סור מרע״, יכול כל איש משכיל למצוא בנפשו שאינו סר לגמרי מה רע בכל מכל כל, במקום שצריך למלחמה עצומה כערך הנזכר לעיל ואפילו, פחות מערך הנזכר לעיל, בין השאר להפסיק באמצע שיחה נאה, או סיפור בגנות. חבירו, ואפילו גנאי קטן וקל מאד, אף שהוא אמת, אפילו לנקות עצמו, כנודע מהא דאמר רבי שמעון לאביו רבינו הקדוש: "לאו אנא כתביה, אלא יהודא חייטא כתביה", ואמר לו: "כלך מלשון הרע" [עיין שם בגמרא ריש פרק י' דבבא בתרא].
וכהאי גונא כמה מילי דשכיחי טובא. ובפרט בענין לקדש עצמו במותר לו, שהוא מדאורייתא, כמו שכתוב: ״קדושים תהיו וגו׳״, ״והתקדשתם וגו׳״. וגם, דברי סופרים חמורים מדברי תורה וכו׳.
אלא שכל אלו וכיוצא, הן מ״עוונות שהאדם דש בעקביו״, וגם נעשו כהיתר, מחמת שעבר ושנה וכו׳.
אבל באמת, אם הוא יודע ספר, ומחזיק בתורת ה׳, וקרבת אלקים יחפץ – גדול עונו מנשוא, ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחינת מלחמה עצומה הנזכרת לעיל, משאמת קלילים מיושבי קרנות הרחוקים מה׳. ותורתו, ואין אשמתם גדולה כל כך במה מקום כובשים יצרם הבוער כאש להבה, מפני פחד ה׳ המבין ומביט אל כל מעשיהם, כאשמת כל הקרב הקרב אל ה׳ ואל תורתו ועבודתו, וכמו שאמרו רבותינו־זכרונם־לגבי אחר: ״שידע בכבודי. וכו׳״.
אמרו רבותינו־זכרונם־לברכה על עמי הארץ: ש״זדונות נעשו להם כשגגות״:
