הנה בכל שבוע בעת כניסת השבת אנו מקדימים ואומרים כמה פרקי תהילים, אשר הסדר שבו הוסדרו הוא קבלת שבת, מנהג זה של אמירת הפרקים צ"ה-צ"ט הוא ע"פ הידוע נוסד ע"י הרמ"ק, ובערוך השולחן כתב דטעם אמירתם בקבלת שבת הוא לפי שמזמורים אלו נאמרו על ימות המשיח ולעתיד לבא, ושבת היא אחד מששים בעולם הבא, על כן אומרים זה בהכנסתה, ועד יש לומר בזה דהנה ידוע מהמקובלים דבשבת יש עליית העולמות והכל חוזר לשורשו, והוא בבחי' תיקון כמו שיהיה לעתיד לבא, וז"ל בעל ערוך השולחן בסי' רס"ז סעי' ב' ואחר מנחה אומרים חמישה מזמורים: "לכו נרננה", "שירו לה' שיר חדש", "ה' מלך תגל הארץ", ו"מזמור שירו לה' שיר חדש", ו"ה' מלך ירגזו עמים", מפני שאלו המזמורים הם על לעתיד לימות המשיח, והוא יום שכולו שבת, לכן אומרים אותם בהכנסת שבת.
ועתה נבוא לבאר את הפרקים הללו בעזרתו יתברך:
פרק צ"ו הוא הקדמה לכל המהלך של הפרקים הבאים, והוא ההכנה לקבלת עול מלכותו עלינו בפרט ועל כל האומות בפרט, וכמ"ש דאז יתקיים המקרא ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
א') לכו נרננה לה', נריעה לצור ישענו.
לכאו' יש להבין מדוע כתב שני לשונות של הודאה ורינון, ועוד מה הוא צור ישענו.
הנה מבואר במלבי"ם דהפרקים האלו מבארים את דרכי הנהגתו יתברך והוא בשני דרכים הא' היא השגחה הכללית על כל הבריאה להחיותה ולהוותה ביתר שאת, מצד שהוא בראה והוא יוצר כל. וב'- ההשגחה הפרטית בהראות את יקר תפארת גדולתו כמ"ש במצרים לעיני העמים.
וזהו הביאור בפסוק לכו נרננה לה' היינו שכל העולם כולו יבוא לרנן להשי"ת על טובו וחסדיו איך שברא הכל ומחיה ומהוה ונותן לחם לכל בשר, לכן אומרים לה' מצד שמהווה את הכל. ואח"כ אומר נריעה לצור ישענו, שהוא בבחי' השניה של ההשגחה הפרטית עלינו תמיד ואיך ששידד כל מערכות הטבע תחתינו, ועל זה אנו אומרים לצור ישענו דייקא.
ובמה שאמר נריעה אפשר לומר דהוא מלשון אחוה ורעות, שאנו יכולים להריע לו מכיון שאנו מחוברים אליו, וזהו מכח ההכרה ע"י שהוא צור ישענו, איך שמנהג את כל הבריאה תחת כנסת ישראל, וזהו החילוק בין נרננה לה' לבחי' נריעה לצור ישענו.
ב) נקדמה פניו בתודה ובזמירות נריע לו.
נקדמה פניו בתודה, היינו שנקדים להודות לו על כל החסדים הגדולים שעשה עימנו, וע"י זה יבואו כולם בזמירות להריע על כל החיות שמחיה את הבריאה.
ועוד יש לומר בביאור תיבת נקדמה דקאי על כלל ישראל שמכירים בכוחו יתברך על כן צריכים הם להקדים לשבחו, ביחוד בתוך ביתו כי כנס"י הוא בן זוגו, וזהו נקדמה פניו שאנו צריכים להקדים להודות קודם שיהללו אותו אחרים, וכמו שאנו רואים שהמלאכים אינם יכולים לומר שירה עד שיאמרו בני ישראל שירה. ובזמירות שהוא החלק השני שהוא ההודאה של כל האומות בזה נריע לו שנתחבר יחדיו כלל ישראל והאומות בכדי להודות ולזמר לו.
ג') כי קל גדול ומלך גדול על כל אלהים.
מבאר ענין כי קל גדול ומלך גדול על כל אלהים - בשני הדרכים הנ"ל דקודם יכירו שהוא א-ל גדול מצד השגחתו על הבריאה, ואח"כ יבואו להכיר בו מצד שהוא מלך על כל הארץ.
ד'-ה') אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו, אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו.
הוא המשך למה שכתב כי קל גדול וגו' וזה ע"י שבידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו, וזה מדבר מהכרת הגויים שהם מכירים אותו מצד הנהגתו הכוללת מצד שהוא מקיים הבריאה ומעמידה ע"פ החוקים הטבעיים, וענין התנשאות ההרים וירידת הבקעות הוא ע"י הטבע שטבע השי"ת בבריאה שזה יקרה ע"י הרעש או ע"י הטבעת המקומות.
ו') בואו נשתחווה נכרעה נברכה לפני ה' עושנו.
עד עתה ביאר את השגת האומות בהשי"ת מצד הבריאה וחיצוניות של הבריאה, והוא החיות של כל הבריאה והטבעים שטבע הקב"ה בה, אבל אנו אומרים בואו נשתחווה נכרעה נברכה לפני ה' עושנו. מצד שהוא עשנו לעם ואנחנו מכירים בו מצד טובותיו המיוחדים לעמו ישראל.
ז') כי הוא אלקינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו.
המשך לפסוק הקודם והוא מבאר למה אנו צריכים להללו ביותר והוא לפי שהוא אלוקינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו. והיינו שהכרתינו היא מצד ההשגחה הפרטית עלינו בעינא פקיחא תמיד, ולא מצד הבריאה הכוללת.
ומבאר שני בחי' בזה:
א'-כי הוא אלוקינו מעילא לתתא, שמשפיע עלינו תמיד השפעות טובות וחיות.
ב' אנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, שהוא מתתא לעילא שאנו עושים רצונו יתברך ויתעלה, ומקיימים מצוותיו באהבה.
והנה עוד מבואר בפסוק החילוק בין כנס"י לאומות העולם דהנה יחוס הנבראים להשי"ת אינו תלוי בבחירתם, כי הוא דבר הכרחי מצד שברא אותם, ואינו דבר שמתחדש ואינו תלוי ברצונם כלל וכלל. והיינו אשרי בידו מחקרי ארץ שכולם בידו ואינם יכולים לעשות מאומה בלא חיותו.
אבל יחוס ה' וקישורו עם עם בני ישראל הוא דבר אחר, שזה תלוי בבחירתם, והקשר מתחדש ע"י מעשיהם. והוא אומרו כי אלקינו וגו' היום אם בקולו תשמעו, שדבר זה תלוי בבחירתנו, אם בקולו נשמע.
ח') אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר.
מבאר המלבי"ם דכיון שאנו בנ"י עם ה', שרואים את השגחתו עלינו בהשגחה פרטית. על כן אומר שלא נקשה לבנו לכל הדברים האלו, כמו שנהגו דור המדבר שניסו את השי"ת י' ועל כן לא זכו לבא אל הארץ. אך לאומות העולם לא אמר כן לפי שאינם רואים כ"כ את גדולת השי"ת שהרי השגתם היא רק מצד ההשגחה הכוללת, (ובפרעה שראה את כל האותות והמופתים שייך לומר שהיה קשה עורף).
ט') אשר נסוני אבותיכם בחנוני גם ראו פעלי.
שניסו את השי"ת אף שראו את פעלו, בהראותו את יד הגדולה, והיינו שאף שראו איך ששומר ומגין עליהם ומזין אותם עכ"ז לא הפסיקו מלנסותו.
י'-י"א) ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי, אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי.
הוא המשך הענין שארבעים שנה נשאם השי"ת והקיפם בענני הכבוד והם ניסהו בניסיונות רבים, וימרהו על ים סוף כמבואר שם, וע"ז אמר השי"ת שעם תועי לבב הם כי ראו את כל המעשה שעשה השי"ת בעבורם איך ששידד את מערכות הטבע, לא האמינו לו. וזה והם לא ידעו דרכי, שלא הכירו בדרכי הנהגתו שנתבארו לעיל.
על כן מסיים אשר נשבעתי באפי אם יבואון על מנוחתי, שלא זכו להיכנס לארץ המובטחת, מכיון שהמרו את אמרי פיו, ועל כן נשבע השי"ת שלא יכנסו לארץ. שהארץ הזו מעלתה היא בהשגת השי"ת בה תמיד כמו שכתוב תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה.
וזהו שאמר בגמ' דשאלו את משיח מתי הוא בא ואמר היום היינו היום אם בקולו תשמעו, שהכל תלוי בזה.
והנה תכלית יום השבת היא התגלות מלכותו יתברך בבריאה, וכמ"ש אומרים בתפילה שהשבת היא תכלית מעשה שמים וארץ.
ועתה נבוא לבאר את הפרקים הללו בעזרתו יתברך:
פרק צ"ו הוא הקדמה לכל המהלך של הפרקים הבאים, והוא ההכנה לקבלת עול מלכותו עלינו בפרט ועל כל האומות בפרט, וכמ"ש דאז יתקיים המקרא ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
א') לכו נרננה לה', נריעה לצור ישענו.
לכאו' יש להבין מדוע כתב שני לשונות של הודאה ורינון, ועוד מה הוא צור ישענו.
הנה מבואר במלבי"ם דהפרקים האלו מבארים את דרכי הנהגתו יתברך והוא בשני דרכים הא' היא השגחה הכללית על כל הבריאה להחיותה ולהוותה ביתר שאת, מצד שהוא בראה והוא יוצר כל. וב'- ההשגחה הפרטית בהראות את יקר תפארת גדולתו כמ"ש במצרים לעיני העמים.
וזהו הביאור בפסוק לכו נרננה לה' היינו שכל העולם כולו יבוא לרנן להשי"ת על טובו וחסדיו איך שברא הכל ומחיה ומהוה ונותן לחם לכל בשר, לכן אומרים לה' מצד שמהווה את הכל. ואח"כ אומר נריעה לצור ישענו, שהוא בבחי' השניה של ההשגחה הפרטית עלינו תמיד ואיך ששידד כל מערכות הטבע תחתינו, ועל זה אנו אומרים לצור ישענו דייקא.
ובמה שאמר נריעה אפשר לומר דהוא מלשון אחוה ורעות, שאנו יכולים להריע לו מכיון שאנו מחוברים אליו, וזהו מכח ההכרה ע"י שהוא צור ישענו, איך שמנהג את כל הבריאה תחת כנסת ישראל, וזהו החילוק בין נרננה לה' לבחי' נריעה לצור ישענו.
ב) נקדמה פניו בתודה ובזמירות נריע לו.
נקדמה פניו בתודה, היינו שנקדים להודות לו על כל החסדים הגדולים שעשה עימנו, וע"י זה יבואו כולם בזמירות להריע על כל החיות שמחיה את הבריאה.
ועוד יש לומר בביאור תיבת נקדמה דקאי על כלל ישראל שמכירים בכוחו יתברך על כן צריכים הם להקדים לשבחו, ביחוד בתוך ביתו כי כנס"י הוא בן זוגו, וזהו נקדמה פניו שאנו צריכים להקדים להודות קודם שיהללו אותו אחרים, וכמו שאנו רואים שהמלאכים אינם יכולים לומר שירה עד שיאמרו בני ישראל שירה. ובזמירות שהוא החלק השני שהוא ההודאה של כל האומות בזה נריע לו שנתחבר יחדיו כלל ישראל והאומות בכדי להודות ולזמר לו.
ג') כי קל גדול ומלך גדול על כל אלהים.
מבאר ענין כי קל גדול ומלך גדול על כל אלהים - בשני הדרכים הנ"ל דקודם יכירו שהוא א-ל גדול מצד השגחתו על הבריאה, ואח"כ יבואו להכיר בו מצד שהוא מלך על כל הארץ.
ד'-ה') אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו, אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו.
הוא המשך למה שכתב כי קל גדול וגו' וזה ע"י שבידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו, וזה מדבר מהכרת הגויים שהם מכירים אותו מצד הנהגתו הכוללת מצד שהוא מקיים הבריאה ומעמידה ע"פ החוקים הטבעיים, וענין התנשאות ההרים וירידת הבקעות הוא ע"י הטבע שטבע השי"ת בבריאה שזה יקרה ע"י הרעש או ע"י הטבעת המקומות.
ו') בואו נשתחווה נכרעה נברכה לפני ה' עושנו.
עד עתה ביאר את השגת האומות בהשי"ת מצד הבריאה וחיצוניות של הבריאה, והוא החיות של כל הבריאה והטבעים שטבע הקב"ה בה, אבל אנו אומרים בואו נשתחווה נכרעה נברכה לפני ה' עושנו. מצד שהוא עשנו לעם ואנחנו מכירים בו מצד טובותיו המיוחדים לעמו ישראל.
ז') כי הוא אלקינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו.
המשך לפסוק הקודם והוא מבאר למה אנו צריכים להללו ביותר והוא לפי שהוא אלוקינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו. והיינו שהכרתינו היא מצד ההשגחה הפרטית עלינו בעינא פקיחא תמיד, ולא מצד הבריאה הכוללת.
ומבאר שני בחי' בזה:
א'-כי הוא אלוקינו מעילא לתתא, שמשפיע עלינו תמיד השפעות טובות וחיות.
ב' אנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, שהוא מתתא לעילא שאנו עושים רצונו יתברך ויתעלה, ומקיימים מצוותיו באהבה.
והנה עוד מבואר בפסוק החילוק בין כנס"י לאומות העולם דהנה יחוס הנבראים להשי"ת אינו תלוי בבחירתם, כי הוא דבר הכרחי מצד שברא אותם, ואינו דבר שמתחדש ואינו תלוי ברצונם כלל וכלל. והיינו אשרי בידו מחקרי ארץ שכולם בידו ואינם יכולים לעשות מאומה בלא חיותו.
אבל יחוס ה' וקישורו עם עם בני ישראל הוא דבר אחר, שזה תלוי בבחירתם, והקשר מתחדש ע"י מעשיהם. והוא אומרו כי אלקינו וגו' היום אם בקולו תשמעו, שדבר זה תלוי בבחירתנו, אם בקולו נשמע.
ח') אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר.
מבאר המלבי"ם דכיון שאנו בנ"י עם ה', שרואים את השגחתו עלינו בהשגחה פרטית. על כן אומר שלא נקשה לבנו לכל הדברים האלו, כמו שנהגו דור המדבר שניסו את השי"ת י' ועל כן לא זכו לבא אל הארץ. אך לאומות העולם לא אמר כן לפי שאינם רואים כ"כ את גדולת השי"ת שהרי השגתם היא רק מצד ההשגחה הכוללת, (ובפרעה שראה את כל האותות והמופתים שייך לומר שהיה קשה עורף).
ט') אשר נסוני אבותיכם בחנוני גם ראו פעלי.
שניסו את השי"ת אף שראו את פעלו, בהראותו את יד הגדולה, והיינו שאף שראו איך ששומר ומגין עליהם ומזין אותם עכ"ז לא הפסיקו מלנסותו.
י'-י"א) ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי, אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי.
הוא המשך הענין שארבעים שנה נשאם השי"ת והקיפם בענני הכבוד והם ניסהו בניסיונות רבים, וימרהו על ים סוף כמבואר שם, וע"ז אמר השי"ת שעם תועי לבב הם כי ראו את כל המעשה שעשה השי"ת בעבורם איך ששידד את מערכות הטבע, לא האמינו לו. וזה והם לא ידעו דרכי, שלא הכירו בדרכי הנהגתו שנתבארו לעיל.
על כן מסיים אשר נשבעתי באפי אם יבואון על מנוחתי, שלא זכו להיכנס לארץ המובטחת, מכיון שהמרו את אמרי פיו, ועל כן נשבע השי"ת שלא יכנסו לארץ. שהארץ הזו מעלתה היא בהשגת השי"ת בה תמיד כמו שכתוב תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה.
וזהו שאמר בגמ' דשאלו את משיח מתי הוא בא ואמר היום היינו היום אם בקולו תשמעו, שהכל תלוי בזה.
והנה תכלית יום השבת היא התגלות מלכותו יתברך בבריאה, וכמ"ש אומרים בתפילה שהשבת היא תכלית מעשה שמים וארץ.
