א] בעינא כהן מיוחס וליכא: בתפא"י ריש נגעים הק' מדוע בטלה מצוות מראות נגעים בזה"ז. וכ' דמסתמא הוא משום מש"כ כהר"מ בהלכות תרומה פ"ז ה"ט דבעינן כהן מיוחס וז"ל הר"מ שם 'והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו והוא שיטמא אותו כהן מיוחס אבל קודם שיטמאנו הכהן טהור הוא' עכ"ל. והא ליכא בזמננו כהן מיוחס. וכמש"כ הר"מ בפ"כ מאיסורי ביאה. וכ"מ במנ"ח [קס"ט] בשיטת החינוך שם [ועי' בזה לקמ' משנ"ת בזה].

והנה, יעוי' בלשון הרידב"ז שם וז"ל 'והוא שיטמא אותו כהן מיוחס וכו'. דכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ואפי' שנראו בו סימני החלט הרי הוא טהור עד שיטמאנו כהן מיוחס ומזה הטעם אין טומאת נגעים נוהגת בזמן הזה שהרי טהרת המצורע נוהגת בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אלא ודאי מה שלא נהגו בה מפני שאין עתה בינינו כהן מיוחס' עכ"ל.[1]

ב] בעינא בקי וליכא: אברא, דעי' בציון ההלכה לבעל הדרך אמונה שם דהק' וז"ל 'בפסיקתא זוטרתי תזריע בר"פ נגעים דא"ר יוחנן מיום שחרב ביהמ"ק אין טהרה ממת ואין טומאה ממצורע וצ"ע ואולי לפי שאין מי שבקי בהן ובשמותיהן' עכ"ל. ודוק. עוד אפשר בזה דל"ק כלל כיון דלכאו' מה איכא ביום שחרב ביה"ק לגבי האי דינא דטומאת נגעים. ובהכרח דכיון דבעינן כהן מיוחס. ומיוחס לענין זה מבואר בר"מ פ"כ מאיסו"ב דהיינו עדים דמעידים מן המזבח ולמעלה. א"כ מיום שחרב תו ליכא עדים ע"ז. אלא, דא"כ צ"ל דמיום שחרב תו אין כהנים חדשים, אמנם הכהנים שהיו בזמן הבית לכאו' יכולים לטמאות. ודוק בזה.

וז"ל הפסיקתא [תזריע לה,ב] 'היינו דאמר רבי יוחנן מיום שחרב בית המקדש אין טהרה ממת ואין טומאה ממצורע. פירוש אין טהרה ממת אבל טומאה איכא לפי שאין לנו אפר הפרה להזות אבל טומאה ממצורע ליכא כלל שאין בהם מורה' עכ"ל. ולהדיא, דהוא מחמת שאין הוראה בתורה זו של פרשת נגעים.

עוד מבואר בדברי הרמב"ם [פ"ט מטומאת צרעת ה"ב] וז"ל 'אע"פ שהכל כשירין לראות נגעים הטומאה והטהרה תלויה בכהן, כיצד כהן שאינו יודע לראות החכם רואהו ואומר לו אמור טמא והכהן אומר טמא, אמור טהור והכהן אומר טהור, הסגירו והוא מסגירו, שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, ואפילו היה הכהן קטן או שוטה החכם אומר לו והוא מחליט או פוטר או סוגר, בד"א כשהיה הכהן סומך על דברי החכם, אבל אם היה הכהן רואה וסומך על עצמו אסור לו לראות נגע מכל נגעים עד שיורנו רבו ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים'. עכ"ל.

המבואר דבעינן להיות בקי כל הנגעים ובשמותיהם בין נגעי אדם בגדים ובתים. מבואר מהכא דא"א לפסוק על הסגר בנגעי בגדים אי לא יודע על בוריו נגעי בתים. וזהו עוד סיבה אמאי ליכא נגעים בה"ז כיון דאין אנו בקיאים בזה כ"כ, דהא פשוט שאף החכם המורה לכהן צריך שיהיה בקי בכל פרטי הנגעים, וברור.

וכ"מ בראבי"ה סו"ס תת"מ דכ' וז"ל 'הלכות מצורע לא הזקקתי לפרש דכיון דכהן לא חזי ליה ולא בקיאין למיחזי, ולא נהגי ביה בזמן הזה כל דיני מצורע, אבל מרחיקין מהם מפני הסכנה' עכ"ל, ועי' בזה.

וכן לכאו' מבואר בשיטת החינוך. וז"ל החינוך [מצווה קס"ט] 'ונוהגין דיני צרעת בזכרים ונקבות, בכל זמן שיהיו לנו כהנים בקיאין רואין אותם, כן נראה מדברי הרמב"ם זכרונו לברכה' עכ"ל. ובמנ"ח [שם] כ' דכוונת החינוך לכהן מיוחס כמש"כ הרמב"ם בפ"ט מתרומות. ולכאו' צ"ע לפי"ז, מדוע כ' החינוך 'כהנים בקיאים' והלא כהן מיוחס אינו מחייב שיהיה בקי. ואף כהן בקי אינו מחייב שהיא מיוחס.

ואפשר דכוונת החינוך להמבואר ברמב"ם [פ"ט מטו"צ ה"ב] וז"ל 'אע"פ שהכל כשירין לראות נגעים וכו', בד"א כשהיה הכהן סומך על דברי החכם, אבל אם היה הכהן רואה וסומך על עצמו אסור לו לראות נגע מכל נגעים עד שיורנו רבו ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים'. עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם, דבעינן להיות בקי כל הנגעים ובשמותיהם בין נגעי אדם בגדים ובתים. ומבואר מהכא דא"א לפסוק על הסגר בנגעי בגדים אי לא יודע על בוריו נגעי בתים. ולכאו' זהו כוונת החינוך במש"כ כ"ז שיהיו לנו כהנים בקיאין, כלו' בקיאין בכל סוגי הנגעים כולם כמש"נ מדברי הרמב"ם ז"ל.

ג] נפק"מ: והנפק"מ בין שני טעמים הנ"ל, אם כהן אשר ראה נגע בזה"ז וטימא מה דין הנגע. שלהצד דבעינן כהן מיוחס תו אין יחוס ואין דבריו כלום. אמנם להטעם דאין אנו בקיאים כיון דהוא עצמו ס"ל דבקיא הוא עכ"פ הוא בעי לנהוג בו דיני מצורע, דו"ק בזה.

אברא, דלהצד דבעינן כהן מיוחס. ובעינן נמי לידע בפרטי הנגעים. בגוונא שיאמר כהן א' לחברו הרי"ז נגע טמא. לכאו' איכא ס"ס וטהור, ספק אם הנגע טמא באמת דאי לא טמא באמת אין משמעות לטומאת הכהן כמבו' להדיא בר"ש פ"ג מ"א. וספק כהן דהלא אינו מיוחס. ומעתה, הוי ס"ס המתהפך. וא"כ נמצא טעם נוסף להא דליכא דיני נגעים בזה"ז.

והנה, לכאו' זה ברור. דבכמה דבעינן לטומאת הנגעים כהן מיוחס. בגוונא שיהיה ספק מיוחס אינו אף מטמא בספק. משום, דספק מיוחס סו"ס אינו מיוחס ומשו"ה אף אינו כהן ועכ"פ לענין טומאת נגעים. הלכך בזה"ז בכמה דליכא כהן מיוחס אף ספק מיוחס אינו כשר לזה הלכך בטלה מצווה זו, ועי'.

ד] בדין כהן מיוחס גבי נגעים: והנה, לכאו' צ"ב מדוע בעינן לזה כהן מיוחס. דהלא מצינו כן לענין תרומה וחלה מה"ת. וביארו האחרונים בזה דהוא מחמת העונש מיתה שיש בזה לכך מדרבנן בעינן לזה מיוחס. אך מעק"ה כהני חזקה מהני לכל דיני התורה. וא"כ מדוע אף בטומאת נגעים בעינן לכהן מיוחס. ואפ' דהמובא' ברמב"ם שם שקודם שיטמאנו הכהן ה"ה טהור. א"כ כהני דחזקה עכ"פ יסודה כהנותם ה"ה בספק אלא דאיכא חזקה המכרעת ועכ"פ בטומאה איכא אף חזקת טהרה של הגברא וא"כ הו"ל חזקה כנגד חזקה וישאר עכ"פ בספק וקימ"ל [ריש פ"ה] דכל ספק נגעים הרי"ז טהור. ודוק בזה.

ולכאו' אפ' בזה. דכיון שהמצווה הא על הישראל לבוא אל הכהן אין הישראל מחוייב לסמוך על חזקה של הכהן לענין זה, וא"כ מחמת שאין הישראל ינהג בטומאה ע"פ אין הכהן מחוייב אף להורות את דינו דהלא הוא עצמו מכלל הספק אם כהן הוא, ועי'.

והנה עי' בדרך אמונה [תרומות ז,ט ס"ק ס"ו], שכ' באופ"א. וז"ל 'ומשמע מלשון רבנו דאפי' טימא אותו כהן שאינו מיוחס א"צ לחוש דמוקמינן לי' אחזקת טהרה דקי"ל כל ספק נגעים טהור' עכ"ל. אברא, דבציון ההלכה [ק"ב] כ' לדחות וז"ל 'מיהו יש לחלק דשם הטעם שא"א לטמאותו מספק וממילא נשאר טהור כ"ז שלא טימאהו הכהן משא"כ כאן שכבר טימאהו הוי ספק טמא וצ"ע' עכ"ל.

וביאור הספק, דלכאו' יל"ע טובא בדין כל ספק נגעים טהור. האם הוא דין בכל נגע ספק שא"א לטמאותו מספק וא"כ ה"ה להכא. או"ד שנגע מסופק א"א לטמאותו משא"כ הכא שאין הספק על הנגע אלא על המטמא דהיינו על הכהן אפ' דאין דין של ספק נגעים טהור. ועי'[2]

והנה, ד"ז לכאו' מילתא תלי וקאי בהגדרות של ודאי נגע. דהא לכאו' בכמה שהכהן ודאי טימאו, והנידון הוא האם טומאת הכהן טימאתו או לא. מעתה, לכאו' אין נידון על חזקת הטהרה של המצורע, אלא רק על יחוסו של הכהן. ומעתה תו ליכא חזקה כנגדה. אברא, דאף א"כ ובכה"ג דנים זאת כודאי נגע, מ"מ אפ' שחזקת הכהן אינה חזקה של הכרעה אלא חזקה של אל תפסלנה מספק, ואינה מכרעת על תולדות כמבו' בבית יעקב בכתובות [יד,א עיי"ש] וא"כ לא יכריע על טומאת המצורע. ולפי"ז מעתה אף הוא אינו בספק כלל אלא ודאי טהור,

ומאידך גיסא יל"ד אף משום שורש הספק דסו"ס אי כאן ספק על הנגע כי אם על המטמא האם הוא מטמא או לא. ובכמה שאין לו הכרעה וספקו לחומרא א"כ נחמיר לטמאותו דוק בכ"ז, וצ"ת בזה.

ה] שמירת הנגע: והנה בדין 'השמר בנגע הצרעת' מבואר בחינוך דנוהג אף בזה"ז והיינו בא' שיודע בעצמו תורת נגעים. אמנם זה תמוה כיון דבעי מראה עיני הכהן היינו שהכהן יאמר טמא או טהור ולולי זה אינו כלל בתורת נגעים כמבואר בר"מ [פ"ט מטמאת צרעת ה"ב] וצע"ג בזה. מבואר דהאיסור עצמו לא תליא בדין צרעת. וצ"ע עוד יותר מזה, דהא סו"ס אין לזה שם צרעת כל עוד דלא טימאו הכהן.

ולשון החינוך 'בין קודם שיראנו הכהן הנגע בין תוך ימי הסגר בין תוך ימי החלט או אפילו אחר הפטור, בכל זה עובר בלא תעשה וחייב מלקות' והיינו דיסוד המצווה הוא לאפשר לכהן לטמא ממילא זהו אף בזמננו לא לבטל הנגע שיהיה למראה עיני הכהן, בקרוב ממש.

ו] בשיטת השו"ע: והנה, ראיתי מקשים, מדוע השו"ע הביא שני הלכות של מצורע בזה"ז. חדא, [או"ח לח,יז] שמצורע פטור מן התפילין. ועוד, [שם, רס"ו] לענין דחיית הצרעת את המילה. והק' מדוע הביא הלכות אלו אם אינם נוהגים בזה"ז.

ולכאו' אפ' להוכיח מזה, שדעת השו"ע דלא בעינן יחוס למראות הנגעים ואף אי בעינן עכ"פ זה אינו מעכב. אברא, דעכ"פ בעינן בקי במראות הנגעים דזה ודאי מעכב. ולכך, בנמצא בקי יהיה טומאת נגעים, ודוק בזה.

ז] בגדי כהונה: עוד טעם נוסף מצינו באחרונים מדוע ליכא מראות נגעים בזה"ז. משום דבעינן בגדי כהונה לזה. ודייקו כן מהא דחלל פסול א"כ הוי עבודה וזהו טעם נוסף לכך שכיום ליכא מצווה זו.

ח] חידושו של היעב"ץ: אברא, דעי' בשאילת יעב"ץ [ח"א קל"ח] דכ' דכל מה דבעינן מראה כהן הוא בנגע ספק ובודאי נגע אי"צ מראה כהן משום דטמא ממילא אלא דבעינן כהן כדי לטהר. וא"כ לפי"ז אכתי שייך טומאת נגעים בזה"ז ובנגע ודאי, וצ"ת בזה. אמנם אע"ג דליכא טומאת נגעים בזה"ז מ"מ מצווה להשמר בנגע הצרעת איכא כיון דיסודה הוא לא לבטל הצרעת כדי שיהיה למראה עיני הכהן, ודוק.

ט] עוד בזה להשלמת הענין: יועי' באו"ש [טומאת צרעת ו,א] שכ' דהא דאין טהרת נגעים בזה"ז. הוא משום דנשתכח מאתנו מהו תולעת שני ומראהו. אברא, דכ"ז לטהרה מן הנגע אך לא לטומאה, ודוק בכ"ז.





[1] ועי' ספורנו תזריע יג, מז. דמבואר דענין הנגעים וחילוקיהן היינו נגעי בתים בגדים ואדם. הינו לפי דרגת האדם אשר אין אנו זוכים לזה עכשיו ופיחות מעלתנו, ודוק.
[2] והנה, בדין ספק נגעים טהור נחלקו הראשונים אי ילפינן ליה מגזה"כ או דהוא טהור משם חזקת הגברא ולכאו' הנידון הנ"ל יהיה נפק"מ ברורה בזה. דאי הוי משום חזקה א"כ אפ' דאף היכא שאין הספק מצד הנגע עכ"פ אכיא חזקה וטהור ואי הוי מגזה"כ אפ' שכל הגזה"כ הוא הכיא שהספק הוא מהנגע ולא ממקו"א ודוק בזה.
  • יישר כח
תגובות: התורה