דעת רבינו תם וסייעתו.
מלשון התוס' בפסחים (דף לז עמוד ב ד"ה דכולי) שכתב "אבל בלילתו עבה כולי עלמא מודו דחייב בחלה אפי' על ידי משקה דהא חיוב חלה הוי משעת גלגול כדמוכח בכמה דוכתי" נראה שטעמו שמכיון שבשעת הגלגול הרי היא ראויה לחיוב חלה הרי התחייבה העיסה בחלה בשעת גלגול ותו לא פקע חיוב בחלה במה שבישלה או טיגנה וכיוצא בזה.
וכן הביא הרמב"ן דעה זו (בהל' חלה) "דקאמר האי מעשה אילפס דפטר ר"ל ומחייב רבי יוחנן דוקא בדלית ליה גלגול מעיקרא, אלא כולהו בלילתן רכה כו' אבל היכא דגלגל עיסה כו' לא שנא באילפס ולא שנא בחמה חייבת, וקאמר דהיינו סיפא דקתני תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת, דמעידנא דאיגלגל אחייבא ולא מיפטרא לעולם ואע"פ שעשאה באלפס או בחמה" כו'.
ועל פי זה לא נאמרו דברי רבינו תם אלא בחיוב חלה שכיון שבשעת גלגול עיסה זו כשאר עיסות הרי חל עליה חיוב חלה ואינה נפטרת מן החלה בבישול, אבל לגבי דין לחם ניתן לומר שמכיון שהתבשלה שוב אין עליה דין לחם לשאר דינים התלויים בדין הלחם, ובזה יובנו דברי התוספות (בברכות דף לז עמוד ב ד"ה לחם) שכ' "ומתחלה היה רוצה לומר רבינו תם דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורין דעכשיו הם סופגנין".
דעת רבינו תם וסייעתו – ב'.
אמנם הרא"ש (בהל' חלה שם) הביא "וכן היה אומר רבינו תם דכי היכי דמחייב בחלה הכי נמי מברך עליה המוציא לאחר בישול או לאחר טיגון" והביא ראיה לזה "כמדמוכח בברכות פ' כיצד מברכין דתניא היה עומד ומקריב מנחה כו' נטלה לאוכלה אומר המוציא לחם מן הארץ וקפסיק ותני ל"ש מנחת סלת ול"ש מאפה תנור ול"ש מנחת מחבת ומרחשת אע"פ שמטוגנין בשמן והוא הדין נמי למבושלים במים דלא מסתבר לחלק בין מים לשמן".
וכן היא מסקנת התוס' בברכות (שם) "ול"נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן".
וגדולה מזו יש להוכיח מדברי התוס' (פסחים דף מא עמוד א ד"ה אבל) שכל עיסה שבלילתה עבה אף אם נתבשלה יוצאין בה ידי חובת מצה בפסח אם לא יצאה מכלל לחם עוני, שבדעת רבי יוסי (פסחים שם) שאין יוצאים ידי חובת מצה ברקיק המבושל אע"פ שלא נימוח כ' התוס' "פ"ה דבישול מבטל ליה מתורת לחם, ולפי' מיירי בבלילתו רכה דבלילתו עבה לא נפיק מתורת לחם כדפירש לעיל", הרי מבואר שכל שבלילתו עבה לא נפיק מתורת לחם בבישולו ויוצאים בו ידי חובת מצה.
ומבואר בדעת רבינו תם שכל שבלילתו עבה הרי הוא חשוב לחם אף אם התבשל לאחר מכן ולכך הרי היא חייבת בחלה.
ובספר המכריע (סימן סג) הביא מדברי רבינו תם לבאר בזה"ל "דמאי דקא מפרש רבא בשילהי שמעתא לרבי יהודה לחם האפוי בתנור זהו כאותן סופגנין ודובשנין שבלילתן רכה דלא אפשר תחלתה על ידי תנור וכו' ומאי דאמרינן דבעינן לחם האפוי בתנור מפרש הראוי להיאפות בתנור כלומר שתהא לישת העיסה קשה ואף על פי שאינו אפוי בתנור".
ומסיק בספר המכריע "הנה רבינו תם סובר שכל זמן שלש את העיסה קשה כדרך שלשין לעשות לחם אף על פי שחלט ברותחין כו' לחם גמור מיקרי וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ושלש ברכות".
אמנם אף לדעת רבינו תם אינו תלוי רק בעיסה הראויה לאפות בתנור שהרי בבלילה רכה שנאפתה לדעת רבינו תם הרי היא חייבת בחלה שאף היא שם לחם עליה, וכן לגבי מצה הרי העמידו התוס' דין רקיק המבושל שאין יוצאין בו ידי חובת מצה בבלילה רכה ודוקא אם בישלו לאחר אפייתו ומבו' שאם אפאו ולא בשלו אף שבלילתו רכה שם לחם עליו ויוצאים בו ידי חובת מצה, וא"כ הרי אף לגבי המוציא שם לחם עליו ומברכים עליו המוציא.
דעת הרמב"ן וסייעתו.
אבל לדעת הרמב"ן כל עיסה שהתבשלה אין שם לחם עליה, וכן האריך הר"ש לגבי ברכת המוציא וכתב לדחות ראי' רבינו תם "והא דאמרי' בפ' כיצד מברכין גבי אוכל מנחות בירושלים דמברך עליה המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנת בשמן ונתבטלה מתורת לחם אלא בדסולת או במאפה תנור" יעו"ש.
והביא הר"ש להוכיח שאין מברכים המוציא על עיסה שבלילתה עבה והתבשלה "ועוד ראיה דאין מברכין המוציא על דבר שנתבשל במשקין דההיא דסוף פ' כל שעה דא"ר יוסי דאין יוצאין ברקיק המבושל אף על פי שלא נמחה שהבישול מבטלו מתורת לחם כדמוכח התם כו' וכיון דלאו לחם הוא אין מברכין עליו המוציא", וכבר הבאנו לעיל מדברי התוס' שהשיב על ראיה זו והעמידה בבלילה רכה.
ולכך לדעתם כל עיסה שנעשתה על דעת לבשלה אף שבלילתה עבה כיון שלא לשם לחם נעשית הרי היא פטורה מן החלה, וזהו ששנינו "עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה".
אבל אם בשעת גלגול היתה דעתו לאפותה וזוהי "תחלתה עיסה" אף שלבסוף נמלך בדעתו לבשלה ובשלה הרי היא חייבת בחלה וביאר זאת הרמב"ן בדבריו "תחלת גלגולו על דעת עיסה סתם ונמלך לסופגנין חייבת שכבר נתחייבה משעת גלגול".
ואם בשעת גלגול היתה דעתו לבשלה ואחר כך נמלך עליה לאפותה מכיון שעשאה לחם חייבת בחלה, וזוהי "תחלתה סופגנין וסופה עיסה".
אמנם הקשה על זה ברמב"ן "וכי תימא מאי שנא מהא דתנן הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואחר כך פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה" הרי מבו' שכל שבזמן הגלגול לא התחייבה אינה מתחייבת לאחר מכן, וא"כ הרי כאן שבשעת הגלגול היתה דעתו שלא לעשותה לחם אלא לבשלה ולכך לא התחייבה בחלה, אף שנמלך עליה ועשאה לחם לא תתחייב.
וכתב הרמב"ן לבאר (כפי שהביאו הרא"ש) "התם מחוסר מעשה הכא במחשבה בעלמא תליא מילתא מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה", ומבו' שדעתו שכל שבשעת חובתה היתה פטורה ולא היתה ראויה לחיוב אלא אם כן יפדנה מיד ההקדש או שיעשה בה מעשה אחר הרי אינה מתחייבת לאחר מכן, אבל כן שבשעת גלגול ראויה היתה העיסה לחיוב ולא נפטרה מן החלה אלא מחמת דעתו שהיה בדעתו שלא לעשותה לחם, הרי כל שלבסוף עשאה לחם הרי מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבתו שבתחילה ולכך הרי היא חייבת בחלה שפטור שהיה לה בשעת גלגול מחמת מחשבה הרי הוא פוקע מחמת המעשה שלבסוף.
ומדברי הרשב"א (פסקי חלה שער א) שכתב לבאר את דברי הירושלמי באישה שעושה עיסה לבשלה שאסור לה לאפות ממנה מקצת ולאכול בלא חלה שמא תימלך עליה לעשותה עיסה" וביאר הרשב"א "שמא תמלך ותעשה כל העיסה בתנור ונמצאת חייבת למפרע וכדתנן תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת", הרי מבואר בדעת הרשב"א שכל שנמלך עליה לאפותה הרי היא חייבת למפרע משעת גלגול.[1]
מלשון התוס' בפסחים (דף לז עמוד ב ד"ה דכולי) שכתב "אבל בלילתו עבה כולי עלמא מודו דחייב בחלה אפי' על ידי משקה דהא חיוב חלה הוי משעת גלגול כדמוכח בכמה דוכתי" נראה שטעמו שמכיון שבשעת הגלגול הרי היא ראויה לחיוב חלה הרי התחייבה העיסה בחלה בשעת גלגול ותו לא פקע חיוב בחלה במה שבישלה או טיגנה וכיוצא בזה.
וכן הביא הרמב"ן דעה זו (בהל' חלה) "דקאמר האי מעשה אילפס דפטר ר"ל ומחייב רבי יוחנן דוקא בדלית ליה גלגול מעיקרא, אלא כולהו בלילתן רכה כו' אבל היכא דגלגל עיסה כו' לא שנא באילפס ולא שנא בחמה חייבת, וקאמר דהיינו סיפא דקתני תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת, דמעידנא דאיגלגל אחייבא ולא מיפטרא לעולם ואע"פ שעשאה באלפס או בחמה" כו'.
ועל פי זה לא נאמרו דברי רבינו תם אלא בחיוב חלה שכיון שבשעת גלגול עיסה זו כשאר עיסות הרי חל עליה חיוב חלה ואינה נפטרת מן החלה בבישול, אבל לגבי דין לחם ניתן לומר שמכיון שהתבשלה שוב אין עליה דין לחם לשאר דינים התלויים בדין הלחם, ובזה יובנו דברי התוספות (בברכות דף לז עמוד ב ד"ה לחם) שכ' "ומתחלה היה רוצה לומר רבינו תם דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורין דעכשיו הם סופגנין".
דעת רבינו תם וסייעתו – ב'.
אמנם הרא"ש (בהל' חלה שם) הביא "וכן היה אומר רבינו תם דכי היכי דמחייב בחלה הכי נמי מברך עליה המוציא לאחר בישול או לאחר טיגון" והביא ראיה לזה "כמדמוכח בברכות פ' כיצד מברכין דתניא היה עומד ומקריב מנחה כו' נטלה לאוכלה אומר המוציא לחם מן הארץ וקפסיק ותני ל"ש מנחת סלת ול"ש מאפה תנור ול"ש מנחת מחבת ומרחשת אע"פ שמטוגנין בשמן והוא הדין נמי למבושלים במים דלא מסתבר לחלק בין מים לשמן".
וכן היא מסקנת התוס' בברכות (שם) "ול"נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן".
וגדולה מזו יש להוכיח מדברי התוס' (פסחים דף מא עמוד א ד"ה אבל) שכל עיסה שבלילתה עבה אף אם נתבשלה יוצאין בה ידי חובת מצה בפסח אם לא יצאה מכלל לחם עוני, שבדעת רבי יוסי (פסחים שם) שאין יוצאים ידי חובת מצה ברקיק המבושל אע"פ שלא נימוח כ' התוס' "פ"ה דבישול מבטל ליה מתורת לחם, ולפי' מיירי בבלילתו רכה דבלילתו עבה לא נפיק מתורת לחם כדפירש לעיל", הרי מבואר שכל שבלילתו עבה לא נפיק מתורת לחם בבישולו ויוצאים בו ידי חובת מצה.
ומבואר בדעת רבינו תם שכל שבלילתו עבה הרי הוא חשוב לחם אף אם התבשל לאחר מכן ולכך הרי היא חייבת בחלה.
ובספר המכריע (סימן סג) הביא מדברי רבינו תם לבאר בזה"ל "דמאי דקא מפרש רבא בשילהי שמעתא לרבי יהודה לחם האפוי בתנור זהו כאותן סופגנין ודובשנין שבלילתן רכה דלא אפשר תחלתה על ידי תנור וכו' ומאי דאמרינן דבעינן לחם האפוי בתנור מפרש הראוי להיאפות בתנור כלומר שתהא לישת העיסה קשה ואף על פי שאינו אפוי בתנור".
ומסיק בספר המכריע "הנה רבינו תם סובר שכל זמן שלש את העיסה קשה כדרך שלשין לעשות לחם אף על פי שחלט ברותחין כו' לחם גמור מיקרי וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ושלש ברכות".
אמנם אף לדעת רבינו תם אינו תלוי רק בעיסה הראויה לאפות בתנור שהרי בבלילה רכה שנאפתה לדעת רבינו תם הרי היא חייבת בחלה שאף היא שם לחם עליה, וכן לגבי מצה הרי העמידו התוס' דין רקיק המבושל שאין יוצאין בו ידי חובת מצה בבלילה רכה ודוקא אם בישלו לאחר אפייתו ומבו' שאם אפאו ולא בשלו אף שבלילתו רכה שם לחם עליו ויוצאים בו ידי חובת מצה, וא"כ הרי אף לגבי המוציא שם לחם עליו ומברכים עליו המוציא.
דעת הרמב"ן וסייעתו.
אבל לדעת הרמב"ן כל עיסה שהתבשלה אין שם לחם עליה, וכן האריך הר"ש לגבי ברכת המוציא וכתב לדחות ראי' רבינו תם "והא דאמרי' בפ' כיצד מברכין גבי אוכל מנחות בירושלים דמברך עליה המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנת בשמן ונתבטלה מתורת לחם אלא בדסולת או במאפה תנור" יעו"ש.
והביא הר"ש להוכיח שאין מברכים המוציא על עיסה שבלילתה עבה והתבשלה "ועוד ראיה דאין מברכין המוציא על דבר שנתבשל במשקין דההיא דסוף פ' כל שעה דא"ר יוסי דאין יוצאין ברקיק המבושל אף על פי שלא נמחה שהבישול מבטלו מתורת לחם כדמוכח התם כו' וכיון דלאו לחם הוא אין מברכין עליו המוציא", וכבר הבאנו לעיל מדברי התוס' שהשיב על ראיה זו והעמידה בבלילה רכה.
ולכך לדעתם כל עיסה שנעשתה על דעת לבשלה אף שבלילתה עבה כיון שלא לשם לחם נעשית הרי היא פטורה מן החלה, וזהו ששנינו "עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה".
אבל אם בשעת גלגול היתה דעתו לאפותה וזוהי "תחלתה עיסה" אף שלבסוף נמלך בדעתו לבשלה ובשלה הרי היא חייבת בחלה וביאר זאת הרמב"ן בדבריו "תחלת גלגולו על דעת עיסה סתם ונמלך לסופגנין חייבת שכבר נתחייבה משעת גלגול".
ואם בשעת גלגול היתה דעתו לבשלה ואחר כך נמלך עליה לאפותה מכיון שעשאה לחם חייבת בחלה, וזוהי "תחלתה סופגנין וסופה עיסה".
אמנם הקשה על זה ברמב"ן "וכי תימא מאי שנא מהא דתנן הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואחר כך פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה" הרי מבו' שכל שבזמן הגלגול לא התחייבה אינה מתחייבת לאחר מכן, וא"כ הרי כאן שבשעת הגלגול היתה דעתו שלא לעשותה לחם אלא לבשלה ולכך לא התחייבה בחלה, אף שנמלך עליה ועשאה לחם לא תתחייב.
וכתב הרמב"ן לבאר (כפי שהביאו הרא"ש) "התם מחוסר מעשה הכא במחשבה בעלמא תליא מילתא מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה", ומבו' שדעתו שכל שבשעת חובתה היתה פטורה ולא היתה ראויה לחיוב אלא אם כן יפדנה מיד ההקדש או שיעשה בה מעשה אחר הרי אינה מתחייבת לאחר מכן, אבל כן שבשעת גלגול ראויה היתה העיסה לחיוב ולא נפטרה מן החלה אלא מחמת דעתו שהיה בדעתו שלא לעשותה לחם, הרי כל שלבסוף עשאה לחם הרי מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבתו שבתחילה ולכך הרי היא חייבת בחלה שפטור שהיה לה בשעת גלגול מחמת מחשבה הרי הוא פוקע מחמת המעשה שלבסוף.
ומדברי הרשב"א (פסקי חלה שער א) שכתב לבאר את דברי הירושלמי באישה שעושה עיסה לבשלה שאסור לה לאפות ממנה מקצת ולאכול בלא חלה שמא תימלך עליה לעשותה עיסה" וביאר הרשב"א "שמא תמלך ותעשה כל העיסה בתנור ונמצאת חייבת למפרע וכדתנן תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת", הרי מבואר בדעת הרשב"א שכל שנמלך עליה לאפותה הרי היא חייבת למפרע משעת גלגול.[1]
[1] ולדברי הרשב"א אין מקום למה שהקשה הרמב"ן מפני מה לא נאמר בתחילתה סופגנין שבשעת חובתה היתה פטורה שהרי היא מתחייבת למפרע משעת חובתה, אך יתכן לומר שדברי הרשב"א נאמרו על פי חילוקו של הרמב"ן שמכיון שמעשה של אפיה שלבסוף מוציא מידי מחשבה שהיה בדעתו לבשלה ולכך הרי היא מתחייבת למפרע משעת גלגול.
- מאמר קודם בסדרה 'בדין הסופגנין וכיוצא בזה, לדין חיוב חלה, ולברכת המוציא, ולשאר דיני לחם.': בדין הסופגנין וכיוצא בזה לחיוב חלה וברכת המוציא ושאר דינים - חלק א
