אינו מוגה כל צרכו, בע"ה בהמשך המאמר יעודכן.
הגמרא (ברכות י.) אומרת שכל פרק תהלים שדוד חיבב, הוא פתח וסיים אותו באותה מילה, כמו הפרק הראשון שמתחיל ב"אשרי האיש" ומסיים ב"אשרי כל חוסי בו".
המעיין הנבון יפתח את ספר התהלים, ויגלה לתדהמתו שמדובר בשני פרקים נפרדים, ואז עומדות בפניו שתי אפשרויות: לסגור את הספרים עם סימן שאלה בין העינים, או – ובהנחה שהוא נבון, זה מה שהוא באמת יעשה – לדפדף הלאה למפרשי התלמוד, כדי לגלות שאכן פעם שני הפרקים היו אחד – ובשלב מסוים הם נפרדו פרק פרק לדרכו.
מהו אותו שלב מסוים?
ובכן, הקורא הנבון הנ"ל ימשיך בלימוד המהרש"א, ויגלה שזה היה בזמן בו נתחברה ברכת "ולמלשינים", והסיבה שזה קשור, כיון שברכות השמו"ע הם במידה מסוימת כנגד שמונה עשרה הקפיטלא'ך הראשונים.
כיון שאנחנו חיים בעולם בו אין דבר סתם, סביר להניח שהקשר קצת יותר עמוק, והסיבה בשלה תוקנה הברכה היא אותה סיבה שמחמתה נאלצו לחתוך את הפרק הראשון לשניים.
כדי להבין את העניין, צריך להבין מה בדיוק היה הרקע לתיקון הברכה.
~ ~ ~
עד אותה תקופה, או מדויק יותר – עד בערך מאתיים שנה לפני אותה תקופה, השטח האפור שבין השחור והלבן הברורים היה מצומצם ביותר, קורח או משה, עכן או יהושע, אחאב או אליהו – קו התפר היה יחסית ברור.
אבל אז, משהו השתבש. התרבות ההלניסטית, "תרבות יוון", החלה אט־אט לחבור לעם ישראל, ושוב הדברים לא היו ברורים כמקודם. האם יש איזשהו רע בצפייה במאבקי כח? האם ספורט זה באמת דבר נורא ואיום? ובשום מקום בתורה לא כתוב שאסור להתלבש ברוח התקופה, וזה אפילו חובה. "יפיותו של יפת", "חילול ה'", "איזהו תלמיד חכם המדקדק בחלוקו" – ועוד כל מיני אמרות כאלה לבטח הסתובבו ברחובות הערים ההולכות ומתחדשות.
והאפור הזה הלך והתרחב, והטשטוש הלב וגבר. מהר מאוד, ולמרות נצחון החשמונאים, החלו רוחות זרות נושבות בכרם בית ה'. הצדוקים לא היו כ"כ מופקעים, והשיטה שלהם היתה יכולה להשמע כצודקת, חרף כל הויכוחים עם חכמי ישראל.
עובדה שיוחנן כהן גדול בערוב ימיו תיקן את הקטורת מחוץ לקדש הקדשים ואז הכניס אותה, והוא לא היה הכה"ג היחיד שעשה כן! מאות כהנים גדולים התחלפו בתקופת בית שני, בעוד שבבית ראשון רק שמונה נשאו במשרה קדושה זו, ורוב מוחלט של אותם כהנים בבית שני שנמנו כפי הנראה על המתיוונים, הצדוקים והביתוסים! וגם בחכמי הסנהדרין נצפו לא מעט פעמים מגדולי הצדוקים, ולעיתים הם גם שלטו שלטון מוחלט בבית הדין הגדול!
והיה קשה, באמת קשה, להחליט מי צודק. עם ישראל לא טיפש – יודע כל טיפש, ואם בכל זאת חלקים גדולים מהעם ננגסו לטובת כל אותם פלגים, כנראה שדברים היו בגו.
ובהמשך, הטשטוש גבר מכיוון לא צפוי. זרם חדש החל לאמץ את דעותיו של אחד מהרוגי הסנהדרין כשבעים שנה קודם לכן. הזרם נרדף על ידי האימפריה הרומאית שבהמשך אימצה את הנצרות כדת המדינה, ונרדף גם על ידי חכמי ישראל, אך הוא הלך וצבר תאוצה, ולא מעט חכמים נחשדו כמשתייכים לכת זו.
והיו הדברים מטושטשים ואפורים, לא מוחלטים ולא ברורים, עד שקמו חכמי ישראל ועשו מעשה – ברכה חדשה נכנסה לתפילה, ברכה שכללה את כל סוגי המינים והמשומדים והמבריזים מעם ישראל. סביר להניח שזו היתה כותרת ראשית בעיתון שלמחרת, ומסתבר שהדבר זעזע את עם ישראל, אם הדבר מופקע עד כדי כך שיותר מארבע מאות שנה אחרי שנתקנה התפילה צריך להוסיף לה חלק נוסף, כנראה זה באמת איום ונורא. והצדוקים הפכו לקראים שמנודים מכל שכבות העם, הכותים אספו את טלפיהם להר גריזים ולא נצפו עוד בציבור, והנוצרים הלכו לחפש להם אנשים אחרים מחוץ לארץ ישראל.
ומה זה קשור אלינו? ובכן, קשור מאוד. כי אם הנושא בפרק הראשון די ברור: יש צדיק, יש רשע, מי שרוצה אושר – דרכו ברורה, והדבק ברשע כלה עם הרוח, הפרק השני לעומת זאת, עוסק בנושא נפיץ מאוד.
~ ~ ~
כאשר דוד המלך כבש את סוריה ומואב, והרחיב את תחומי הארץ לממדים שכל פלשתיני היה מתפחלץ מהם, הוא גם כפה על תושבי אותן ארצות את שבע מצוות בני נח, מלבד השלטון המיניסטריאלי הרגיל.
מסתבר, שזה לא יותר מידי מצא חן בעיניהם. למרות שהם לא הגיעו אפילו לאחוז וחצי מהמחויבות של יהודי ממוצע, כאן אין את מי לשחד. אין פה איזה כומר אלילי שיתיר לך רצח לצורך פרנסה תמורת דינר או שניים, ואם גלשת בטעות לרצח שלא לצורך פרנסה, מנחה לאליל לא תכפר לך – ואין מה לומר, זה מסבך את החיים.
אז אם תחת שלטון כיבוש אפשר עוד לנסות לחיות בשקט, כפיה דתית זה משהו מעבר, ואין אפשר לעבור על זה לסדר היום.
והיו את האנשים שבדיוק הפוך – עם הדת נסתדר, גם ככה המרקוליס לא היה בדיוק הכוס־תה שלי. אבל שנחיה תחת שלטון זה? פיגוע התאבדות! מסע רצח עִם מברג! המרד של שתי הקבוצות מן הסתם לא היווה איום, לא על המלך ולא על העם, אבל בפרק הזה בא דוד המלך להסביר, שלמרות שמעשיו נראים תמוהים ולא מסתדרים עם החוקים החברתיים ששלטו בכיפה באותה עת, בכל זאת הצדק איתו, והמרד – כל סוג מרד שהוא, יביא יותר נזק מתועלת.
אז בקצרה ולסיכום: בזמן שכל יהודי ידע מה הוא רוצה מעצמו, לא צריך לחלק את הפרק ולהקדיש יותר שטח פרסום לשטח האפור. אבל אחרי שהעניינים יצאו משליטה, ואנשים התחילו לסבך לעצמם את החיים, נהיה צורך בפרק מיוחד לנושא של אי־בהירות, שמתנגדי דוד הגוים לקו בה באופן חריף – וזה מה שלפנינו.
אומר דוד המלך לאזרחיו החדשים – בין אם אתם מורדים בגלל השלטון שכפיתי עליכם והכעס הוא אישי עלי, ובין אם אתם מדוכדכים על אובדן חופש הפולחן והכעס מופנה לבורא – כל הקיום שלכם נובע רק אם תעבדו את ה' ואת משיחו.
האמת, שהם בטח התקשו להבין את זה. עד היום הם הסתדרו לא רע, נולדו, עבדו, פילחנו ומתו – ואין שום סיבה שזה גם לא ימשיך הלאה. המצב החדש בהחלט קומם לא רק את המנהיגים משוללי השלטון, גם לעם העניין לא נעם במיוחד. את המצוות שהם לא הצליחו להבין הם ביטלו כמעט מיד – אבל גם את מה שבכל זאת אפשר להבין, וגם את הכיבוש עצמו – אם אלוקים לא מרוצה מאיתנו, למה עד עכשיו הכל שגשג? למה היבולים הצליחו והסחר פרח? איך יתכן שאדון הכל לא התנקם בנו על אותם מצוות שלא שמרנו עד היום?
יועצי המלכים פרסמו בזה אחר זה חוות דעת משפטיות שנוסחו בלשון גבוהה, ובכולם התוכן היה זהה: אם באמת הדרך שכפיתם עלינו היא היחידה הנכונה, לא היינו קיימים היום – כבר מזמן היינו היסטוריה, כעונש על כל אחד מאותן שבע מצוות שבלשון המעטה לא ממש נוהגות אצלנו.
אבל דבר אחד הם פספסו. למרות שהם צדקו בטענתם שהם כבר הגדישו את הסאה, הקב"ה לא כעס, וממילא הכעס גם לא התפרץ. ההתנהגות שלהם לא היתה ראויה אפילו לנזיפה – אלא לצחוק. ללעג.
וחוץ מההבדל הדי־ברור לעיון בין מי שכועס לזה שצוחק, גם בתוצאה אפשר להבחין בין השניים. זה שכועס – לא בהכרח גורר תגובת נגד. אין דבר כזה כועס ונכעס, כמו שאין מרחם ומתרחם. התחושות שגורמות להוא לכעוס – לא תמיד גורמות לריאקציה כלשהי אצל מושא הכעס. אבל צחוק, כאשר אדם צוחק על חבירו, רק אם אותו אחד מלאך או משהו שקרוב לזה הוא לא ירגיש בושה.
וזה, אומר דוד, הסיבה שלא קורה כלום לגויי הארצות. אם באמת הקב"ה היה כועס – הצדק היה איתם. מכך שלא ניכר כל שינוי במזג האויר למרות הגדשת הסאה, אפשר להבין שלא היה כעס מלכתחילה. אבל אם העניין הוא שהם הופכים את עצמם למגוחכים, אז נכון, פה על פני הארץ אתה לא רואה כמה ילדותי אתה, אבל כשתגלה שאותו אחד שיצר את הארץ הורה גם איך להתנהג אליו – ואתה, בטיפשותך, חשבת את עצמך לחכם, הכלימה תכסה את פניך, ובושה תעטוף אותך מקצה אצבעות רגליך ועד לשרשי שערות ראשך. פתאום כל המשפטים שאמרת, כל הדברים שעשית, המחשבות שלך והיציאות הקטנות מחוץ למסגרת שהתוותה לך – זה לא יהיה איזה משהו להסתלבט עליו בין החברים, זה פשוט יהיה אידיוט. אולי פה יצאת גדול, אבל זה רק הוסיף נקודות לחשבון הפדיחות שלך – ואז תהיה אסיר תודה שלא גרמת לכעס, כי אם כן – ההמשך מובן, ולא כיף במיוחד.
אבל פטור בלא כלום אי־אפשר. נכון, הם לא יותר מבדיחה כלפי שמיא, אבל גם לבדיחה יש תאריך תפוגה. זה אמנם היה קצת יותר מאוחר ממה שחשבו הגוים, אבל זה הגיע, ובגדול.
כלפי חוץ, היה נראה שטענות העמים היו מוצדקות, הרי זה לא שהם קראו מלחמה על עם ישראל השוכן לבטח בא"י, ולא היתה שום סיבה נראית לעיון לפלישת צבא דוד למואב ולרצח הברוטאלי של שני שליש מהגברים. וגם אם מלך מואב ידע את האמת שזו בעצם נקמה על רצח משפחתו של דוד, בכל זאת, כיבוש עמון וסוריה לא היה עם סיבה מספקת, לא היתה עילה למלחמה!
אבל שוב הם פספסו את הנקודה. כשהקב"ה ברא את העולם, הוא חילק אותו לשבעים אומות, אבל זה היה ברצונו אז, וכשברצונו להמליך את דוד ולהשליט אותו על הר ציון ושאר ממלכות – ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וזה, אומר דוד, הטעות שלכם. אני כמו בנו של הקב"ה, והמרד שלכם רק מזיק לעצמכם – כי באותו רגע הקב"ה החליט סופית שאני אמשול על הכל כמו בן שמנהל את החברה של אביו, ואם רק אני אבקש – כל הגוים, הקרובים והרחוקים יהיו שייכים לי.
ולא רק זה, כמו שהקב"ה ברא את העולם ומשליט עליו מי שהוא רוצה, גם אם זה לא בא בטוב לאו"ם, גם האנושות היא יצירה שלו, ואם זה רצונו יתברך, אין שום בעיה הלכתית ומוסרית לרוצץ את ראשם ולהאביד עמים שלמים מהעולם, ומדויק יותר – יש בעיה הלכתית ומוסרית לא לרוצץ את ראשם וכולי, כי אותו אחד שקבע את רגשות המוסר בליבות בני האדם – גם קבע את גבולות אותו מוסר, וכשדבר נכנס לגדר מצוה – אף שההיגיון וההרגל, אפילו ההרגל ההלכתי, זועק מרה נגד הצעד הזה – תזכור בגלל מי אתה עושה כל מה שאתה עושה. כמו שאתה לא מתפלל כי מתחשק לך להעיר את כל המדינה בעלות השחר בצעקות "אלל־ה הוא אכבר" אלא כי זו מצוה, כך כשאתה שיכור לא תתפלל – כי זו המצוה. ובשמונה מילים: מצוות עושים בגלל ה', לא בגלל שבא לי.
ואחרי שהגוים, אותם מורדים עליהם נסוב הפרק, יבינו את העניין הזה – המרד יהיה מיותר מעיקרו, והטענות בטילות ומבוטלות. אם הקב"ה ציוה את דוד להכרית את אויביו – אין סיבה הגיונית למרוד, ולפחות מומלץ לא להיות מטופש יתר על המידה. תעשו מה שאתם צריכים לעשות, תברחו כמו מאש ממה שאתם צריכים לא לעשות, ובסוף תשמחו על הבחירה שלכם לדבוק בה' ובמשיחו, שהוא בעצם השליט שלכם ברצון ה'. ואמנם עד עכשיו חייתם בנחת ובשלוה, אבל המציאות השתנתה, ומספיק ניצוץ קטן כדי שתבערו כמו קש באח ותאבדו מהעולם, וגם אם הדברים אל היו ברורים לכם קודם לכן – כשתבינו שה' הוא האלוקים ודבריו – ורק דבריו – הם אמת, אז הכל יהיה ברור ונהיר כבתחילה, ולא תתחרטו אחר כך שחסיתם בה'.
תהילים פרק ב - הגבול האפור
הגמרא (ברכות י.) אומרת שכל פרק תהלים שדוד חיבב, הוא פתח וסיים אותו באותה מילה, כמו הפרק הראשון שמתחיל ב"אשרי האיש" ומסיים ב"אשרי כל חוסי בו".
המעיין הנבון יפתח את ספר התהלים, ויגלה לתדהמתו שמדובר בשני פרקים נפרדים, ואז עומדות בפניו שתי אפשרויות: לסגור את הספרים עם סימן שאלה בין העינים, או – ובהנחה שהוא נבון, זה מה שהוא באמת יעשה – לדפדף הלאה למפרשי התלמוד, כדי לגלות שאכן פעם שני הפרקים היו אחד – ובשלב מסוים הם נפרדו פרק פרק לדרכו.
מהו אותו שלב מסוים?
ובכן, הקורא הנבון הנ"ל ימשיך בלימוד המהרש"א, ויגלה שזה היה בזמן בו נתחברה ברכת "ולמלשינים", והסיבה שזה קשור, כיון שברכות השמו"ע הם במידה מסוימת כנגד שמונה עשרה הקפיטלא'ך הראשונים.
כיון שאנחנו חיים בעולם בו אין דבר סתם, סביר להניח שהקשר קצת יותר עמוק, והסיבה בשלה תוקנה הברכה היא אותה סיבה שמחמתה נאלצו לחתוך את הפרק הראשון לשניים.
כדי להבין את העניין, צריך להבין מה בדיוק היה הרקע לתיקון הברכה.
~ ~ ~
עד אותה תקופה, או מדויק יותר – עד בערך מאתיים שנה לפני אותה תקופה, השטח האפור שבין השחור והלבן הברורים היה מצומצם ביותר, קורח או משה, עכן או יהושע, אחאב או אליהו – קו התפר היה יחסית ברור.
אבל אז, משהו השתבש. התרבות ההלניסטית, "תרבות יוון", החלה אט־אט לחבור לעם ישראל, ושוב הדברים לא היו ברורים כמקודם. האם יש איזשהו רע בצפייה במאבקי כח? האם ספורט זה באמת דבר נורא ואיום? ובשום מקום בתורה לא כתוב שאסור להתלבש ברוח התקופה, וזה אפילו חובה. "יפיותו של יפת", "חילול ה'", "איזהו תלמיד חכם המדקדק בחלוקו" – ועוד כל מיני אמרות כאלה לבטח הסתובבו ברחובות הערים ההולכות ומתחדשות.
והאפור הזה הלך והתרחב, והטשטוש הלב וגבר. מהר מאוד, ולמרות נצחון החשמונאים, החלו רוחות זרות נושבות בכרם בית ה'. הצדוקים לא היו כ"כ מופקעים, והשיטה שלהם היתה יכולה להשמע כצודקת, חרף כל הויכוחים עם חכמי ישראל.
עובדה שיוחנן כהן גדול בערוב ימיו תיקן את הקטורת מחוץ לקדש הקדשים ואז הכניס אותה, והוא לא היה הכה"ג היחיד שעשה כן! מאות כהנים גדולים התחלפו בתקופת בית שני, בעוד שבבית ראשון רק שמונה נשאו במשרה קדושה זו, ורוב מוחלט של אותם כהנים בבית שני שנמנו כפי הנראה על המתיוונים, הצדוקים והביתוסים! וגם בחכמי הסנהדרין נצפו לא מעט פעמים מגדולי הצדוקים, ולעיתים הם גם שלטו שלטון מוחלט בבית הדין הגדול!
והיה קשה, באמת קשה, להחליט מי צודק. עם ישראל לא טיפש – יודע כל טיפש, ואם בכל זאת חלקים גדולים מהעם ננגסו לטובת כל אותם פלגים, כנראה שדברים היו בגו.
ובהמשך, הטשטוש גבר מכיוון לא צפוי. זרם חדש החל לאמץ את דעותיו של אחד מהרוגי הסנהדרין כשבעים שנה קודם לכן. הזרם נרדף על ידי האימפריה הרומאית שבהמשך אימצה את הנצרות כדת המדינה, ונרדף גם על ידי חכמי ישראל, אך הוא הלך וצבר תאוצה, ולא מעט חכמים נחשדו כמשתייכים לכת זו.
והיו הדברים מטושטשים ואפורים, לא מוחלטים ולא ברורים, עד שקמו חכמי ישראל ועשו מעשה – ברכה חדשה נכנסה לתפילה, ברכה שכללה את כל סוגי המינים והמשומדים והמבריזים מעם ישראל. סביר להניח שזו היתה כותרת ראשית בעיתון שלמחרת, ומסתבר שהדבר זעזע את עם ישראל, אם הדבר מופקע עד כדי כך שיותר מארבע מאות שנה אחרי שנתקנה התפילה צריך להוסיף לה חלק נוסף, כנראה זה באמת איום ונורא. והצדוקים הפכו לקראים שמנודים מכל שכבות העם, הכותים אספו את טלפיהם להר גריזים ולא נצפו עוד בציבור, והנוצרים הלכו לחפש להם אנשים אחרים מחוץ לארץ ישראל.
ומה זה קשור אלינו? ובכן, קשור מאוד. כי אם הנושא בפרק הראשון די ברור: יש צדיק, יש רשע, מי שרוצה אושר – דרכו ברורה, והדבק ברשע כלה עם הרוח, הפרק השני לעומת זאת, עוסק בנושא נפיץ מאוד.
~ ~ ~
כאשר דוד המלך כבש את סוריה ומואב, והרחיב את תחומי הארץ לממדים שכל פלשתיני היה מתפחלץ מהם, הוא גם כפה על תושבי אותן ארצות את שבע מצוות בני נח, מלבד השלטון המיניסטריאלי הרגיל.
מסתבר, שזה לא יותר מידי מצא חן בעיניהם. למרות שהם לא הגיעו אפילו לאחוז וחצי מהמחויבות של יהודי ממוצע, כאן אין את מי לשחד. אין פה איזה כומר אלילי שיתיר לך רצח לצורך פרנסה תמורת דינר או שניים, ואם גלשת בטעות לרצח שלא לצורך פרנסה, מנחה לאליל לא תכפר לך – ואין מה לומר, זה מסבך את החיים.
אז אם תחת שלטון כיבוש אפשר עוד לנסות לחיות בשקט, כפיה דתית זה משהו מעבר, ואין אפשר לעבור על זה לסדר היום.
והיו את האנשים שבדיוק הפוך – עם הדת נסתדר, גם ככה המרקוליס לא היה בדיוק הכוס־תה שלי. אבל שנחיה תחת שלטון זה? פיגוע התאבדות! מסע רצח עִם מברג! המרד של שתי הקבוצות מן הסתם לא היווה איום, לא על המלך ולא על העם, אבל בפרק הזה בא דוד המלך להסביר, שלמרות שמעשיו נראים תמוהים ולא מסתדרים עם החוקים החברתיים ששלטו בכיפה באותה עת, בכל זאת הצדק איתו, והמרד – כל סוג מרד שהוא, יביא יותר נזק מתועלת.
אז בקצרה ולסיכום: בזמן שכל יהודי ידע מה הוא רוצה מעצמו, לא צריך לחלק את הפרק ולהקדיש יותר שטח פרסום לשטח האפור. אבל אחרי שהעניינים יצאו משליטה, ואנשים התחילו לסבך לעצמם את החיים, נהיה צורך בפרק מיוחד לנושא של אי־בהירות, שמתנגדי דוד הגוים לקו בה באופן חריף – וזה מה שלפנינו.
אומר דוד המלך לאזרחיו החדשים – בין אם אתם מורדים בגלל השלטון שכפיתי עליכם והכעס הוא אישי עלי, ובין אם אתם מדוכדכים על אובדן חופש הפולחן והכעס מופנה לבורא – כל הקיום שלכם נובע רק אם תעבדו את ה' ואת משיחו.
האמת, שהם בטח התקשו להבין את זה. עד היום הם הסתדרו לא רע, נולדו, עבדו, פילחנו ומתו – ואין שום סיבה שזה גם לא ימשיך הלאה. המצב החדש בהחלט קומם לא רק את המנהיגים משוללי השלטון, גם לעם העניין לא נעם במיוחד. את המצוות שהם לא הצליחו להבין הם ביטלו כמעט מיד – אבל גם את מה שבכל זאת אפשר להבין, וגם את הכיבוש עצמו – אם אלוקים לא מרוצה מאיתנו, למה עד עכשיו הכל שגשג? למה היבולים הצליחו והסחר פרח? איך יתכן שאדון הכל לא התנקם בנו על אותם מצוות שלא שמרנו עד היום?
יועצי המלכים פרסמו בזה אחר זה חוות דעת משפטיות שנוסחו בלשון גבוהה, ובכולם התוכן היה זהה: אם באמת הדרך שכפיתם עלינו היא היחידה הנכונה, לא היינו קיימים היום – כבר מזמן היינו היסטוריה, כעונש על כל אחד מאותן שבע מצוות שבלשון המעטה לא ממש נוהגות אצלנו.
אבל דבר אחד הם פספסו. למרות שהם צדקו בטענתם שהם כבר הגדישו את הסאה, הקב"ה לא כעס, וממילא הכעס גם לא התפרץ. ההתנהגות שלהם לא היתה ראויה אפילו לנזיפה – אלא לצחוק. ללעג.
וחוץ מההבדל הדי־ברור לעיון בין מי שכועס לזה שצוחק, גם בתוצאה אפשר להבחין בין השניים. זה שכועס – לא בהכרח גורר תגובת נגד. אין דבר כזה כועס ונכעס, כמו שאין מרחם ומתרחם. התחושות שגורמות להוא לכעוס – לא תמיד גורמות לריאקציה כלשהי אצל מושא הכעס. אבל צחוק, כאשר אדם צוחק על חבירו, רק אם אותו אחד מלאך או משהו שקרוב לזה הוא לא ירגיש בושה.
וזה, אומר דוד, הסיבה שלא קורה כלום לגויי הארצות. אם באמת הקב"ה היה כועס – הצדק היה איתם. מכך שלא ניכר כל שינוי במזג האויר למרות הגדשת הסאה, אפשר להבין שלא היה כעס מלכתחילה. אבל אם העניין הוא שהם הופכים את עצמם למגוחכים, אז נכון, פה על פני הארץ אתה לא רואה כמה ילדותי אתה, אבל כשתגלה שאותו אחד שיצר את הארץ הורה גם איך להתנהג אליו – ואתה, בטיפשותך, חשבת את עצמך לחכם, הכלימה תכסה את פניך, ובושה תעטוף אותך מקצה אצבעות רגליך ועד לשרשי שערות ראשך. פתאום כל המשפטים שאמרת, כל הדברים שעשית, המחשבות שלך והיציאות הקטנות מחוץ למסגרת שהתוותה לך – זה לא יהיה איזה משהו להסתלבט עליו בין החברים, זה פשוט יהיה אידיוט. אולי פה יצאת גדול, אבל זה רק הוסיף נקודות לחשבון הפדיחות שלך – ואז תהיה אסיר תודה שלא גרמת לכעס, כי אם כן – ההמשך מובן, ולא כיף במיוחד.
אבל פטור בלא כלום אי־אפשר. נכון, הם לא יותר מבדיחה כלפי שמיא, אבל גם לבדיחה יש תאריך תפוגה. זה אמנם היה קצת יותר מאוחר ממה שחשבו הגוים, אבל זה הגיע, ובגדול.
כלפי חוץ, היה נראה שטענות העמים היו מוצדקות, הרי זה לא שהם קראו מלחמה על עם ישראל השוכן לבטח בא"י, ולא היתה שום סיבה נראית לעיון לפלישת צבא דוד למואב ולרצח הברוטאלי של שני שליש מהגברים. וגם אם מלך מואב ידע את האמת שזו בעצם נקמה על רצח משפחתו של דוד, בכל זאת, כיבוש עמון וסוריה לא היה עם סיבה מספקת, לא היתה עילה למלחמה!
אבל שוב הם פספסו את הנקודה. כשהקב"ה ברא את העולם, הוא חילק אותו לשבעים אומות, אבל זה היה ברצונו אז, וכשברצונו להמליך את דוד ולהשליט אותו על הר ציון ושאר ממלכות – ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וזה, אומר דוד, הטעות שלכם. אני כמו בנו של הקב"ה, והמרד שלכם רק מזיק לעצמכם – כי באותו רגע הקב"ה החליט סופית שאני אמשול על הכל כמו בן שמנהל את החברה של אביו, ואם רק אני אבקש – כל הגוים, הקרובים והרחוקים יהיו שייכים לי.
ולא רק זה, כמו שהקב"ה ברא את העולם ומשליט עליו מי שהוא רוצה, גם אם זה לא בא בטוב לאו"ם, גם האנושות היא יצירה שלו, ואם זה רצונו יתברך, אין שום בעיה הלכתית ומוסרית לרוצץ את ראשם ולהאביד עמים שלמים מהעולם, ומדויק יותר – יש בעיה הלכתית ומוסרית לא לרוצץ את ראשם וכולי, כי אותו אחד שקבע את רגשות המוסר בליבות בני האדם – גם קבע את גבולות אותו מוסר, וכשדבר נכנס לגדר מצוה – אף שההיגיון וההרגל, אפילו ההרגל ההלכתי, זועק מרה נגד הצעד הזה – תזכור בגלל מי אתה עושה כל מה שאתה עושה. כמו שאתה לא מתפלל כי מתחשק לך להעיר את כל המדינה בעלות השחר בצעקות "אלל־ה הוא אכבר" אלא כי זו מצוה, כך כשאתה שיכור לא תתפלל – כי זו המצוה. ובשמונה מילים: מצוות עושים בגלל ה', לא בגלל שבא לי.
ואחרי שהגוים, אותם מורדים עליהם נסוב הפרק, יבינו את העניין הזה – המרד יהיה מיותר מעיקרו, והטענות בטילות ומבוטלות. אם הקב"ה ציוה את דוד להכרית את אויביו – אין סיבה הגיונית למרוד, ולפחות מומלץ לא להיות מטופש יתר על המידה. תעשו מה שאתם צריכים לעשות, תברחו כמו מאש ממה שאתם צריכים לא לעשות, ובסוף תשמחו על הבחירה שלכם לדבוק בה' ובמשיחו, שהוא בעצם השליט שלכם ברצון ה'. ואמנם עד עכשיו חייתם בנחת ובשלוה, אבל המציאות השתנתה, ומספיק ניצוץ קטן כדי שתבערו כמו קש באח ותאבדו מהעולם, וגם אם הדברים אל היו ברורים לכם קודם לכן – כשתבינו שה' הוא האלוקים ודבריו – ורק דבריו – הם אמת, אז הכל יהיה ברור ונהיר כבתחילה, ולא תתחרטו אחר כך שחסיתם בה'.
- המאמר הבא בסדרה 'פשטות': תהלים פרק ג - בטחון מוחלט
- מאמר קודם בסדרה 'פשטות': תהלים פרק א - מאמר האושר
