אינו מוגה כל הצורך, בהמשך בע"ה המאמר יעודכן.
בשביל להבין את הפרק הזה בצורה טובה, צריך קודם להכיר את סיפור מרד אבשלום. בגדול, כולם יודעים פחות או פחות מה היה שם – אבשלום, מרד, יואב, לך בשלום, גיהנם פעורה תחתיו וכגון דא, אבל – נדיר למצוא מי שמכיר את הסיפור המלא – אולי מחמת החשש הקמאי מלימוד נ"ך, כמנהג המשכילים מקדמת דנא, ועל כן הובא כאן:
למעשה, שורשי המעשה נעוצים ברצח אמנון על ידי אבשלום, לאחר מה שקרה עם תמר, עיין שם. אבשלום ברח לגשור, אל זרועות סבו האהוב, הסתתר שם שלוש שנים מפחד אביו שהשתוקק לנקום בו. בתום שלושת השנים הצליח יואב על ידי תחבולה סמי־פוליטית להחזיר את אבשלום ארצה עם חסינות דיפלומטית, אך המלך סרב לראות את פיו. אפשר להבין שהכעסים שקיננו בלב אבשלום רק חיפשו מקום להתפרץ, שכן היו לו אי־אלו השגות על אביו, שלא מנע מאמנון לעשות בתמר את אשר עשה – וגם, כעת כנראה היה מרוחק מהשפעה משמעותית על מהלכי השלטון, אף שהוא היה כרגע יורש העצר מבחינה חוקית.
לאחר זמן מה שדוד המלך לא הסכים להכניס אותו לרשימת הממתינים לקבלת הקהל, עשה אבשלום מעשה מאפיה והבריח את יואב להכניסו למלך, אך אביו סירב להראות לו שהוא עדיין יורש העצר, ונישק לו על כתפו כאחד האדם.
כמוצא אחרון, החל אבשלום לפתוח במרד, לאט – אבל בטוח.
בהתחלה זה היה גינוני כבוד מעט מוגזמים לאדם במעמדו, אחר כך מינה את עצמו לשופט העם, ואט־אט התחיל לטפטף באזני הציבור על שחיתות בממשל וחוסר עניין מצד צמרת המלוכה בענייניהם הפעוטים של העם שבשדות. כל זה, יחד עם חנופה מדויקת, המשוגרת הישר אל ליבותיהם של האזרחים, יצרו מפנה בדעת הקהל, והשטח היה מוכן.
ובעוד שתוליו של אבשלום בכל ערי הארץ מחכים לרגע האמת, בסביבתו של דוד ואף של אבשלום עצמו היה מידור מוחלט – אף אחד לא ידע כלום.
אבשלום אף השכיל להעביר את אחיתופל יועץ דוד לצידו, וכך, כאשר נשמע קול השופר ובכל הערים התפשטה השמועה כי מלך אבשלום בחברון, לא היה לצד המלך יועצו הטוב ביותר, והבלבול היה רב.
המלך החליט לצאת מירושלים עיר הקודש, ואף שההחלטה התקבלה בלב שלם, זה לא הוריד במאומה מהקושי שבדבר. לאחר שנעתר המלך להפצרותיו של איתי הגיתי לבוא עמו, עבר דוד בנחל קדרון, כשכל העם עוברים איתו עוברים ובוכים. על בימה טבעית, מצוק בינוני בגבהו, ניצב ארון הברית, ואביתר הכהן הגדול עמד לצידו, ממתין עד עבור כל העם.
כשהסתיים טקס הפרידה העצוב, הורה המלך לאביתר וצדוק הכהנים להחזיר את הארון אל מקדש ה', ואגב כך להישאר בעיר ולרגל שם למענו.
המנוסה החלה, ועד רדת הערב הגיע המלך עם אנשיו למקום בשם בחורים, שם עצר למנוחת הלילה.
קצת קודם לכן, במהלך המנוסה, עוד בקרבת ירושלים, שלח דוד המלך את חוּשַׁי הָאַרְכִּי חברו לרגל גם הוא אצל אבשלום.
כעת נכנס חושי לירושלים עם מצעד הניצחון של אבשלום, וניגש למלך החדש. אבשלום חשד בו, ובצדק גמור. אך דוד הכין אותו היטב, והוא הצליח להרגיע את חדשנותו של הבן המורד. "הרי בך בחר ה', וכך גם הסנהדרין – אין סיבר שאשרת את דוד כאשר המלכות הועברה אליך, ולא רק זה", הוסיף, "סביר להניח שאביך יודה בסופו של דבר למלכותך, והוא ודאי מעדיף שאני אייעץ לבנו ולא לסתם זר – ובסוף גם אתה תאהב אותי על ידידותי עם אביך ועבודתי עבורו".
אבשלום השתכנע, ועל אף מחאותיו של אחיתופל, נשאר חושי בארמון המלוכה – וכאן מתחיל עיקר הסיפור.
אחיתופל שנא את דוד. מאז מעשה אוריה הוא תיעב אותו עד שרשי נשמתו, וכשרק ניתנה לו ההזדמנות ודוד כבר לא היה המעסיק הישיר שלו, הוא חירף וגידף אותו בכל פה, והסביר לכל מי שרצה לשמוע כמה היה המלך הקודם פושע שראוי למוות מיידי. את אבשלום שירת בנאמנות עיוורת, ושכנע אותו פעם אחר פעם לצאת למלחמת חרמה בדוד המלך.
אך אבשלום הסתפק. הוא אכן חפץ במלוכה והיה מוכן לעשות הרבה בשבילה, אבל לא היה לו עניין מיוחד בהריגת אביו. לבד מכך שזה קומם עליו את העם, אין סיבה לגרום למלחמת אחים ושפיכות דמים מיותרת – בסוף יודה דוד למלכותו, והכל יבוא על מקומו בשלום.
אבל אחיתופל לא יכול לחיות כאשר דוד עוד נשם את אויר העולם, ולכן הוא בא עם תכנית חדשה – "הך וברח". במקום שאבשלום יצא למלחמה ויעורר עליו מדנים – יצא הוא עצמו, אחיתופל, יחד עם כוח קטן של שנים עשר אלף איש, ובאישון ליל, בעוד דוד עייף ויגע ממנוסתו, יבואו ויכו אותו לפי חרב, ואז ייעלמו משם בחסות החשיכה.
אבשלום כמובן יזעם ויכעס על רצח אביו עוד בטרם החל שלב המשא ומתן, אבל בשל ידידותו הקרובה עם הפושע הוא יחון אותו ואת צבאו.
זה לא היה הכיוון אליו ייחל המלך ארוך־השיער, ולכן בטרם יקבל את העצה הוא פנה לעבר יועצו השני, אולי לו תהיה עצה מתקבלת יותר על הדעת.
חושי, כדרכו, פרט את יסודות עצתו של אחיתופל. הוא טען כי כל התכנית מתבססת על שני עקרונות בסיסיים שלא עומדים במבחן המציאות. דבר ראשון, הוא אומר, אחיתופל מניח שדוד ואנשיו עייפים ומדוכאים – אבל בדיוק להיפך, המצב הנחות בו נתונים דוד ואנשיו מעמיד אותם במקום שאין להם מה להפסיד, והם עלולים להילחם כדובים שכולים – ואת זה אסור לנו לתת להם.
שנית, המשיך חושי בלהט, הטענה כאילו כעת הם שוכבים בלי לפחד מאנשי אבשלום מגוחכת מעיקרה, שהרי זה בדיוק הזמן בו הם מצפים למתקפה, הרי דוד הוא איש מלחמות ותיק, ויודע את כל תכסיסי המלחמה הקלאסיים – אין ספק שהוא ערוך לקראתו.
"אז מה באמת אתה מייעץ?" שאלו אבשלום ואחיתופל קול אחד. "לא סיימתי", המשיך חושי, "הרי אם תצאו עכשיו זה עוד יכול להזיק, כי אם תבואו עם צבא כה קטן, המפלה תהיה מוחצת ודרכו של דוד חזרה לשלטון תהיה סלולה. אז מה כן? פשוט. יאסף כל העם למלחמה, ובאור הבוקר, בזמן הכי לא־צפוי נסתער ונהרוג את כולם כאיש אחד".
הבעת הזעם שעלתה על פני אחיתופל הצמיתה את חושי למקומו, החסרונות שבעצמו היו כל־כך ברורים, והדגישו די בבירור את היותו שתול של דוד, אך להפתעתו הברורה של אחיתופל קיבל אבשלום דוקא את עצתו של רְעֵה־דוד לשעבר, בגיבוי מוחלט של כל הנוכחים.
חושי הארכי חשש ממלכודת, ולכן שלח את צדוק ואביתר הכהנים אל דוד, ולאחר מסע חתחתים הגיעו השניים למלך הנמלט, והזהירו אותו לא לישון במקום ההוא, ואכן עברו כל העם את הירדן, והחלו להיערך למלחמה המתקרבת.
כשהגיעה השמועה לאחיתופל, הוא קלט שהמרד אחל את דרכו לסיום, והכל אבוד – ולכן הפך את עצמו לחלק מההיסטוריה. וכמו שהוא צפה, כך היה: ההתנגשות בין אנשי דוד לנאמני אבשלום גבתה מהאחרונים כעשרים אלף הרוגים, אבשלום עצמו נהרג על ידי יואב, והמרד הסתיים בקול ענות חלושה, בדיוק כפי שהחל.
לאחר מעשה אוריה ובת־שבע, ניבא נתן לדוד שיקום לו מורד מתוך ביתו. במשך כמעט שלושים שנה חשש דוד המלך ממרד זה, שמא המורד יהיה אחד מהעבדים או משהו בסגנון, אדם חסר רחמים לגמרי. משהבין שאבשלום הוא המורד עליו דיבר נתן, רווח ליבו והוא פתח במזמור, שהרי סתם בן מרחם על אביו.
וזה היה נכון, אבשלום אכן לא רצה במות אביו – אך אחיתופל, אחד מאנשי החצר החזקים ביותר, כן סבר שדינו של דוד במיתה, ועליו קונן דוד שאמנם צרים רבים לי ורוצים רק במלכותי – אך באותה מידה רבים גם אומרים על נפשי שהיא חוטאת בלי תקוה, ואין סיכוי שאלוקים יעזור לי מאחר שדיני מוות.
אבל דוד סמוך ובטוח באלוקיו, שה' יגן בעם ומלכותו תשוב אליו, ואף שיש הטוענים שהוא חוטא ופושע – ה' עדו שלא כן, אלא יש לו את כבוד הנפש האמיתית, שהיא הקדושה האלוקית, ובזה ירום ראשו על אויביו.
ולמעשה, מידת הביטחון של דוד שיחזור למלוכה היתה כל כך גדולה – שהוא אפילו ביקש מצדוק ואביתר להחזיר את ארון ה' לירושלים, כי הרי בודאות שיחזור לראות אותו ואת נוהו, ובכל מקום שיקרא אל ה' ויתפלל אליו – יקבל תשובה כאשר יחזור להיות בהר הקודש.
ואכן, כמו שאנחנו כבר יודעים, דוד המלך חזר למקומו, בזכות בטחונו בה', שהרי באותו זמן שיעץ אחיתופל להפתיע אותו עם כח קטן ומיומן, הוא אכן שכב בין אנשיו ולא ציפה לכך, ובכל זאת התעורר, מחמת שהקב"ה גרם לכך שלא יקבל אבשלום את עצת אחיתופל הטובה, ולאחר שאכן עצת חושי הפכה להיות תכנית המלחמה של תומכי המרד – לא חשש דוד מעשרות אלפי הלוחמים שהיו אמורים להתייצב מולו.
והמלך המודח ממשיך להתפלל – הושיעני ה' מכל אויבי, אחרי שכבר גרמת להם לביזיון כשאחיתופל, היועץ הבכיר, התאבד. ודוד מדגיש שאמנם הוא חפץ בישועה, אבל הוא לא מעוניין במפלתו של הצד שכנגד, ושלא יאבדו עם רב מישראל – אלא ברכת ה' תישאר על עמו, כמו שאכל קרב כשיואב הרג את אבשלום, וזה היה סיומו של המרד.
למעשה, על פי שיטת המלבי"ם, הפרק – לא רק מחולק לשלשה חלקים שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר בעניין המלחמה והמרד, אלא נראה שהפרק כולו נכתב במהלך העניינים – הפסוק הראשון הוא הרי "בברחו מפני אבשלום" – בזמן שהוא ברח התפלל שה' יענהו, אבל אחר כך כבר מתואר תהליך תחילת הישועה – "אני שכבתי ואישנה". ועדיין לא התחילה המלחמה בפועל, כי דוד אומר "לא אירא מרבבות עם" – שיבואו בהזדמנות זו אחרת. אך מסיום הפרק משתמע שהוא נכתב במהלך הקרב, מכך שדוד מתפלל שלא יארע נזק לאויביו.
מכל זה אפשר ללמוד עד כמה גדול היה בטחונו של דוד המלך בצורו – "אתה ה' מגן בעדי" – ממה אחשוש? ממה יש לפחד? – והוא עוד פורש לשנת הלילה, בעיצומה של מנוסה, ואין לו אף שמץ של יראה מפני רבבות הרודפים אותו ואת מחנהו. אין זאת אלא שהיה סמוך על אלוקיו כבן המתרפק על אביו – ואם כן לא פלא שמזמוריו נאמרים בפי כל לדורות כמזמורי אמונה ובטחון, תפילה וישועה.
הלא עם אל אלוקיו ידרוש, וגדול בקרבך קדוש ישראל.
תהילים פרק ג - בטחון מוחלט
בשביל להבין את הפרק הזה בצורה טובה, צריך קודם להכיר את סיפור מרד אבשלום. בגדול, כולם יודעים פחות או פחות מה היה שם – אבשלום, מרד, יואב, לך בשלום, גיהנם פעורה תחתיו וכגון דא, אבל – נדיר למצוא מי שמכיר את הסיפור המלא – אולי מחמת החשש הקמאי מלימוד נ"ך, כמנהג המשכילים מקדמת דנא, ועל כן הובא כאן:
למעשה, שורשי המעשה נעוצים ברצח אמנון על ידי אבשלום, לאחר מה שקרה עם תמר, עיין שם. אבשלום ברח לגשור, אל זרועות סבו האהוב, הסתתר שם שלוש שנים מפחד אביו שהשתוקק לנקום בו. בתום שלושת השנים הצליח יואב על ידי תחבולה סמי־פוליטית להחזיר את אבשלום ארצה עם חסינות דיפלומטית, אך המלך סרב לראות את פיו. אפשר להבין שהכעסים שקיננו בלב אבשלום רק חיפשו מקום להתפרץ, שכן היו לו אי־אלו השגות על אביו, שלא מנע מאמנון לעשות בתמר את אשר עשה – וגם, כעת כנראה היה מרוחק מהשפעה משמעותית על מהלכי השלטון, אף שהוא היה כרגע יורש העצר מבחינה חוקית.
לאחר זמן מה שדוד המלך לא הסכים להכניס אותו לרשימת הממתינים לקבלת הקהל, עשה אבשלום מעשה מאפיה והבריח את יואב להכניסו למלך, אך אביו סירב להראות לו שהוא עדיין יורש העצר, ונישק לו על כתפו כאחד האדם.
כמוצא אחרון, החל אבשלום לפתוח במרד, לאט – אבל בטוח.
בהתחלה זה היה גינוני כבוד מעט מוגזמים לאדם במעמדו, אחר כך מינה את עצמו לשופט העם, ואט־אט התחיל לטפטף באזני הציבור על שחיתות בממשל וחוסר עניין מצד צמרת המלוכה בענייניהם הפעוטים של העם שבשדות. כל זה, יחד עם חנופה מדויקת, המשוגרת הישר אל ליבותיהם של האזרחים, יצרו מפנה בדעת הקהל, והשטח היה מוכן.
ובעוד שתוליו של אבשלום בכל ערי הארץ מחכים לרגע האמת, בסביבתו של דוד ואף של אבשלום עצמו היה מידור מוחלט – אף אחד לא ידע כלום.
אבשלום אף השכיל להעביר את אחיתופל יועץ דוד לצידו, וכך, כאשר נשמע קול השופר ובכל הערים התפשטה השמועה כי מלך אבשלום בחברון, לא היה לצד המלך יועצו הטוב ביותר, והבלבול היה רב.
המלך החליט לצאת מירושלים עיר הקודש, ואף שההחלטה התקבלה בלב שלם, זה לא הוריד במאומה מהקושי שבדבר. לאחר שנעתר המלך להפצרותיו של איתי הגיתי לבוא עמו, עבר דוד בנחל קדרון, כשכל העם עוברים איתו עוברים ובוכים. על בימה טבעית, מצוק בינוני בגבהו, ניצב ארון הברית, ואביתר הכהן הגדול עמד לצידו, ממתין עד עבור כל העם.
כשהסתיים טקס הפרידה העצוב, הורה המלך לאביתר וצדוק הכהנים להחזיר את הארון אל מקדש ה', ואגב כך להישאר בעיר ולרגל שם למענו.
המנוסה החלה, ועד רדת הערב הגיע המלך עם אנשיו למקום בשם בחורים, שם עצר למנוחת הלילה.
קצת קודם לכן, במהלך המנוסה, עוד בקרבת ירושלים, שלח דוד המלך את חוּשַׁי הָאַרְכִּי חברו לרגל גם הוא אצל אבשלום.
כעת נכנס חושי לירושלים עם מצעד הניצחון של אבשלום, וניגש למלך החדש. אבשלום חשד בו, ובצדק גמור. אך דוד הכין אותו היטב, והוא הצליח להרגיע את חדשנותו של הבן המורד. "הרי בך בחר ה', וכך גם הסנהדרין – אין סיבר שאשרת את דוד כאשר המלכות הועברה אליך, ולא רק זה", הוסיף, "סביר להניח שאביך יודה בסופו של דבר למלכותך, והוא ודאי מעדיף שאני אייעץ לבנו ולא לסתם זר – ובסוף גם אתה תאהב אותי על ידידותי עם אביך ועבודתי עבורו".
אבשלום השתכנע, ועל אף מחאותיו של אחיתופל, נשאר חושי בארמון המלוכה – וכאן מתחיל עיקר הסיפור.
~ ~ ~
אחיתופל שנא את דוד. מאז מעשה אוריה הוא תיעב אותו עד שרשי נשמתו, וכשרק ניתנה לו ההזדמנות ודוד כבר לא היה המעסיק הישיר שלו, הוא חירף וגידף אותו בכל פה, והסביר לכל מי שרצה לשמוע כמה היה המלך הקודם פושע שראוי למוות מיידי. את אבשלום שירת בנאמנות עיוורת, ושכנע אותו פעם אחר פעם לצאת למלחמת חרמה בדוד המלך.
אך אבשלום הסתפק. הוא אכן חפץ במלוכה והיה מוכן לעשות הרבה בשבילה, אבל לא היה לו עניין מיוחד בהריגת אביו. לבד מכך שזה קומם עליו את העם, אין סיבה לגרום למלחמת אחים ושפיכות דמים מיותרת – בסוף יודה דוד למלכותו, והכל יבוא על מקומו בשלום.
אבל אחיתופל לא יכול לחיות כאשר דוד עוד נשם את אויר העולם, ולכן הוא בא עם תכנית חדשה – "הך וברח". במקום שאבשלום יצא למלחמה ויעורר עליו מדנים – יצא הוא עצמו, אחיתופל, יחד עם כוח קטן של שנים עשר אלף איש, ובאישון ליל, בעוד דוד עייף ויגע ממנוסתו, יבואו ויכו אותו לפי חרב, ואז ייעלמו משם בחסות החשיכה.
אבשלום כמובן יזעם ויכעס על רצח אביו עוד בטרם החל שלב המשא ומתן, אבל בשל ידידותו הקרובה עם הפושע הוא יחון אותו ואת צבאו.
זה לא היה הכיוון אליו ייחל המלך ארוך־השיער, ולכן בטרם יקבל את העצה הוא פנה לעבר יועצו השני, אולי לו תהיה עצה מתקבלת יותר על הדעת.
חושי, כדרכו, פרט את יסודות עצתו של אחיתופל. הוא טען כי כל התכנית מתבססת על שני עקרונות בסיסיים שלא עומדים במבחן המציאות. דבר ראשון, הוא אומר, אחיתופל מניח שדוד ואנשיו עייפים ומדוכאים – אבל בדיוק להיפך, המצב הנחות בו נתונים דוד ואנשיו מעמיד אותם במקום שאין להם מה להפסיד, והם עלולים להילחם כדובים שכולים – ואת זה אסור לנו לתת להם.
שנית, המשיך חושי בלהט, הטענה כאילו כעת הם שוכבים בלי לפחד מאנשי אבשלום מגוחכת מעיקרה, שהרי זה בדיוק הזמן בו הם מצפים למתקפה, הרי דוד הוא איש מלחמות ותיק, ויודע את כל תכסיסי המלחמה הקלאסיים – אין ספק שהוא ערוך לקראתו.
"אז מה באמת אתה מייעץ?" שאלו אבשלום ואחיתופל קול אחד. "לא סיימתי", המשיך חושי, "הרי אם תצאו עכשיו זה עוד יכול להזיק, כי אם תבואו עם צבא כה קטן, המפלה תהיה מוחצת ודרכו של דוד חזרה לשלטון תהיה סלולה. אז מה כן? פשוט. יאסף כל העם למלחמה, ובאור הבוקר, בזמן הכי לא־צפוי נסתער ונהרוג את כולם כאיש אחד".
הבעת הזעם שעלתה על פני אחיתופל הצמיתה את חושי למקומו, החסרונות שבעצמו היו כל־כך ברורים, והדגישו די בבירור את היותו שתול של דוד, אך להפתעתו הברורה של אחיתופל קיבל אבשלום דוקא את עצתו של רְעֵה־דוד לשעבר, בגיבוי מוחלט של כל הנוכחים.
חושי הארכי חשש ממלכודת, ולכן שלח את צדוק ואביתר הכהנים אל דוד, ולאחר מסע חתחתים הגיעו השניים למלך הנמלט, והזהירו אותו לא לישון במקום ההוא, ואכן עברו כל העם את הירדן, והחלו להיערך למלחמה המתקרבת.
כשהגיעה השמועה לאחיתופל, הוא קלט שהמרד אחל את דרכו לסיום, והכל אבוד – ולכן הפך את עצמו לחלק מההיסטוריה. וכמו שהוא צפה, כך היה: ההתנגשות בין אנשי דוד לנאמני אבשלום גבתה מהאחרונים כעשרים אלף הרוגים, אבשלום עצמו נהרג על ידי יואב, והמרד הסתיים בקול ענות חלושה, בדיוק כפי שהחל.
~ ~ ~
לאחר מעשה אוריה ובת־שבע, ניבא נתן לדוד שיקום לו מורד מתוך ביתו. במשך כמעט שלושים שנה חשש דוד המלך ממרד זה, שמא המורד יהיה אחד מהעבדים או משהו בסגנון, אדם חסר רחמים לגמרי. משהבין שאבשלום הוא המורד עליו דיבר נתן, רווח ליבו והוא פתח במזמור, שהרי סתם בן מרחם על אביו.
וזה היה נכון, אבשלום אכן לא רצה במות אביו – אך אחיתופל, אחד מאנשי החצר החזקים ביותר, כן סבר שדינו של דוד במיתה, ועליו קונן דוד שאמנם צרים רבים לי ורוצים רק במלכותי – אך באותה מידה רבים גם אומרים על נפשי שהיא חוטאת בלי תקוה, ואין סיכוי שאלוקים יעזור לי מאחר שדיני מוות.
אבל דוד סמוך ובטוח באלוקיו, שה' יגן בעם ומלכותו תשוב אליו, ואף שיש הטוענים שהוא חוטא ופושע – ה' עדו שלא כן, אלא יש לו את כבוד הנפש האמיתית, שהיא הקדושה האלוקית, ובזה ירום ראשו על אויביו.
ולמעשה, מידת הביטחון של דוד שיחזור למלוכה היתה כל כך גדולה – שהוא אפילו ביקש מצדוק ואביתר להחזיר את ארון ה' לירושלים, כי הרי בודאות שיחזור לראות אותו ואת נוהו, ובכל מקום שיקרא אל ה' ויתפלל אליו – יקבל תשובה כאשר יחזור להיות בהר הקודש.
ואכן, כמו שאנחנו כבר יודעים, דוד המלך חזר למקומו, בזכות בטחונו בה', שהרי באותו זמן שיעץ אחיתופל להפתיע אותו עם כח קטן ומיומן, הוא אכן שכב בין אנשיו ולא ציפה לכך, ובכל זאת התעורר, מחמת שהקב"ה גרם לכך שלא יקבל אבשלום את עצת אחיתופל הטובה, ולאחר שאכן עצת חושי הפכה להיות תכנית המלחמה של תומכי המרד – לא חשש דוד מעשרות אלפי הלוחמים שהיו אמורים להתייצב מולו.
והמלך המודח ממשיך להתפלל – הושיעני ה' מכל אויבי, אחרי שכבר גרמת להם לביזיון כשאחיתופל, היועץ הבכיר, התאבד. ודוד מדגיש שאמנם הוא חפץ בישועה, אבל הוא לא מעוניין במפלתו של הצד שכנגד, ושלא יאבדו עם רב מישראל – אלא ברכת ה' תישאר על עמו, כמו שאכל קרב כשיואב הרג את אבשלום, וזה היה סיומו של המרד.
למעשה, על פי שיטת המלבי"ם, הפרק – לא רק מחולק לשלשה חלקים שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר בעניין המלחמה והמרד, אלא נראה שהפרק כולו נכתב במהלך העניינים – הפסוק הראשון הוא הרי "בברחו מפני אבשלום" – בזמן שהוא ברח התפלל שה' יענהו, אבל אחר כך כבר מתואר תהליך תחילת הישועה – "אני שכבתי ואישנה". ועדיין לא התחילה המלחמה בפועל, כי דוד אומר "לא אירא מרבבות עם" – שיבואו בהזדמנות זו אחרת. אך מסיום הפרק משתמע שהוא נכתב במהלך הקרב, מכך שדוד מתפלל שלא יארע נזק לאויביו.
מכל זה אפשר ללמוד עד כמה גדול היה בטחונו של דוד המלך בצורו – "אתה ה' מגן בעדי" – ממה אחשוש? ממה יש לפחד? – והוא עוד פורש לשנת הלילה, בעיצומה של מנוסה, ואין לו אף שמץ של יראה מפני רבבות הרודפים אותו ואת מחנהו. אין זאת אלא שהיה סמוך על אלוקיו כבן המתרפק על אביו – ואם כן לא פלא שמזמוריו נאמרים בפי כל לדורות כמזמורי אמונה ובטחון, תפילה וישועה.
הלא עם אל אלוקיו ידרוש, וגדול בקרבך קדוש ישראל.
- המאמר הבא בסדרה 'פשטות': תהלים פרק ד - הליצנות ושברה
- מאמר קודם בסדרה 'פשטות': תהלים פרק ב - הגבול האפור
