אינו מוגה כל הצורך, בהמשך בע"ה המאמר יעודכן.
מגוון בעיות הנפש והפרעות האישיות שבדורינו, גורמות לאכלוס גבוה של כל מיני קליניקות למיניהם, וכמות לא מבוטלת של מטפלים ממטפלים שונים, חוגגים כל הדרך אל הבנק עם צרור מרשרשים בכיסם ועוד כמה שקים ברכבם. אך דומה שבין כל המילים הפומפוזיות למדי הממלאים ספרים ארונות וספריות באין־ספור הגיגים בלתי מובל בעליל, נבלעה איכשהו בעיה מציקה למדי, שפוקדת אותנו בתכיפות שגם אם היא לא גבוהה, בהחלט ניתן להגדירה כמצוקה 10 בסולם ריכטר.
מדובר, כמובן, בחובבי – שלא לומר חולי – הויכוח. אנשים שכל פרט קטן הופך לנושא התכתשות מתיש, שהדרך היחידה לסיים אותו היא בבריחה חד צדדית. לא משנה מה, ולא משנה על מה, החל ממחירי הסוודרים בקיץ, ועד להסכם הכניעה של היפנים עם קולומבוס – בכל דבר יש להם דעה, והם לא מהססים להביע אותה עד זוב דם.
ואיכשהו, תמיד הם יצליחו לבלבל אותך, להשתיק אותך, ומתוך דבריך להוכיח שהם אלה הצודקים – ולא רק בנושא הנידון.
אין הרבה איך להתפרנס מכישרון אומלל כזה, שפעמים רבות צועד יד ביד עם בעיות חברתיות כאח תאום, אבל זה אחד מהמקצועות שאותם אנשי ויכוח ממש יכולים לעשות חיל בהם – זה תקשורת לסוגיה.
שם, הם יכולים להביא את עצמם לידי ביטוי.
המרואיין האומלל הופך לשק חבטות למשך פרק־זמן שנדמה כנצח, בעוד תוקפו מדושן העונג חוכך ידיו בסדיזם מתחת לטווח המסרטה, כשהוא מנסה למשש את הדם והעצמות הנגרסים בין אצבעותיו.
כדי להתמודד עם בעיה זו, כאשר ואם היא נתקלת לפתחך – כתב אחד מחשובי היהודים ספרון קטן, בו הוא מדריך איך להיחלץ ממצבי ביש שכאלה.
אחת הנקודות עליהם הוא מצביע – ולדעתו היא העיקרית בנושא זה, זה שכל אחד מאותם מגריסי חצץ נוקט בדרך כלל בשיטת ההתקפה חסרת הגבולות. ההתקפה תרד פעמים רבות אפילו לרמה האישית, ותאשים את הצד השני בכל חולי ומכה אשר הביא ה', אבל בסוף המטרה מושגת, ואותו צד מוצא את עצמו מתגונן בתקיפות.
אבל התגוננות – תקיפה ככל שתהיה, לעולם לא תשרוד זמן רב, וכך הם מביסים מתווכח אחר מתווכח.
הפתרון הוא, אם כך, להפוך ממתגונן לתוקף. מאשימים אותך בטיפשות? אדרבה, נראה איך הצד השני מבוסס על עקרונות השוים בחכמתם לקוראן. אתה אגואיסט יגידו לך? מצוין, תצביע על כל שביב אנוכיות בבר פלוגתא שלך, תנפח אותו ותהפוך את יריבך ל"מפלצת אני" אדירת מימדים. ואז, הגלגל יתהפך. הכדור עובר למגרש של השני – ובמצב הזה אתה המלך.
בטקטיקה זו, כך נראה, השתמש דוד המלך עצמו בפרק הנוכחי. הנסיבות עליהן נכתב מזמור זה עמומות למדי, ומתוך הפסוקים עצמם אין רמזים כלשהם להתלות עליהם, אבל נראה שהרועה הנאמן ייחס חשיבות רבה למזמור זה.
עשרה מיני ניצוח נכתבו בתהלים, ובאופן נדיר למדי שלשה מתוכם פותחים את המזמור הזה – למנצח, בנגינות, מזמור. ואכן, רש"י ועוד רבים ממפרשי המקרא מבארים באופן זה או אחר, שדוד המלך הורה ללויים לשורר מזמור זה על הדוכן – דבר שלא מוצאים שנאמר על פרק אחר (גם בשירי המעלות, זו לא היתה הוראה למשורר, אלא שירים שנתקנו לאומרם במעלות), מה שמראה שהיה מאד חשוב למלך לשורר לה' במילים אלו.
מכל מקום, דעת המלבי"ם לאורו אנו הולכים, היא שפרק זה נכתב בזמן שרעב ממושך בן שלש שנים תקף את מלכות יהודה כולה – מה שגרם לכל מיני אנשים מהסוג הליצני דלעיל לטעון שהעניין כולו הינו באשמתו הבלעדית של דוד על מעשה בת שבע, אף שעברו שנים רבות מאז.
אבל מה לעשות, דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים – וכמה שזה נכון בעידננו, זה היה נכון פי כמה באותם שנים בהם היה אורים ותומים וכהן לשאול בהם, וכך נודע לדוד ואנשי דורו שמכה זו ניחתה עליהם על שאול ועל בית הדמים אשר הרג את הגבעונים.
דוד, מצד עצמו, ידע שבמעשה בת שבע לא היה כל חטא, וכמאמרם ז"ל "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ולכן התפלל להקב"ה שיענה לו וימטיר מטר – שהרי אין כאלוקינו שיודע צדקתו ומעשיו הטובים, בשלהם ראוי העם לגשם, אך גם ובלעדי זה, אומר המלך, הרי הקב"ה רחום ורגיל להושיעני בעת צרה, ויותר מזה – חנון, שהיא מי"ג מידותיו של ה', ואתה חונן גם למי שאינו ראוי לרחמים.
אך בעוד המלך מתחטא לפני קונו, בתפילה ובקשת רחמים, ליצני הדור – אותם ידענים מדופלמים – היו עסוקים בחיטוט עומק בגנזכי דוד, כשהם מבקשים לנפח את הקיים ולהוציא דברים מהקשרם, ובמקרה שזה לא יעבוד – להמציא גם עוד כמה עוונות לעת מצוא. ועל זה אומר להם דוד – הרי זה הפוך מדרכי ה' הרחום והחנון, אתם מעמידים את עצמכם באלפיון העליון, באליטת העם, וזורקים משם הערות לכל כיוון – בעוד אתם עצמכם אינכם נוהגים לפי אמות המוסר שלכם. אתם דורשים שלמות, בעודכם רחוקים מה', אתם משפילים ומבזים בעוד הוא מבקש לנשא ולרומם את מבקשיו.
ויותר מזה, מוסיף דוד, הרי ה' ענה לי והמטיר מטר – משום שאני חסידו והוא מיד מפלה אותי לטובה בהשגחתו הפרטית עלי, ותמיד עונה לי כאשר אני קורא אליו, ואם אתם אומרים "טול קיסם מבין שיניך" – מהקורות שתטלו מבין עיניכם תוכלו לבנות את מגדל בבל מחדש! אם אשת איש הוא עניין כה חמור כמו שאתם מתעקשים לטעון בלהט במעמקי הקאווע־שטיבל, מוטב שאכן תפחדו מהצופה ומביט שמכיר במעלליכם, ותשמרו לעצמכם את משפט המחץ שלכם...
ואכן, מי יבוא מאחרי המלך. לאחר שהאורים ותומים חשפו לפני הכל מה היה הגורם לו, ועוד טרם הורד הגשם בפועל, כבר מיהר דוד לגבעון להגיש את עולותיו, זבחי הצדק, לכהנים – בהודאה על העבר שהתברר צדקו, ובבטחון בה' על העתיד. ואף שזמני מצוקה גורם לאנשים רבים להפוך לפסימיים ולהתקשות לראות את האור בקצה המנהרה, ואף שניסי ה' ואור פניו נעלמים באופן טבעי מעיני האדם בשעותיו הקשות, בכל זאת שרתה שמחה בלב המלך מעת שהדגן והתירוש החלו להתרבות – ובמילים אחרות שהרעב הנורא פסק וההיצע גבר על הביקוש.
וכתוצאה מהשפע הרב שהחל מהרגע בו חזרו בתשובה על מעשיהם – הרי שישראל יכולים לשוב ולשכון בדד בלי להזדקק לחסדי האומות ותבואתם, כמו השאיפה היהודית הנצחית לישון יחד עם השלום והשלוה כעם יחיד לאלוקיו.
תהילים פרק ד - הליצנות ושברה
מגוון בעיות הנפש והפרעות האישיות שבדורינו, גורמות לאכלוס גבוה של כל מיני קליניקות למיניהם, וכמות לא מבוטלת של מטפלים ממטפלים שונים, חוגגים כל הדרך אל הבנק עם צרור מרשרשים בכיסם ועוד כמה שקים ברכבם. אך דומה שבין כל המילים הפומפוזיות למדי הממלאים ספרים ארונות וספריות באין־ספור הגיגים בלתי מובל בעליל, נבלעה איכשהו בעיה מציקה למדי, שפוקדת אותנו בתכיפות שגם אם היא לא גבוהה, בהחלט ניתן להגדירה כמצוקה 10 בסולם ריכטר.
מדובר, כמובן, בחובבי – שלא לומר חולי – הויכוח. אנשים שכל פרט קטן הופך לנושא התכתשות מתיש, שהדרך היחידה לסיים אותו היא בבריחה חד צדדית. לא משנה מה, ולא משנה על מה, החל ממחירי הסוודרים בקיץ, ועד להסכם הכניעה של היפנים עם קולומבוס – בכל דבר יש להם דעה, והם לא מהססים להביע אותה עד זוב דם.
ואיכשהו, תמיד הם יצליחו לבלבל אותך, להשתיק אותך, ומתוך דבריך להוכיח שהם אלה הצודקים – ולא רק בנושא הנידון.
אין הרבה איך להתפרנס מכישרון אומלל כזה, שפעמים רבות צועד יד ביד עם בעיות חברתיות כאח תאום, אבל זה אחד מהמקצועות שאותם אנשי ויכוח ממש יכולים לעשות חיל בהם – זה תקשורת לסוגיה.
שם, הם יכולים להביא את עצמם לידי ביטוי.
המרואיין האומלל הופך לשק חבטות למשך פרק־זמן שנדמה כנצח, בעוד תוקפו מדושן העונג חוכך ידיו בסדיזם מתחת לטווח המסרטה, כשהוא מנסה למשש את הדם והעצמות הנגרסים בין אצבעותיו.
כדי להתמודד עם בעיה זו, כאשר ואם היא נתקלת לפתחך – כתב אחד מחשובי היהודים ספרון קטן, בו הוא מדריך איך להיחלץ ממצבי ביש שכאלה.
אחת הנקודות עליהם הוא מצביע – ולדעתו היא העיקרית בנושא זה, זה שכל אחד מאותם מגריסי חצץ נוקט בדרך כלל בשיטת ההתקפה חסרת הגבולות. ההתקפה תרד פעמים רבות אפילו לרמה האישית, ותאשים את הצד השני בכל חולי ומכה אשר הביא ה', אבל בסוף המטרה מושגת, ואותו צד מוצא את עצמו מתגונן בתקיפות.
אבל התגוננות – תקיפה ככל שתהיה, לעולם לא תשרוד זמן רב, וכך הם מביסים מתווכח אחר מתווכח.
הפתרון הוא, אם כך, להפוך ממתגונן לתוקף. מאשימים אותך בטיפשות? אדרבה, נראה איך הצד השני מבוסס על עקרונות השוים בחכמתם לקוראן. אתה אגואיסט יגידו לך? מצוין, תצביע על כל שביב אנוכיות בבר פלוגתא שלך, תנפח אותו ותהפוך את יריבך ל"מפלצת אני" אדירת מימדים. ואז, הגלגל יתהפך. הכדור עובר למגרש של השני – ובמצב הזה אתה המלך.
בטקטיקה זו, כך נראה, השתמש דוד המלך עצמו בפרק הנוכחי. הנסיבות עליהן נכתב מזמור זה עמומות למדי, ומתוך הפסוקים עצמם אין רמזים כלשהם להתלות עליהם, אבל נראה שהרועה הנאמן ייחס חשיבות רבה למזמור זה.
עשרה מיני ניצוח נכתבו בתהלים, ובאופן נדיר למדי שלשה מתוכם פותחים את המזמור הזה – למנצח, בנגינות, מזמור. ואכן, רש"י ועוד רבים ממפרשי המקרא מבארים באופן זה או אחר, שדוד המלך הורה ללויים לשורר מזמור זה על הדוכן – דבר שלא מוצאים שנאמר על פרק אחר (גם בשירי המעלות, זו לא היתה הוראה למשורר, אלא שירים שנתקנו לאומרם במעלות), מה שמראה שהיה מאד חשוב למלך לשורר לה' במילים אלו.
מכל מקום, דעת המלבי"ם לאורו אנו הולכים, היא שפרק זה נכתב בזמן שרעב ממושך בן שלש שנים תקף את מלכות יהודה כולה – מה שגרם לכל מיני אנשים מהסוג הליצני דלעיל לטעון שהעניין כולו הינו באשמתו הבלעדית של דוד על מעשה בת שבע, אף שעברו שנים רבות מאז.
אבל מה לעשות, דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים – וכמה שזה נכון בעידננו, זה היה נכון פי כמה באותם שנים בהם היה אורים ותומים וכהן לשאול בהם, וכך נודע לדוד ואנשי דורו שמכה זו ניחתה עליהם על שאול ועל בית הדמים אשר הרג את הגבעונים.
דוד, מצד עצמו, ידע שבמעשה בת שבע לא היה כל חטא, וכמאמרם ז"ל "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ולכן התפלל להקב"ה שיענה לו וימטיר מטר – שהרי אין כאלוקינו שיודע צדקתו ומעשיו הטובים, בשלהם ראוי העם לגשם, אך גם ובלעדי זה, אומר המלך, הרי הקב"ה רחום ורגיל להושיעני בעת צרה, ויותר מזה – חנון, שהיא מי"ג מידותיו של ה', ואתה חונן גם למי שאינו ראוי לרחמים.
אך בעוד המלך מתחטא לפני קונו, בתפילה ובקשת רחמים, ליצני הדור – אותם ידענים מדופלמים – היו עסוקים בחיטוט עומק בגנזכי דוד, כשהם מבקשים לנפח את הקיים ולהוציא דברים מהקשרם, ובמקרה שזה לא יעבוד – להמציא גם עוד כמה עוונות לעת מצוא. ועל זה אומר להם דוד – הרי זה הפוך מדרכי ה' הרחום והחנון, אתם מעמידים את עצמכם באלפיון העליון, באליטת העם, וזורקים משם הערות לכל כיוון – בעוד אתם עצמכם אינכם נוהגים לפי אמות המוסר שלכם. אתם דורשים שלמות, בעודכם רחוקים מה', אתם משפילים ומבזים בעוד הוא מבקש לנשא ולרומם את מבקשיו.
ויותר מזה, מוסיף דוד, הרי ה' ענה לי והמטיר מטר – משום שאני חסידו והוא מיד מפלה אותי לטובה בהשגחתו הפרטית עלי, ותמיד עונה לי כאשר אני קורא אליו, ואם אתם אומרים "טול קיסם מבין שיניך" – מהקורות שתטלו מבין עיניכם תוכלו לבנות את מגדל בבל מחדש! אם אשת איש הוא עניין כה חמור כמו שאתם מתעקשים לטעון בלהט במעמקי הקאווע־שטיבל, מוטב שאכן תפחדו מהצופה ומביט שמכיר במעלליכם, ותשמרו לעצמכם את משפט המחץ שלכם...
ואכן, מי יבוא מאחרי המלך. לאחר שהאורים ותומים חשפו לפני הכל מה היה הגורם לו, ועוד טרם הורד הגשם בפועל, כבר מיהר דוד לגבעון להגיש את עולותיו, זבחי הצדק, לכהנים – בהודאה על העבר שהתברר צדקו, ובבטחון בה' על העתיד. ואף שזמני מצוקה גורם לאנשים רבים להפוך לפסימיים ולהתקשות לראות את האור בקצה המנהרה, ואף שניסי ה' ואור פניו נעלמים באופן טבעי מעיני האדם בשעותיו הקשות, בכל זאת שרתה שמחה בלב המלך מעת שהדגן והתירוש החלו להתרבות – ובמילים אחרות שהרעב הנורא פסק וההיצע גבר על הביקוש.
וכתוצאה מהשפע הרב שהחל מהרגע בו חזרו בתשובה על מעשיהם – הרי שישראל יכולים לשוב ולשכון בדד בלי להזדקק לחסדי האומות ותבואתם, כמו השאיפה היהודית הנצחית לישון יחד עם השלום והשלוה כעם יחיד לאלוקיו.
- מאמר קודם בסדרה 'פשטות': תהלים פרק ג - בטחון מוחלט
