"בכל דור ודור": התחדשות הארת המועד וגזירת הדין בחג השבועות
בבואנו אל ימי חג השבועות, זמן מתן תורתנו הקדושה, ראוי ונכון לכל בר דעת לעמוד על יסוד גדול ומהותי במחשבת ישראל, המשנה לחלוטין את תפיסתנו לגבי מהותם של חגי ומועדי ה'. ברגיל, נוטה האדם לראות בחגים ימי זיכרון היסטוריים גרידא – מעין תחנות זמן המיועדות להעלאת זכרם של אירועים כבירים ונסים עצומים שהתרחשו לאבותינו בעבר הרחוק. לפי תפיסה זו, האירוע עצמו נותר חקוק בדפי העבר, ואנו אך מנציחים את רושמו.
אולם, העיון המעמיק והישר במקורות התורה מגלה תמונה שונה לחלוטין: מועדי השנה אינם סתם זכר לעבר, אלא הם תחנות קבועות ומהותיות ברצף המציאות, שבהן ההשפעה הרוחנית המקורית – על כל אורותיה ודיניה – חוזרת וניעורה, ושבה ונפתחת בכל תוקפה ועוצמתה בכל שנה ושנה.
א. יסוד הרמח"ל: חזרת ההארה וההשפעה המקורית
יסוד מוסד זה מבוסס על דבריו המאירים של רבנו הרמח"ל זיע"א בספרו 'דרך ה'' (חלק ד', פרק ז', אות ו'). בפרק העוסק בקדושת הזמנים והמועדות, ובחוקיות המשפיעה על מהלך השנה, מגלה הרמח"ל יסוד פנימי רם: לכל חג וחג, ולכל מועד ומועד שקבע הבורא יתברך, ישנה שייכות ישירה, מהותית וממשית ל"להארה הראשונה" ולאותה השפעה אלוקית ספציפית שהייתה בתחילה, בעת שנתקדש המועד לראשונה בהיסטוריה.
הרמח"ל מבאר כי בכל שנה ושנה, כאשר גלגל הזמן מגיע לאותה נקודה רוחנית, חוזרת ומתעוררת בשמיים מעין ההשפעה הראשונה שהייתה באותו הזמן. אין מדובר בהתעוררות רגשית או פסיכולוגית מצד האדם בלבד, אלא בפתיחה מחודשת של הצינורות הרוחניים העליונים.
כך, למשל, בימי חג הפסח, חוזר ונפתח בשמיים צינור השפע של עניין החירות והגאולה, כפי שהיה ממש בזמן יציאת מצרים, והוא משפיע על נפשות ישראל המכינות את עצמן לקבלו. ממילא, על פי חוקיות רוחנית קבועה זו, בחג השבועות חוזר וניעור כוחו של מעמד הר סיני בכל תוקפו, ואור קבלת התורה נשפך על פני האדמה ומזדמן לכל יהודי בכל שנה ושנה מחדש.
ב. בירור היסוד מדברי הגמרא: "טבוח"
ראיה ברורה והוכחה ניצחת ליסוד נשגב זה של הרמח"ל – המראה בצורה מוחשית כיצד הכוחות וההשפעות של אותו הזמן המקורי חוזרים בפועל לדורות ואינם קיימים אך ורק לשעתם באותו הדור – יש למצוא בדברי הגמרא במסכת שבת (קכט:).
הגמרא שם דנה בזמנים המיוחדים שבהם אין לאדם להקיז דם משום סכנה, ומביאה כלל מוגדר: "מעלי יומא טבא חולשא, מעלי יומא דעצרתא סכנתא". משום כך, מוסיפה הגמרא, קבעו חכמים גזירה ואסרו להקיז דם בכל ערבי הימים הטובים כולם, וכל זאת אך ורק מחמת הגזירה והסכנה השייכת בערב חג השבועות, כדי שלא יבואו לטעות בה.
ובטעם הדבר והסכנה המיוחדת של ערב שבועות, מבארת הגמרא בלשונה: "דנפיק ביה זיקא ושמיה 'טבוח', דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו".
רוצה לומר: בזמן מתן תורה המקורי, עמד כוח דין קשה, כוח חבלה עצום הנקרא בלשון חז"ל שד ושמו "טבוח". כוח זה איים על ישראל ואמר להם שאם אין הם מקבלים את התורה – הוא עומד מוכן לטבוח את בשרם ואת דמם, ולהחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו, כפי שאמרו חז"ל על הפסוק "ארץ יראה ושקטה" – בתחילה יראה ואחר כך שקטה. כיוון שכך, אותו כוח של דין נובע ויוצא לעולם באותו הזמן הספציפי.
ג. פסק ההלכה ברמ"א ובמפרשים לדורות עולם
והנה, המעיין בדברים ובסוגיית הגמרא יראה מיד שאין מדובר כאן בעניין דרוש או אגדה בלבד, אלא בדבר מוחשי שהובא להלכה למעשה בשולחן ערוך על ידי הרמ"א (אורח חיים, סימן תפ"ח, סעיף י'):
אולם, העיון המעמיק והישר במקורות התורה מגלה תמונה שונה לחלוטין: מועדי השנה אינם סתם זכר לעבר, אלא הם תחנות קבועות ומהותיות ברצף המציאות, שבהן ההשפעה הרוחנית המקורית – על כל אורותיה ודיניה – חוזרת וניעורה, ושבה ונפתחת בכל תוקפה ועוצמתה בכל שנה ושנה.
א. יסוד הרמח"ל: חזרת ההארה וההשפעה המקורית
יסוד מוסד זה מבוסס על דבריו המאירים של רבנו הרמח"ל זיע"א בספרו 'דרך ה'' (חלק ד', פרק ז', אות ו'). בפרק העוסק בקדושת הזמנים והמועדות, ובחוקיות המשפיעה על מהלך השנה, מגלה הרמח"ל יסוד פנימי רם: לכל חג וחג, ולכל מועד ומועד שקבע הבורא יתברך, ישנה שייכות ישירה, מהותית וממשית ל"להארה הראשונה" ולאותה השפעה אלוקית ספציפית שהייתה בתחילה, בעת שנתקדש המועד לראשונה בהיסטוריה.
הרמח"ל מבאר כי בכל שנה ושנה, כאשר גלגל הזמן מגיע לאותה נקודה רוחנית, חוזרת ומתעוררת בשמיים מעין ההשפעה הראשונה שהייתה באותו הזמן. אין מדובר בהתעוררות רגשית או פסיכולוגית מצד האדם בלבד, אלא בפתיחה מחודשת של הצינורות הרוחניים העליונים.
כך, למשל, בימי חג הפסח, חוזר ונפתח בשמיים צינור השפע של עניין החירות והגאולה, כפי שהיה ממש בזמן יציאת מצרים, והוא משפיע על נפשות ישראל המכינות את עצמן לקבלו. ממילא, על פי חוקיות רוחנית קבועה זו, בחג השבועות חוזר וניעור כוחו של מעמד הר סיני בכל תוקפו, ואור קבלת התורה נשפך על פני האדמה ומזדמן לכל יהודי בכל שנה ושנה מחדש.
ב. בירור היסוד מדברי הגמרא: "טבוח"
ראיה ברורה והוכחה ניצחת ליסוד נשגב זה של הרמח"ל – המראה בצורה מוחשית כיצד הכוחות וההשפעות של אותו הזמן המקורי חוזרים בפועל לדורות ואינם קיימים אך ורק לשעתם באותו הדור – יש למצוא בדברי הגמרא במסכת שבת (קכט:).
הגמרא שם דנה בזמנים המיוחדים שבהם אין לאדם להקיז דם משום סכנה, ומביאה כלל מוגדר: "מעלי יומא טבא חולשא, מעלי יומא דעצרתא סכנתא". משום כך, מוסיפה הגמרא, קבעו חכמים גזירה ואסרו להקיז דם בכל ערבי הימים הטובים כולם, וכל זאת אך ורק מחמת הגזירה והסכנה השייכת בערב חג השבועות, כדי שלא יבואו לטעות בה.
ובטעם הדבר והסכנה המיוחדת של ערב שבועות, מבארת הגמרא בלשונה: "דנפיק ביה זיקא ושמיה 'טבוח', דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו".
רוצה לומר: בזמן מתן תורה המקורי, עמד כוח דין קשה, כוח חבלה עצום הנקרא בלשון חז"ל שד ושמו "טבוח". כוח זה איים על ישראל ואמר להם שאם אין הם מקבלים את התורה – הוא עומד מוכן לטבוח את בשרם ואת דמם, ולהחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו, כפי שאמרו חז"ל על הפסוק "ארץ יראה ושקטה" – בתחילה יראה ואחר כך שקטה. כיוון שכך, אותו כוח של דין נובע ויוצא לעולם באותו הזמן הספציפי.
ג. פסק ההלכה ברמ"א ובמפרשים לדורות עולם
והנה, המעיין בדברים ובסוגיית הגמרא יראה מיד שאין מדובר כאן בעניין דרוש או אגדה בלבד, אלא בדבר מוחשי שהובא להלכה למעשה בשולחן ערוך על ידי הרמ"א (אורח חיים, סימן תפ"ח, סעיף י'):
ובהתבוננות בדבר זה בעין למדנית, יש לעורר קושיה עצומה: מאי נפקא מינה לן בהא דבזמן מתן תורה יצא אותו כוח לאיים על ישראל? הרי אבותינו כבר ענו ואמרו "נעשה ונשמע", קיבלנו את התורה, ואותה שעה היסטורית חלפה ועברה מן העולם לפני אלפי שנים. מדוע עלינו לחשוש לסכנה זו כיום? הרי הכלל ההלכתי וההגיוני המפורסם אומר "דיה לצרה בשעתה", ואין לחוש לצרות העבר שכבר נפתרו לחלוטין.
אלא, מכאן מוכח בעליל, מתוך עומק סוגיית הגמרא ועיגונה בפסק ההלכה החותך, בדיוק כפי שביאר הרמח"ל ביסודו: כוחו של אותו הזמן חוזר לדורות, ואינו לשעתו בלבד באותו הדור! אין המציאות הרוחנית נעלמת. כיוון שבזמן המקורי של ערב שבועות עמד העולם כולו תלוי ועומד על כף המאזניים, ומידת הדין של "טבוח" ריחפה באוויר – הרי שרושם הסכנה ורוח הדין הזו חוזרים ויורדים לעולם בכל ערב חג שבועות מחדש.
עוצמת הדין החוזרת היא כה ממשית, עד שחכמים הוצרכו לחשוש לה למעשה ולגזור על כך לדורות, ואף הרחיבו את הגזירה לכל ערבי החגים של השנה כולה משום ערב חג השבועות, כדי שלא יבואו לזלזל בדבר.
יסוד נשגב זה מוכח נמי להדיא מתוך עיון בדברי גדולי המפרשים על אתר, הלוא הם הבאר היטב (ס"ק ט"ו) והמשנה ברורה, המביאים ומבססים את טעם הגמרא בעניין "זיקא דטבוח" כטעם בלעדי לפסק ההלכה האוסר הקזת דם. בכך הם מראים בעליל לכל מעיין שהשפעת הזמן אינה זיכרון רחוק, אלא היא חיה וקיימת בכל שנה ושנה באופן ממשי לחלוטין.
סיכום והארה למעשה
המורם מן האמור הוא לימוד גדול ונורא לעבודת השם: חג השבועות אינו יום זיכרון בלבד. בכל ערב חג, המציאות כולה חוזרת מבחינה רוחנית והלכתית לבחינת נקודת הראשית, שבה העולם תלוי ועומד – האם יתקיים על ידי התורה או שמא יחזור לתוהו ובוהו.
ומתוך הבנה זו, כאשר אנו נכנסים אל ימי החג הקדושים, עוסקים בתורה ומקבלים אותה עלינו מחדש, אנו פועלים את קיום העולם, ממתקים ומבטלים את מידת הדין הקשה של מלאך ה"טבוח", וממשיכים עלינו ועל המציאות כולה את אותה ההארה ואותו השפע המקורי של מעמד הר סיני.
אלא, מכאן מוכח בעליל, מתוך עומק סוגיית הגמרא ועיגונה בפסק ההלכה החותך, בדיוק כפי שביאר הרמח"ל ביסודו: כוחו של אותו הזמן חוזר לדורות, ואינו לשעתו בלבד באותו הדור! אין המציאות הרוחנית נעלמת. כיוון שבזמן המקורי של ערב שבועות עמד העולם כולו תלוי ועומד על כף המאזניים, ומידת הדין של "טבוח" ריחפה באוויר – הרי שרושם הסכנה ורוח הדין הזו חוזרים ויורדים לעולם בכל ערב חג שבועות מחדש.
עוצמת הדין החוזרת היא כה ממשית, עד שחכמים הוצרכו לחשוש לה למעשה ולגזור על כך לדורות, ואף הרחיבו את הגזירה לכל ערבי החגים של השנה כולה משום ערב חג השבועות, כדי שלא יבואו לזלזל בדבר.
יסוד נשגב זה מוכח נמי להדיא מתוך עיון בדברי גדולי המפרשים על אתר, הלוא הם הבאר היטב (ס"ק ט"ו) והמשנה ברורה, המביאים ומבססים את טעם הגמרא בעניין "זיקא דטבוח" כטעם בלעדי לפסק ההלכה האוסר הקזת דם. בכך הם מראים בעליל לכל מעיין שהשפעת הזמן אינה זיכרון רחוק, אלא היא חיה וקיימת בכל שנה ושנה באופן ממשי לחלוטין.
סיכום והארה למעשה
המורם מן האמור הוא לימוד גדול ונורא לעבודת השם: חג השבועות אינו יום זיכרון בלבד. בכל ערב חג, המציאות כולה חוזרת מבחינה רוחנית והלכתית לבחינת נקודת הראשית, שבה העולם תלוי ועומד – האם יתקיים על ידי התורה או שמא יחזור לתוהו ובוהו.
ומתוך הבנה זו, כאשר אנו נכנסים אל ימי החג הקדושים, עוסקים בתורה ומקבלים אותה עלינו מחדש, אנו פועלים את קיום העולם, ממתקים ומבטלים את מידת הדין הקשה של מלאך ה"טבוח", וממשיכים עלינו ועל המציאות כולה את אותה ההארה ואותו השפע המקורי של מעמד הר סיני.
