מתן תורה ללא חטאת: הסתירה בין החומשים

מתן תורה ללא חטאת: הסתירה בין החומשים​

בפרשת פינחס (במדבר כח, כו-לא), כשהתורה מפרטת באריכות ובפירוט רב את סדר קורבנות המוספים של החגים, אנחנו נפגשים בשינוי הלכתי ומחשבתי חריג ומפתיע בפרשת חג השבועות. בכל חגי ומועדי השנה, התורה מצווה את עם ישראל להקריב שעיר מיוחד לכפרה ומגדירה את הקורבן הזה בלשון ברורה וחד-משמעית: "שְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם". אולם כאן, במוספי חג השבועות שבחומש במדבר (במדבר כח, ל), התורה משנה לגמרי מהסגנון הרגיל והמוכר שלה, ומשמיטה את המילה המהותית ביותר במערכת הכפרה: "שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" - בלי להזכיר, בלי לכתוב ובלי לרמוז בכלל את מילת "חטאת".

רבינו הבעל הטורים מסביר את ההשמטה הפלאית הזו על פי דברי הירושלמי במסכת ראש השנה (פרק ד, הלכה ח). שם דרש רב משרשיא יסוד שמימי ונפלא: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, כיוון שקיבלתם עליכם עול תורה ביום הזה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם, ולכן אין התורה רוצה להזכיר את החטא ביום החג המרומם שלכם. עצם קבלת התורה וההתמסרות אליה פשוט מוחקות, מעלימות וממיסות את מציאות החטא.

וכאן בדיוק עולה שאלה שכל לומד מתקשה בה:

אם קבלת התורה באמת מוחקת את החטא ולכן לא צריך להביא שעיר חטאת, איך זה שבחומש ויקרא, בפרשת אמור, התורה כותבת בדיוק את ההפך הגמור? שם, כשהיא מתארת את קורבנות החג, היא מדגישה במפורש ובחגיגיות: "וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לַחַטָּאת" (ויקרא כג, יט)! איך יכול להיות שבאותו החג ממש, חומש אחד מוותר על החטאת כליל וחומש שני מחזיר אותה למרכז הבמה?

התשובה לכך פותחת פתח נפלא להבנה עמוקה בהלכות קידוש החודש, וכאן אנו נזקקים לביאורו המופלא של הבעל הטורים מתוך הפסיקתא זוטרא:

הגמרא במסכת ר"ה (ו, ב) מביאה יסוד אסטרונומי והלכתי ידוע: בזמן שהיו מקדשים את החודשים על פי הראייה בב"ד ע"י עדים, חג השבועות לא היה מקובע לתאריך קבוע וידוע מראש בלוח השנה. חג השבועות חל תמיד ביום החמישים לספירת העומר, ולכן הוא היה יכול לחול בה' בסיוון, בו' בסיוון או בז' בסיוון. הדבר היה תלוי בשאלה האם חודשי ניסן ואייר שקדמו לו היו מלאים או חסרים.

מתוך דברים אלו, מפרש רבינו הבעל הטורים יסוד עצום ומשלים. מתי מתעלה האדם מעל מציאות החטא ואינו זקוק עוד להזכרת חטאת בקורבנותיו? דווקא כאשר חג השבועות חל בדיוק נמרץ ביום ההיסטורי והסגולי של מתן תורה - ב-ו' בסיוון. הבעל הטורים הוא זה שמחבר את דברי חז"ל על מהות היום עם לוח הזמנים המשתנה, ומסביר כי מחיקת החטא והשמטת השעיר לחלוטין תלויות במפגש המדויק שבין יום החג לבין יום מתן תורה המקורי.

והנה, ברמז קדוש ודק, מביא הבעל הטורים על הפסוק המדבר על קרבן העולה (במדבר כח, כז) את לשון הפסיקתא זוטרא המגלה כיצד רמזה התורה את היסוד הזה בתוך הפרשה על ידי שינוי של אות אחת: "כל עולת הכתובות במועדות כולם חסרים, חוץ מעולת עצרת שהוא מלא, רמז שבששה בסיון נתנה בו תורה".

כאשר נתבונן בכל מוספי החגים בפרשת פינחס, נראה שהמילה "עולה" נכתבת תמיד בצורה חסרה - "עלת". לעומת זאת, במוספי חג השבועות, התורה כותבת אותה באופן חריג ויחידאי במילואה, עם האות ו' - "עוֹלָה". האות ו' המלאה והחריגה הזו באה לגלות ולרמוז שרק כאשר שבועות חל ב-ו' בסיוון המדויק, מתקיימת אותה סגוליות מוחלטת של מתן תורה המוחקת את החטא. אולם, בשנים שבהן החג נחגג בארץ ישראל על פי הראייה בה' או בז' בסיוון, יום זה נעדר את הלבוש הכרונולוגי המדויק של יום מתן תורה המקורי, ולכן בו עם ישראל עדיין זקוק לשעיר המוגדר במפורש "לחטאת".

בזה מיושב להפליא ההבדל הקיצוני בין שני החומשים. חומש במדבר עוסק במציאות ההיסטורית שהתרחשה בפועל בתוך מדבר סיני לאורך ארבעים שנה. רבינו בחיי (בפירושו לשמות יב, ב) מביא יסוד היסטורי מדהים בשם רבינו חננאל: במשך כל ארבעים השנים שחיו בני ישראל במדבר, הם לא קידשו את החודשים על פי הראייה והעדים, אלא הלכו לפי סדר קבוע ומחושב שנקבע להם מראש, והוא מחמת שהיה הענן מכסה אותם ביום, ועמוד האש - לילה ולא ראו בכלם שמש ביום ולא ירח בלילה. ממילא, באותן שנות מדבר, חל חג השבועות בכל שנה באופן קבוע ובלתי משתנה בדיוק ב-ו' בסיוון. משום כך, בפרשת פינחס שנאמרה בחומש במדבר, נכתבה המילה "עולה" עם ו' מלאה והושמטה מילת חטאת – שכן שבועות המדברי חל תמיד, ללא יוצא מן הכלל, ביום מתן תורה עצמו.

לעומת זאת, חומש ויקרא (פרשת אמור) נכתב כחוקת עולם לדורות, והוא צופה פני עתיד - אל שגרת החיים העתידית בארץ ישראל, שם יקדשו את החודשים על פי עדים, וחג השבועות עתיד לנדוד ולנוע בין ה', ו' וז' בסיוון. בשגרה הזו, החג אינו לובש תמיד את הלבוש הסגולי של יום מתן תורה המקורי, ולכן החזירה התורה את החטאת למקומה הראוי לה בחומש ויקרא (ויקרא כג, יט).

עדות הלכתית מוצקה להבדל התהומי שבין השבועות של המדבר לשבועות של ארץ ישראל - שנעשה עפ"י החשבון, אנו מוצאים בגמרא במסכת מנחות (מה, ב). הגמרא שם דנה בשאלה הלכתית חמורה: האם שתי הלחם מעכבות את הקרבת כבשי העצרת. מהלך הסוגיה שם מוכיח בבירור שבמדבר, כיוון שלא היו בארץ ישראל ולא נהג בהם דין הקרבת מנחת "חדש", התקיים סוג אחר לחלוטין של חג השבועות, שבו המצוות התלויות בארץ לא עיכבו את מהות החג.

התורה מלמדת אותנו כאן מסר נצחי ומעורר מחשבה לעבודת הנפש: הקדושה האידיאלית והשלמה, זו שמסוגלת למחוק לחלוטין את עצם המושג של חטא ופגם, תלויה בחיבור המוחלט והמדויק שבין הזמן הפנימי למציאות החיצונית. במדבר, תחת כנפי ענני הכבוד ובתוך ה-ו' בסיוון המדויק, היו ישראל כמלאכי השרת, נקיים מכל רבב של חטא. ובדורות הבאים, בארץ ישראל ובשגרת החיים, העבודה העיקרית שלנו היא דווקא לפעול מתוך השגרה המשתנה, כדי למשוך את אותה חמימות מדברית עילאית אל תוך ימי המעשה הפשוטים, ולהתקדש מחדש בכל יום ויום.

שברי הלוחות לא נזרקו ולא נגנזו בצד, אלא הונחו בכבוד בתוך ארון הברית, ממש לצד הלוחות השלמים. התורה מלמדת אותנו יסוד נצחי: גם דבר שנשבר - עדיין שייך לקודש. גם תורה שנלמדה ונשכחה, אינה נעלמת לחלוטין אלא משאירה רושם רוחני בלתי נמחה בעומק הנפש. ממילא, גם אדם שלמד, שכח, נפל או נשבר - עדיין שייך בכל ישותו לעולם התורה, וקדושתו אינה פוקעת לעולם.

זהו בדיוק כוחו העצום של חג השבועות. הוא לא רק חג של שלמות והישגים מבריקים, אלא קודם כל חג של שייכות, רצון וכיסופים. השערים נפתחים לרווחה עבור כל מי שמבקש לקחת חלק, ומזכירים לנו שבורא עולם לא מחפש מאיתנו רק הצלחות מושלמות, אלא לב פתוח שמשתוקק להתקרב ולהתחיל מחדש.
​

(נמסר ליל שב"ק מוצאי שבועות ה'תשפ"ו)​

​